המאמר פורם ב'דבר' ב-14 באוגוסט 1981. לדף הפרוייקט
שעת טיסה בלבד מבדילה בין וינה לווארשה. שם העולם האחר. רציתי אי-פעם להגיע לשם, בשל כמה סיבות. כשהיה אפשר לא יכולתי, כאשר ניסיתי לא היה אפשר. היה בו משהו מפחיד בשם הזה — פולין. פולניה. ידעתי כי מסע לשם, מבחינת היהודים, לפחות, הוא מסע לעבר עולם שהיה ואיננו. על כל האימה שבכך, על כל הצער. בינתיים חלפו השנים.
שעת טיסה בלבד מבדילה בין וינה לווארשה. ופתאום אתה שם. מבעד לחלון המטוס ההולך ומנמיך אני צופה בה ממעוף הציפור. נזכר בבעתה בקטע ידוע ביומן מלחמה גרמני מאמצע ספטמבר שנת 1939: אדולף היטלר לבדו צופה מבעד לצוהר, בווארשה ההרוסה למחצה והבוערת עדיין. מרד הפולנים הנואש שפרץ באחד באוגוסט 1944, שבו נהרגו כמאתיים אלף לוחמים ואזרחים, השלים את חורבנה של העיר. אנו טסים למעשה מעל עיר אחרת, חדשה, עיר בנייני ענק מודרניים ושיכונים ושדרות רחבות ידיים שבאו על ההרס.
מסוף הבאים לווארשה רחוק מלהזכיר נמל תעופה בין-לאומי. אולם הקבלה, העשוי עץ, נראה צר ומיושן כמשרת שדה צבאי. בעברנו את בדיקות המכס אנו רואים מעבר למחיצה את הוורשאים. דקירת הרושם הראשון: לבושים היטב, פחות או יותר, וכבר כמה נשים יפות וכבר מראה מזנון ריק שבו ניתן, לעומדים בתור הקצר, להשיג כוס תה ומעין משקה אדמדם, המזכיר גזוז פושר ושכוח.
מול השפע המדהים של חברת הצריכה המערבית נראה המחזה הזה ככרטיס ביקור מוזר. בחוץ, כלי-רכב פרטיים ומוניות. סוגי "פיאט", תוצרת מקומית. שפע מקומות חניה. גם שפע דגלים אדומים ודגלי ארגמן ולבן של פולין אחוזים זה בזה לאורך הדרך העירה. מחר, 14.7.81, נפתחת בארמון התרבות המתנשא, מתנת ברית-המועצות, ועידת מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית, כלומר המפלגה הקומוניסטית, למושב מיוחד.
***
שדרות רחבות וגנים ובתים בני זמננו, שקמו על הריסות העיר האמיצה שנהרסה כליל. היטלר אמר למקורביו כי אם יחריב בווארשה כל כנסיה וכל ארמון, יאבדו הפולנים תוך שני דורות את זכרונם ועברם ויהיו כשרים לעבדות. אך הללו בנו את אחיהם התאומים להפליא של בנייני העבר היקרים היקרים ללבם, עד אחרון פרחי הברזל והאבן.
רואה תורם ארוכים המזדנבים לאורך חנויות וקיוסקים. אינך יכול שלא לחוש בכך. מיד. איני אומר זאת כדי להכלים את וארשה שאירחה אותנו בכבוד וחמימות, אלא לציין את שכל העולם כבר יודע, את המזדקר מיד לעין: תורים, תורים רבים וארוכים בכל שתפנה. אלה הם גברים ונשים שתיקים וסלים בידיהם, הניצבים כך שעות על שעות, החל מהנץ החמה, למען מצרכי מזון וחומרי ניקוי וסיגריות ועתונים וגלידה ושאר "והוט דוגס", שאינן נקניקיות אלא הן לחמניות חלולות שלתוכן יוצקים פטריות ברוטב. כן, גם למענן עומדים בתור. דומה כי רק הפרחים מצויים בשפע נהדר, והם רבים וססגוניים ונמכרים בכל אתר למיליוני הפולנים האלה האוהבים אותם והזקוקים להם מאד, תמיד, כמתנות אהבה ואיחולים בימי זכרון פרטיים ולאומיים, האוחזים זה בעקבו של זה, בעם הפולחני הזה המניח פרחים יומם ולילה.
***
פתאום בווארשה. ראיתי ערים בעולם. הייתי עד לשעות גורל סוערות בחיי עמים. אני זוכר היטב את ביקורי כעתונאי באלג'יריה במאי 1958, בימי מהפיכת הגנרלים שמוטטה את הרפובליקה הרביעית והעלתה את דה-גול לשלטון. גם שם חשתי את אקלים השעות הגדולות בהיסטוריה. הפעם שונים הדברים. כאן מתרחשת מהפיכה שתקבע את פני העולם הסוציאליסטי ואת פני אירופה והלאה, כי הפעמונים מצלצלים תמיד לכל באי עולם.
האם חשבתי על כך בעשותנו את הדרך משדה התעופה אל מלון "ארופייסקי" שבו נתגורר? כן ולא. בינתיים לאורך הדרך הייתי עיניים. כבר רחוב מלקובסקה על בנייני הענק וחנויות הכל-בו. מן הצד האחר מזדקר השמימה ארמון התרבות הנזכר. נציגי התקופה הסטאליניסטית בארכיטקטורה: מבנה מגודל וסימטרי, מצועצע כעוגת קרם ענקית, נוגד את הקוביזם המודרני, הענייני של גורדי השחקים המנהאטניים העשויים מתכת וזכוכית. כאן עתידה להיפתח מחר ועידת המפלגה, העומדת בסימן המשבר הקשה העובר על פולין ביחסיה עם ברית-המועצות. בעודני מהרהר בשעה ההיסטורית הזאת, אני מגיעים אל מלון "ארופייסקי" הכבד והמכובד. שריד, כמלון "בריסטול" הנטוש הניצב מולו, הללו לא נחרבו משום ששימשו משכן לגרמנים. מזל.
נכנסים. הול מאורך ומקומר, תמוך עמודי שיש. שטיח אדום ואיזה ריח מיוחד העומד בחלל. משהו שנפוג אחר-כך מחמת הרגל. שרתים במדים. דוכני קבלה. בקצה באר וכיסאות גבוהים ומוזגת ושורת משקאות בין-לאומיים. כאן לא יחסר המזג. בקצה האחר חנות ללא מכס שבה קונים סחורות במטבע זר. כל טוב העולם החסר כל-כך להמוני הווארשאים המזדנבים בתורים למען פריטי מצרכים, הרחוקים מכל מותרות שהם. אנחנו נהיה מוגנים במלון הזה. כאן יש!
ידידים יעצו לנו, בצאתנו מהארץ, להביא עמנו מתנות לאנשים שנכיר בדרכנו: קפה ושוקולד וסיגריות וסבון ריחני וכו'. ע–ה נדהמה במקצת: הכיצד נכבד משורר בקופסת נס קפה? הוא עלול להיעלב. הוא לא ייעלב, הוא יודה לך, אמרו המומחים. לימים הבנתי כי צדקו.
רשמים ראשונים ללא סדר. רואים אשה נאה, לבושה כדבעי, החושפת את חמודותיה. מי זו, למשל? מלווה פולני מסביר לי צרפתית, כי יצאניות הצמרת פוגשות את לקוחותיהן בבתי המלון הבין-לאומיים האלה. שומע ערבית. מביט. רואה את שכנינו בחבורה. משלחת זו או אחרת. נודע לי כי אינם אהובים כאן. אולי משום שהם נחשבים בעלי בריתם של הרוסים. הם עשירים ומשופעים בכסף.
אפרופו כסף, כאן הדולר שווה 33 זלוטי בעוד שהוא נמכר בשוק החליפין השחור, האמיתי, ב-200, ב-250, ואפילו ב-300. יחס כזה של אחד לשבעה, לשמונה, לעשרה, הוא משהו אכזרי. כבר בשעות הראשונות פנו אלינו וארשאים לחשניים שהציעו חליפין כאלה. סירבנו. אנשים הגונים. כל הגינות עשויה גם, נאמר את האמת, מחשש מסוים מפני איזה חולי או איזה עונש או איזו שערוריה. אינני עוסק במלאכים.
משונה, כן. אדם בא אל הארץ הנסערת הזאת כדי לפגוש בה את ההיסטוריה והוא נתקל גם בפכים הקטנים האלה. אך אלה הם החיים ואולי יש בכך כדי להעיד גם על הגדולות. פער כזה בשערי החליפין מצביע על איזה פגם יסודי, מה אוכל לעשות!
לאחר התארגנות בחדרים הגדולים שהועמדו לרשותנו, פגשנו את גרז'ינה המלווה שלנו, הדוברת אנגלית מצוינת. היא הוליכה אותנו בשעות אחר-הצהרים המאוחרות לסיור ראשון בבירת הפולנים.
הלכנו ברחוב קרקובסקי לעבר וארשה העתיקה. השמים היו מעונני אפרפר-ירקרק ענוג כמו לפני גשם קיץ אפשרי. ראינו כנסיות וארמונות ומלכים ומשוררים עשויי אבן ומתכת. ליד כנסיה אחת קראתי מעל טבלת שיש, כי במקום הזה נשא דברו יוחנן פאולוס, האפיפיור יליד פולין, שביקורו בארץ מולדתו היה כאן למאורע שלא יסוף מלבם של בני עמו האדוקים באמונתם הקתולית. הכנסיה, הסבירו לנו, מהווה כאן כוח אדיר-השפעה ויש המוסיפים כי כעת היא גם ביטוי ללאומיות המתעצמת. אך יש בה חכמת נסיון וזהירות וחוש אחריות לאומית. לא פעם בסערות הזמן האחרון היתה גם בלם גם מדריך. וזה חשוב מאוד כנראה באומה מרדנית זו, המנסה לנווט כעת בין סקילה וחריבדיס.
בצל אחת המדונות ישבה קבוצת נערים ונערות בלוויית גיטרה, מזמרים מזמורי דת. שמענו את המלים המובנות לנו "אווה-מאריה".
המשכנו לנוע. ראינו תורים ועוד תורים. מזדנבים בסבלנות אין קץ. לא ידעתי אם אדישות היא או מרי. אחר-כך נתפענחו הדברים. הגענו אל כיכר הארמון לא הרחק מן הוויסלה. ניצב שם עמוד-זכרון ולידו תיבת-זמרה ואיש זקן המניע ידית המשמיעה מנגינות. הזמן קפא והיתה איזו בלדה באוויר היום ההולך ודועך.
***
אינני יודע מדוע, מרגע בואי לפולין חשתי איזו תחושת גורל שלא נטשה אותי עדיין. לא ראינו רמז כלשהו ליהודי, ולו אחד, הניכר בפניו או בבגדיו. וארשה היהודית נמחתה ללא שריד, אמרו לנו. "כמו הים שבלע את בלעו ואין היכר על המים", זכרתי פתאום שורה של אורי צבי מ"רחובות הנהר".
המשכנו אל כיכר השוק הישן. אף זו שוקמה בדייקנות ובאהבה ובזכרון ובשבועת-אמונים עד האחרונה באבניה. עמדו שם סוסים ומרכבות. צמד נגני כינור ואקורדיון ניגנו זמר-עם. ישבנו בקפה שאינו מציע הרבה בימים אלה. שתינו משהו פושר שביקש להיות גזוז. ימים קשים עוברים על פולין והמחסור ניכר.
היה יופי סביב, יופי ישן. יונים מילאו את הכיכר ופרחו אל השמים שהאפילו. אט-אט העלו אורות חלשים. לא, וארשה אינה עיר אורות. לא תאורת רחוב חוגגת ולא חלונות-ראווה זוהרים המכריזים על שפע ססגוני של מרכולתם. הכל היה עצור ומאופק יותר.
ועדיין לא ראינו דבר מוארשה היהודית. לרגע חשבתי, כי כל שסופר לי על החיים האדירים ההם על אדמת הפולנים מאז המאה העשירית לספירה לא היה אלא אגדת-פלאים ואימה שנבדתה מלב, שהרי חייב להישאר שריד כלשהו.
למחרת היו השמים אפורים וטעוני גשם. יצאת עם שחר מהמלון לשוטט בעיר הנגלית לעיני. היא היתה רחבה וגבוהה מן הנראה אמש ובה שורות-ענק. עיר משכימה קום לפי שעון-הקיץ. נתקלתי בתורים בפתחי החנויות הנעולות עדיין, כמו המשיכו במשמרון את ההמתנה הממושכת מאד. לא ידעתי אם קבלת הדין כאן או מרי מתעצם. עברתי על פני אנדרטת-הזכרון לחיילי פולין שנפלו במערכות המלחמה האחרונה. עמדו שם ללא ניע צמד חיילים בהכתף רובים מכודנים. זרים רבים כיסו את המצבה, עטרו לאש התמיד. עם פולחני מאד. עם מיוסר. לאומיות בוערת וגאווה פצועה, זכר פאר ותיסכול עמוק. ממול, לא הרחק, על פני הכיכר הגדולה המרוצפת מרצפות בטון, ראיתי צלב-פרחים ענקי ותבליט-נחושת של הקרדינל וישינסקי, שמת לפני זמן קצר. מקום נרות שבערו בלילה וכבו. מקום חדש לעולי רגל. עברתי ב"גן הסאסקי" הירוק והאפל והלח בין האנדרטאות ובצד האגם הרודם. פניתי ברחוב מרשלקובסקה הגדול והלכתי לאורכו לעבר שדרות ירושלים. מימין התנשא המבנה האדיר הקלאסי-ריאליסטי-סוציאליסטי, מתנת הסובייטים. שם נפתחה אותו היום ועידת מפלגת הפועלים המאוחדת של פולין. כלומר, המפלגה הקומוניסטית. שפע דגלים וסיסמאות.
שם עתון המפגלה הוא "טריבונה לודו", כלומר "בימת העם" או "דבר העם" או "קול העם". אתה רואה עיר מלאת אודם ואינך יודע עדיין שום דבר. היכן הוא העם? מה רוצה העם? מי מדבר בשמו? וראיתי את האנשים ברחובות. רובם לבושים כראוי. אין עוני נשקף מבגדיהם. היה איזה ניגוד מוזר בין מראה החוצות והאנשים לבין המצב המחריף והולך המאפיין שעת גורל: האם עומדת פולין לפני איזו פשרה לאומית בין הגורמים השונים והמנוגדים המרכיבים אותה, או עובר אני ברחובה של עיר העתידה להתנסות פעם נוספת באלימות ובדיכוי?
בשובי אל המלון, אל רעייתי וחברי, אל ארוחת הבוקר, ראינו כי שם לא יחסר דבר. היו שם תיירים בני עמים שונים וישמעאלים רבים ביניהם וכן מקומיים דוברי פולנית אוכלים ושותים ומטיבים את לבם.
לפני צאתי שאלתי את יוסי גודרד, שהיה שם: כיצד מסתדרים שם? כשתבוא תבין, אמר לי. התחלתי להבין.
***
בבוקר היום ההוא הלכנו אל הגטו. השמים היו אפורים וטעונים. ריח גשם באוויר. פתאום שמענו רעם-אימים קצר, כמו תותח אדיר, קרוב מאד, מעל הראש ממש. לא היה זה הרעם "הגורר רהיטים" בשמים או המולה רחוקה ומתגלגלת אלא נפץ כביר ושוטף, האוחז בעקבה של האש המתלקחת; והחל הגשם.
משחדל קמעה והיה לריסוס ריחני, כאותם גשמי קיץ, קרבנו אל הגטו. אני חוזר בפעם האלף על האמור והידוע: שריד לא נותר. לי היתה זו הפגישה הראשונה. כן, הייתי כשליח פלמ"ח באירופה אחרי החורבן הגדול. הייתי בהונגריה ובאוסטריה ובצ'כוסלובקיה. עברתי בדרכי הנדודים של "הבריחה". פגשתי את הניצול, את האח הלא ידוע. אך בפולין לא הייתי. היא היתה רחוקה, מזרחה. והנה אני פה, ליד רעייתי, בחברת רעי הישראלים מול האנדרטה אשר בקצה הגן העירוני, רחב-הידיים.
חייב אדם להיות בעל דמיון כדי לראות בעיני רוחו במקום האילנות והדשאים האלה את החיים העצומים ההם. הווייה שקפאה באנדרטה כבאות-כוח. אני חושב שמעולם לא חשה עצמה אמנות הפיסול אומללה כל כך.
מדרגות האבן ואריחי השיש השחור וזר פרחים קמל ושכוח והתבליט של רפפורט המוכר בתמונות ובמיניאטורות: פני המרד. המרד הבודד והנואש מכל שידע האדם המורד עלי אדמות, בעמקי הזמנים. הזקן והאשה והילד והיד המאגרפת רימון-יד גרמני. עיני המתכת החלולות הצופות אל העיר החיה. אחריתו של שבט גולי יהודה השרופה על אדמות הגויים.
וגשם קיץ ריחני ועוברים ושבים. ויש עוצר לרגע ממהלכו וצופה בחבורת המחרישים הניצבת שעה ארוכה שם, ללא תפילה על שפתיים. רק נוכחות. ומעבר מזה, לכיוון רחוב זמנהוף הסמוך, תבליט הגולים המזכיר איכשהו קטע מתמונות שער טיטוס.
אותה שעה המשיכה פולין הפולנית לחיות את חייה הסוערים והמסוכסכים בין הסיכוי והחרדה. כאן נסתיים לרגע הכל. לא המפלגה ולא "סולידריות" ולא איומי הפלישה האפשרית של השכן החזק ולא תורים ולא מצוקה ולא תיאטרון ולא ספרות. הכל היה רחוק ומנותק וצף באיזה ריק איום ואין-סופי. והזר הזה הקמל והשכוח, דורון-יראה והצדעה של מי שהוא אשר היה כאן לפנינו, בודד מאוד, כמונו, אל מול הדיוקנאות האלה, עשויות המתכת המוקפת שיש. כל שנותר מווארשה היהודית וכל המבקש לגלגל עד סוף הדורות את הצעקה ההיא. נפרדנו, הלכנו אל בית-העולם לחפש את החיים.
