במבול הסרטים הניחת עלינו (כן ירבו), התמזל מזלי ואני יכול, לרוב, לברור לביקורת שלי סרטים שאני משתאה לא רק מול כוח היצירה האמנותי שהם נושאים בכנפיהם הרחבות, אלא גם מול המסר והמורכבות האנושית שלהם. כזה היה הסרט "סטלין מת" מהשבוע שעבר, וכזה הוא גם הסרט שהשבוע – "מודי". הסרט הקנדי-אירי הזה הוא יצירה יפהפייה, נוגעת ללב, מצולמת למשעי, המבוססת על ביוגרפיה אמיתית של הציירת הנאיבית מוד לואיס. כמה רחבה היא מוטת כנפיה של היצירה האמנותית, אין סופית כמו היקום.
אין טובים ואין רעים מוחלטים ב"מודי". המושגים האלה יחסיים לסביבה ולתקופה שבה אתה חי, ולהישג זה אחראיות, חוץ מגורמים נוספים שאציין בהמשך, הבמאית אייסלינג וולש והתסריטאית שרי רייט שיצרו סרט שלא מנצל את אומללות גיבוריו לריגושים מניפולטיביים, אלא לאמירה אמיתית ונוגעת ללב.
נובה סקוטיה, חצי אי קטן בצפון מזרח הקר של קנדה, הוא הרקע לעלילת הסרט שמרחשת החל משנות השלושים של המאה הקודמת. אדמה קשה, קרה ומתאכזרת. אנשים קשים נלחמים את מלחמת החיים, מי לעוני מי למוות. מודי (סאלי הוקינס הנהדרת) היא בחורה שאחיה נישל אותה מירושתה – בית הוריה שנפטרו. היא נותרת חסרת כול, יש לה מחלת פרקים שמעוותת את צורתה והליכתה (לא עד כדי חוסר תפקוד), והיא כמו חתול אשפתות. כמוצא האחרון להישרדות, היא נענית למודעה של אוורט לואיס – דייג וחוטב עצים חשוך ובור, שרוצה אישה שתטפל בביתו ו"תביא איתה את כלי הניקוי".
מערכת יחסים משונה מתפתחת ביניהם. היא עושה כמיטב יכולתה לטפל בבית, אבל היא לא מוצלחת במיוחד, הוא מתעמר בה על כל טעות קטנה, עד כדי סטירה, אין לה מיטה בבית מלבד מיטתו. הוא מדרג אותה כתת-אדם ואומר לה : "בהיררכיה שלי יש את הכלבים שלי אחר כך התרנגולות שלי ואחר כך את". זו לא התרסה מצידו, כך הוא חושב לאור החינוך שקיבל. אבל מודי מוצאת דרכים חכמות להיקשר לאיש שהחיים אטמו אותו, עד שהם מתחתנים. "פעם ילדתי ילדה מחוץ לנישואים" היא מספרת לו, "ילדה מעוותת שמתה. איני רוצה לחזור על השגיאה". בתחילה הוא מסרב, ומדוע? כי חתונה היא דבר יקר עבורו: אורחים, תשלום האגרה. מסתבר שהילדה לא מתה, אשאיר את הצופה במתח.
הציור הוא המפלט שלה ביחסיה עם העולם המתאכזר ובעלה האטום (חלק מיופיו של הסרט הוא חוסר השיפוטיות כלפיו ככל שהוא מתפתח), בתחילה היא מציירת על החלונות באמצעות אצבעהּ המשמשת לה כמברשת, אחר כך היא מייפה את הבית באמצעות ציורי ציפורים על הקירות. לגמרי במקרה מוד מתגלה על ידי ניו יורקרית עשירה השוהה במקום לנופש, שמזמינה ממנה ציורי גלויות וציורים. יכולותיה האמנותיות הנאיביות, מתפרסמות בארה"ב בכל כלי התקשורת, לעיירה הנידחת מגיעים צוותי טלוויזיה, וציוריה נמכרים בכסף לא קטן. קטע משעשע, כשסגן נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון מבקש ממנה ציור, היא מגיבה בתמימותה: "קודם שישלם אחר כך אצייר עבורו". אין לה גרם של יחס לכסף. אבל ככה צריך לנהוג: סגן נשיא או לא סגן נשיא, הרי היא בעצמה אומרת שכל מה שהיא זקוקה לו בחייה הוא מכחול.
ברגישותה מצליחה לפתוח את בעלה אל עולם הרגש, ובסצנה מרגשת, על יד מיטת חולייה כשמצב ריאותיה מתדרדר, הוא אומר לה: "אינני יכול להבין כיצד לא ראיתי שאת האישה הכי מיוחדת" והיא מצידה מגיבה: "סוף סוף אני נאהבת". כשאני כותב את הדיאלוג הזה, יש תחושה שזה עלול להתדרדר בקלות לקיטש זול. אבל לא היא. כל התפתחות העלילה מובילה לסצנה זו כך שתתקבל באמינות וברגש על ידי הצופה. ושוב יד אומן קולנועית של התסריטאית והבמאית המוכשרות.
שתי הדמויות הראשיות, מודי ובעלה אוורט (אית'ן הוק) הם אנשים שלא יודעים לשקר, היא ברגישות שלה הוא באטימות שלו. ומול חינניותה, קיסמה והאופטימיות שלה הוא לומד את עולם הרגש.
כאמור, הסרט החכם הזה מצליח להראות לנו שאוורט לא איש רע כי כך הוליד אותו הטבע. הוא בעצמו ילד דחוי שגדל בבית יתומים קשה בדלות נוראית, ואין בעולמם של אנשים אלה מקום לרגש אלא לייצר ההישרדות – זאב בלהקת זאבים. באטימותו בעולם גברי קשוח, ולא מתוך בצע כסף, הוא בטוח שכל הזכויות על הצלחתה וחלוקת הרווחים שייכת לו.
אני חולק לחלוטין על אחד המבקרים שציין שהבעיה של הסרט היא הרומנטיזציה של העוני. ההפך הוא הנכון. למרות ההתרחשות בנובה סקוטיה (סקוטלנד החדשה), הסרט הוא חוליה בשרשרת מפוארת של סרטים איריים שעוסקים בעוני על רקע הרעב הגדול הגורם להקשחת הנפש, מלחמות עקובות דם על כל פיסת קרקע והבעלות על נשים.
לגדולתו של הסרט אחראים כמה גורמים חוץ מהבמאית והתסריטאית, ראשית השחקנית סאלי הוקינס, שיחד עם איימי אדאמס (המפוספסת לאחרונה) הן השחקניות הגדולות ביותר במרחב האנגלוסקסי. אית'ן הוק משתלב היטב בחבורה האירית-קנדית במשחק מצוין, והצלם גאי גודפריד יצר עבודה נהדרת בהשראת ציורי רמברנדט, שילוב של תאורה ושימוש מושכל בעדשות צילום היודעות לבטא את רגש של הדמויות, כאילו היו חלק מעבודת השחקן, כאשר הנוף המעומעם ברקע בלי ויתור על יופיו – מעצב פורטרט נהדר של הדמויות.
ממליץ ללכת לצפות ביצירת מופת צנועה זו.
