המאמר פורסם ב'דבר' ב-9 בפברואר 1979. לדף הפרוייקט

ללכת בירושלים, במעקל הסמטאות אשר מעבר לחומה. יום קר ואפור. עובר בשער יפו וממשיך ברחוב דוד ופונה שמאלה ברחבו הנוצרים ועובר בין שמלות רקומות ואדרות שער וכלי קרמיקה ארמנית וזכוכית חברון. כאן מוקסמים התיירים, שאינם יודעים לעמוד על המקח והמאמינים בתום לב צפוני-מערבי לשבועותיו של המזרח.

אני יורד ימינה לשוק אבטימוס, פוסע לעבר כנסיית הקבר הקדוש. רואה שער אבן מפואר ועליו פרוכת ארגמנית. ליד השער סוס צחור ועל גבו אוכף ססגוני. ליד הסוס האביר גבר מזוקן, ולבוש בדים לבנים ולראשו צניף. קהל רב מצטופף וצופה במחזה. רגע. נדמה לי, כי האיש אינו אלא שבתאי-צבי שהגיע זה עתה מאיזמיר ונתן העזתי לידו. פתאום אני רואה את אורי זוהר, לבוש דובון כחול ולראשו כיפה. חזיון אחרית הימים. שואל א אחד הצלמים מה מתרחש כאן והוא משיב לי, כי אורי זהר מביים פה סרט פרסומת, כי רב הישיבה שבה הוא לומד ועושה את תשובתו, מרשה לו, אחת לחודש, לעסוק בכך לצרכי פרנסתו. רציתי לקרוא לעברו: אורי! אורי! אך הוא היה טרוד במלאכתו וענייני מאד ומקצועי ומחא כפיים וחילק הוראות וקרא: שקט מתחילים!

שברונה של העתידות! אילו אמר לי מי לפני תריסר שנים כי יום יבוא ואתה תעבור בחוצות ירושלים העתיקה ותלך אל כנסיית הקבר ושם תמצא את אורי זהר, בקצה שוק אבטימוס, מביים סרטי פרסומת לבוש דובון וחבוש כיפה, הייתי רואה בו את אחד מנביאי השקר המשוטטים ברחובותינו, איש מתעתע או יוסף בעל חלומות.

בחודש מאי שנת 1959 כתבתי ב"למרחב" רשימה בשם "העיר העתיקה". שם נאמר בין השאר: "…עתים אני יושב על גג בית גבוה וצופה במשקפת לעבר שער שכם, אל הרחבה שבה נעצרות המכוניות הבאות משכם ומג'נין ומרמאללה. מכוניות הדומות מאד למכוניות הנשיונל-באס-קומפאני" מימי המנדט… אם ארד לשער שכם אחטוף כדור בדרך ודמי יצעק בשטח ההפקר, משהו חזק ממני דוחף אותי לעתים לחצות את הגבול הזה, לעבור את החומה באחד השערים, לחלוף בשווקים העתיקים ליד בתי הכנסת היהודיים ששממו או נשרפו. לרדת במדרגות "ויא דולורוזה", להגיע לכותל, לעבור הלאה, ליד טוחן הקפה העיוור, שמת ודאי לפני שנים, להמשיך בסימטת הצורפים, ברחוב הסנדלרים ורחוב הנפחים, לשתות ברד ולאכול חומוס באחד הכוכים, לא הרחק משוק הירקות, שם יושבות לאורך הקירות בנות כפ השילוח לפני סלי הירק והפרי, בנות סילוואן הגאות, הענודות שביס לבן, צח משלג. ואחר כך להיעצר ליד מגיד העתידות היושב בשער יפו, להושיט את ידי ותמורת שני גרושים לשמוע את הצפוי לי בעתיד… הצפוי לי בעתיד…. מה צפוי לעיר הזאת שהמלחמה שיספה אותה לשתיים?"

עשרים שנה חלפו מאז נכתבו הדברים האלה ותריסר שנים מאז ניתנה התשובה על השאלה. מותר כעת לשאול מה יקרה בירושלים ובארץ ישראל בעוד תריסר או עשרים שנה? נסתלקה הנבואה, ואף על פי כן אסתכן ואומר: היא תמשיך להיות אחת, העיר הזאת, בירת ישראל, אדם רב ובהמה רבה.

***

ממשיך ל"שוק בית הבד", עובר בסמטא בין חנויות דגים וירקות ופירות ואטליזי כבשים מבותרות, בין שלל עוגות מזרח ססגוניות, נוטפות סוכר ושמן. פונה ימינה ברחוב הדגל ומתעקל אל "דרך היסורים". פוגש בחבורה גדולה של חיילים נורבגים העושים את שרותם האומלל בדרום לבנון, החוצים, כביכול, בינינו לבין שונאינו מאש"ף. הקטיושות והפגזים חולפים מעל ראשיהם, פוצעים את אצבע הגליל וכותשים את נבטיה ואת ~~עור. הם צרים ובהירים וגבוהים ולבושים לתאפרת, שגרירי סקנדינביה הרחוקה אל המזרח הנגוע, אחוז הרעשים. ופה ושם נשפך דמם בארץ רחוקה, בין סלעים וזיתים והפקר. הם נעים בעקבות מדריכם אל כנסיית הקבר. כה שונים מחיילי צה"ל המפטרלים בסמוך, הלבושים בגדי עבודה מוכתמים, העומסים חגור קרב, הנעולים נעליים מרופשות.

פוגש את ש'.

מה אתה עושה כאן? הוא שואל.
סתם מטייל.
אתה ממהר?
הפעם לא.
אני מזמין אותך לקפה.
חיובי.

לוגמים תורכי בספלולים. שולחן ביליארד. מוסיקה ערבית.

אז מה יהיה? שואל ש'.
מדוע אתה שואל?
משום שכך זה לא יכול להימשך!
מה לא יכול?
הכל. אנחנו מתפרקים. משלימים ובולעים הכל, אנו מקבלים באדישות דומה את הרצח בדרכים ואת האינפלציה ואת הטרור ואת הברדק במשק ואת הכסף השחור ואת המצב המדיני. איך נתקענו למצב מחורבן כזה? מה קרה לעם ישראל? הם מרגישים בכך ועולים לנו על הראש. גם ידידים מתרחקים מאתנו, מחפשים "אליבי", רוצים עטור "עלה", שיאפשר להם משרה בפוסטה הפלשתינית, אנחנו מדברים והם עושים. נתחלפו היוצרות. ועידת בגדד החליטה להעביר לגדה מיליונים. הם מתחזקים ובונים. לא מכבדים אותנו משום שחדלנו לכבד את עצמנו. תראה את הממשלה!
אתה הצבעת בעדם!
מי תיאר לעצמו?!
מה חשבת?
רציתי להעניש.
סלמתק.
נתקענו.
נצא מזה……..
איך?! תראה איך נראית המדינה. יורים מהמותן, מאלתרים. זה לא רציני. כך לא מנהלים מדינה. כך לא מנהלים משא ומתן. הם אינם יודעים מה הם רוצים. הם עושים את כל השגיאות האפשריות. זה כואב לי.
מה אתה מציע?
אינני יודע. אין לשום אדם פתרונות קלים. זה לא מתחיל בפוליטיקה. חדלו להתייחס אלינו ברצינות משום שאנחנו בזים לעצמנו. כך זה לא יכול להימשך. זה תסמונת בית שני. כל אחד אוכל את האחר. אילו הפכנו לנפט את השנאה העצמית שלנו היינו היום יצואנית הנפט הגדולה בעולם.
אתה מגזים.
אינני מגזים! צריך לגמור עם הברדק הזה. צריך להוריד שם עניבות ולהפשיל שרוולים ולעבוד. צריך ואפשר לגמור עם הפשע והון שחור והאינפלציה. הארץ זקוקה למהפכה, לא למהפך מחורבן כזה, למהפכה! סינגפור גמרה תוך חמש שנים עם הטינופת והזוהמה ופתרה בעיות דיור למאות אלפים. יפן הקטינה עד למינימום את הפשע ותאונות הדרכים. אנחנו נעשינו "מרובעים", נתקענו באיזה מקום. העם המוכשר הזה, החרוץ הגבור, לא מתפקד. אינני מאמין שאיזה חלק בעם לבדו יוכל להרים את המשא הזה. חסר פה איזה רצון ליחד. חסרה לעם הזה מנהיגות אמתית.
בוקר טוב אליהו!
גם קבוצת כדורסל או כדורגל זקוקה לאחד שיפעיל את האנשים ויעשה אותם טובים יותר לאחד טל ברודי או קרויף…
הבנתי את הנמשל.
אני הייתי מכונן ממשלת חירום לשעת חירום, לשנה, שנתיים, שלוש, עד שיוקל קצת. את הטובים ביותר הייתי שולח לשם.
על איזה בסיס מדיני? ומה יהיה המכנה המשותף?
על מה שמסוכם על רוב היהודים.
מה מוסכם על רוב היהודים?
אתה יודע…
לא יודע.
אתה יודע, אתה יודע.

***

נפרדנו לשלום. חשבתי על דבריו של ש' המצפה למעשה הגדול שייעשה. המשכתי במעלה רחוב הגיא לעבר שער שכם. פגע בי אדם וברכני לשלום ואמר: אינך זוכר אותי. הוא אמר לי שפעם לפני כמה שנים נפגשנו בקפה קטן ברחוב החנקה. נכון! הכרותי. הוא שאל אם יש לי חמש דקות. ניכנס, אמר, למשרד שלנו ואכין לך קפה טוב. זה עתה שתיתי, אמרתי לו. לא כמו שלי, אמר. נכנסנו למשרד קואופרטיב "חרות" ליד השער. האיש עובד זה עשר שנים בהחלפת תשתית הצנרת התורכית והבריטית בעיר העתיקה.

אני עובד פה שנים, אמר לי, אני מכיר פה כל בית, אני מבגדד, שפת אמי  היא ערבית. עלינו ארצה בראשית שנות החמישים בימי "עזרא ונחמיה". אני, כמו שאתה רואה אותי,יש לי שמונה ילדים שיחיו. אני לא דתי אבל שלחתי אותם לבית ספר דתי. אני רוצה שיהיו יהודים. אני גדלתי כילד בין ערבים בעיראק. אני מכיר אותם, תראה, פה גדלים בכל חצר מאה ילדים שלהם והם שונאים אותנו.
זה לא מורגש בחיי יום-יום.
אני אומר לך שהם שונאים אותנו.
חיים ביחד. יש פרנסה בשפע, רמת החיים עולה, אתם עושים תיעול מודרני, שמים צנורות. מה היה להם קודם ומה יש להם היום!
זה נכון, אך בפנים הם שונאים אותנו. צריך להיפרד מהם, שכל אחד יחיה לחוד.
לחלק שנית את ירושלים?!!!
לא. אני לא אומר. העיר תהיה אחת, אך פה אנחנו ופה הם. לא חשבתי בדיוק מבחינה מדינית מה יהיה, אך צריך להיפרד מהם. יהיו צרות בירושלים, תראה. אני מכיר אותם. אני דווקא אין לי דעות שמאלניות אבל אני גדלתי אתם ואני מבין כל מילה שלהם…

שתקתי.
שמע מעשה שקרה לי, אמר. יום אחד הלכתי לבית הספר, הייתי בן תשע. הלך מולי ערבי אחד, גדול. ראה שאני יהודי והוריד לי סטירת לחי. שנים על שנים לא שכחתי את המכה ההיא. לאחר מלחמת ששת הימים הייתי במילואים בחן יונס. ליד הבסיס שלנו אני רואה ילד ערבי קטן, בערך בן תשע. אני קורא לו לבוא. הוא בא. חשבתי בליבי, כעת אגמור את החשבון ההוא מבגדד. יהיה לי שקט. הילד קרב ועמד לידי, ממתין. חושש. היה לי רובה ביד. הסתכלתי בעיניו והרגשתי שאין לי כוח לנקום בו בעד המכה ההיא. הילדת המשיך לחכות. לא ידע למה קראתי לו. לא הרחק עמד קומדקר של האפסנאות שהביא לחם לפלוגה שלנו. אמרתי לטבח, שהיה חבר טוב שלי: תן לו ככר לחם ושילך מפה. הטבח קרא לילד ונתן לו ככר לחם פרוס. הילד לקח והתחיל לרוץ. במקרה יצא המ"פ וראה מה שקרה. שאל: מה זה מחלקים פה לחם?! אמרתי לו: אני ביקשתי שיתנו לו. אחר כך ספרתי לא את הסיפור שספרתי כעת לך. הוא חייך ואמר: אתה גזלן יהודי.

***

"אל דולא מענא!!!" שאגו ההמונים
ביפו ובירושלים על הדגלים ועל הסכינים.

אני זוכר את הקולות וכמו רואה את הפנים
המתרחקות והולכות כמו ביומנים ישנים.
"הממשלה אתנו!!" היה שם שער רחב
"והשוטר הבריטי ראה את הטבח ולא הניד עפעף",
קונן ברל בעתונו וכמו הוכתם דמים הדף
והככר גדושת עליהום ושבאב.

וזה היה לפני שנים רבות, בתקופה אחרת
ומבית אלפא עלה עשן וגורן תל-יוסף בוערת
כמו בשיר העם ההוא, בשיר הערש
"ומעל ראשינו כוכבים שומר חבר חברה שומרת".

"אל דולא מענא!!!" זה טוב ובטוח יותר
כמו אחי הגדול, כמו אחי השוטר!
אתה צודק. מותר לך לא לוותר,
הזמן פועל לטובתך ואין אתה בלילה ער.
זה טוב שיש "גישה דומה" ו"צעדים מתואמים".
זה טוב, כמו נפט ומדינות רבות ומרחבים ומסגדים רמים
מאגאדיר ועד בגדד, זה טוב, זה "לובי" עולמי,
בלי גב אל ים ובלי פלפול החכמים.

***

בערב אני מאזין לתכנית המועילה והנסתרת "צומת המזרח התיכון". בין השאר אני שומע את קולו של שלמה ענברי הקורא את דבריו של נאסר א-דין נאשאשיבי על ירושלים.

אחד הסופרים הארסיים ביותר. כאשר ביקר בעיר הזאת שבה יש לו רכוש רב, לאחר ששת הימים, השקיף מן החומה על העיר העברית וראה אותה כ"ערמות פסולת שהוצברו מכל העולם". הוא מקונן על ירושלים ששוספה ב-48 בחרב ישראל ושנדקרה בגבה, פעם נוספת, בפגיון קמפ דיויד, דברים חזקים, עמוקים כעומק שנאתו ושבועתו, בשם ירושלים שלו, למגר את אויביה ובוגדיה ולחדש ימי תהילה. ענברי קורא את דבריו המבטאים, ללא ספק, את המשך המערכה, בת הדורות, על העיר האת המקיפה לי. הוא, ענברי ואנכי היינו עתונאים במשלחת הישראלית לקאהיר בימי ועידת "מינה האוז". טיילנו יחדיו בחאן חלילי ועל מימי הנילוס. גם התווכחנו שם על המהותה של זהותנו הלאומית ועל עתיד קשרינו עם העולם הערבי שנראה כנפתח לפנינו. אז ידעתי, כרבים בקרבנו, כי אין מדובר בסיני אלא בארץ ישראל ובירושלים. ראיתי את סאדאת באל אקצה ושמעתי דבריו בכנסת. בגין המאושר חשב, כי עשה עיסקה טובה: סיני תמורת ארץ ישראל. רימה את עצמו ורימה את עמו. סאדאת אינו רוצה בסיני שהיא כבר "שלו", מיד, אלא בירושלים ובצדק שייעשה בפלשתין. לשוא מאשימו נאשאשיבי בבגידה. המערכה על ירושלים לא תמה ואולי היא רק בראשיתה.

בינתיים מגשים טדי קולק, המכונה כאן "הורדוס החדש", את הבטחתו להקיף את חומת העיר העתיקה בגנים יפים. מי שיילך מסביב לחומה יראה זאת במו עיניו משער האשפות לשער ציון ומשער ציון לשער יפו ומשער יפו לשער שכם. כאן נערכות עבודות חפירה וסלילה ונטיעה ושיפור ושיפוץ הנמשכות הלאה, לעבר מוזיאון רוקפלר. אופטימיות מופלאה. ירושלים שבה אל התקופה הישראלית. ימים גדולים, בחיי! "וההוויה היתה הוויית קוצים, כל החשבון עדיין לא נגמר".