המאמר פורסם ב'דבר' ב-8 בדצמבר 1975. לדף הפרוייקט

בתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ראיתי את הקרע. השעה מאוחרת ודברי יהיו קצרים הפעם. את אשר עם לבי אומר מחר  ומחרתיים. אינני יודע אם שורות אלה תראינה אור לפני הפינוי או אחריו. ראיתי שם את מכאובה של ישראל, את התהום הפעורה בין חלקי העם הנצור והמאוים והבודד מאוד. בדרכי לשם ראיתי את הפגנת הכפריים הערביים בסבסטיה הסמוכה, את ההמון הצבעוני. אחר-כך התרחשו התנגשויות לא הרחק משכם ודגל אל-פתח הוצא מידי המפגינים.

הגעתי אל מקום ההתנחלות, הנראית בעיני המון מגשימיה כמצווה קדושה ובעיני אחרים כהרס כל סמכות בישראל, כהפרת חוק וביזוי המדינה, כמעשה שאינו מקדם את ההתיישבות בארץ אלא גורם נזק חמור למדינה.

קשה היה להיות אתמול בלב השומרון, במקום הזה. חשתי כאילו נתונה הארץ במלחמת אזרחים ללא דם. הניכור בין המחנות הוא מוחלט, אף שפה ושם אתה רואה ידיים שלוחות מעבר לקרע. הנאספים הרבים שם חשים בלבם רוממות וגאווה כנושאי שליחות. הם נתונים להתלהבות משיחית וחשים עלבון צורב על כי אחיהם אינם מבינים אותם. כאשר דיברתי עם אנשי אלון מורה ידעתי כי ההתנגשות היא כמעט בלתי-נמנעת. היו שהתפללו כי יימצא מוצא כלשהו שימנע מעם ישראל את החזיונות המבעיתים של הגרירה והקללה והבכי בעיני עולם ומלואו.

שוטטו שם חיילים נבוכים ועצובים שיעשו את המוטל עליהם אם יקבלו פקודה תוך ידיעה כי ישנם פצעים המתקשים להגליד. והרחק משם מחנה שלם המצפה כי הממשלה תמלא את חובתה כדי למנוע אנרכיה מוחלטת.

המתנתי עד אשר סיים חנן פורת את דרשתו בפני קהל בני נעורים מחריש ומוקסם. חשתי כי לבי נקרא לגזרים בלכתי ברחבי המחנה בין "תחנת השלושה" לבין "כיכר העיר". ושם התקהלו מאות רבות של ישראלים, גברים ונשים וטף, נערים ונערות. אלה לומדים בחבורה ואלה מתגודדים ומתווכחים ואלה ממתינים לבאות. עברו שם נערים וחלקו תופיני "קרם-בו", מתנת טנא-נוגה. והיתה זו תמונה ריאלית יחידה בתוך התמונות הדמיוניות סביב.

דיברתי עם עשרות אנשים ולמדתי מה נורא הקרע בינם לבין אחיהם. על הפרק שתי שאלות – עתידה של ארץ ישראל ושאלת החוק במדינה. באתי לשם כעתונאי, איש "דבר", לסקר ולדווח וכן אעשה. לאחר שיחה ממושכת עם פורת וחבריו הוברר לי, כי ההתנגשות היא בלתי-נמנעת. כאשר נודע להם כי שר הבטחון עומד לנחות שם בשעה 2 אחה"צ גבר המתח. שאלוני מה דעתי ואמרתי להם כי עליהם לקבל את מרות המדינה, כי המדינה לא תוכל לקבל את מעשיהם כעובדה מוגמרת בלי להיפגע קשות כמדינת חוק. אמרתי להם, כי ניתן למצוא מוצא העשוי למנוע התנגשות קשה ומכאיבה. חשבתי כי ניתן למצוא פשרה כלשהי: הכל מפנים את המקום וחלק מחברי הגרעין יעברו לאחד ממחנות הצבא בסביבה ושם ימתינו לבירור הדיון בממשלה על עתיד ההתנחלות בשומרון.

אחר-כך התנהלו הדברים במהירות יתרה. שר הבטחון הגיע והתחוללו שם מראות שקשה לי לדבר בהם ללא זעזוע. אסיים הפעם ואמשיך את סיפורי לאחר שובי משם. אני חוזר לאלון-מורה. מאוחר יותר אדע פרטים נוספים.