"הבן של שאול" הוא סרט יוצא דופן, הן בתולדות הקולנוע, והן ביחס לזיכרון השואה. הביטוי "השואה" כונס לתוכו אינספור מצבים של סבל ורדיפה, שלמרות המשותף ביניהם, הם שונים זה מזה בנסיבות, בסכנה, באפשרויות הפעולה ולעתים גם בגורל האישי המתגלם בסופם. הבמאי ההונגרי לסלו נמש בחר למקם את העלילה בקרב אסירי הזונדרקומנדו באושוויץ, כלומר, בחלק שנחשב לדיכוי החמור ביותר – אסירים החיים בצמוד לתאי הגזים והמשרפות, ממיינים את רכוש הנרצחים ומפנים את הגופות מתוכם. אסירים אלו, שמעטים מתוכם שרדו ומספר העדויות שהותירו אחריהם אינו גדול, לא זכו עד כה לייצוג קולנועי. "הבן של שאול" מעניק להם ייצוג הקרוב יחסית לנאמר באותן העדויות.

האירוע המחולל של הסיפור מתרחש בתחילת הסרט – מתא הגזים נותר נער יהודי אחד בחיים, במצב חלוש, כפסע מן המוות. אירוע כזה נחשב על פי העדויות ההיסטוריות לנדיר ביותר, אך בכל זאת ידוע שהתרחש מדי פעם. מיד לאחר מכן, הנער נלקח על ידי אחד הנאצים במחנה ונרצח בחנק. שאול, שהינו עד פאסיבי למתרחש, מחליט באותו הרגע שמשמעות חייו מעתה ועד סופם המתקרב תהיה להעניק לנער קבורה באדמה בטקס יהודי הלכתי. אין לדעת האם מדובר בבנו ממש, או בנער שאימץ כבנו באותו הרגע, אך אין גבול למה ששאול מוכן לעשות משם ואילך כדי לעמוד במשימה אותה בחר לעצמו.

מתוך הסרט "הבן של שאול". צילום מסך מתוך youtube

מתוך הסרט "הבן של שאול". צילום מסך מתוך youtube

ישנו ויכוח מתמשך לגבי המשמעות בצפיה בסרטים העוסקים בשואה. בעוד שהליכה לסרט היא פעולה מתחום הבידור, יש הטוענים שהפיכת השואה לתוכן קולנועי עלילתי מונעת הבנה ומרדדת את הזוועה לזוויות צילום, שחקנים, איפור ונוסחאות תסריטאיות. כשיצא הסרט המרשים "החיים יפים" של רוברטו בניני ב-1997, הואשם הבמאי בהפיכת סיפור השואה לסיפור דמיוני ואף קומי, תוך תלישתו מכל הקשר היסטורי סביר. בניני אכן יצר סרט שזור מטאפורות סימבוליות שעלילתו אינה ריאליסטית, אך הביקורת הזו מופנית גם כלפי סרטים המתיימרים לייצג אירועים אמיתיים כמו "רשימת שינדלר". לעומתם, "הבן של שאול" לא נופל במלכודת המלודרמטית, ומצליח לייצג חלק מחוויות החיים של אסירי מחנה ההשמדה באופן מרשים.

כמעט בכל הסצנות בסרט, המצלמה נצמדת קרוב לגופו של שאול, ולא מראה לנו מה קורה מסביב. כשם שהמחנה מצר את אופקיו של שאול למרווחים קטנטנים של זמן ומקום, כך גם המצלמה נלווית לגופו מקרוב. זוועות המחנה הקשורות ברצח המתועש בגז ובפינוי גופות הנרצחים לא ייראו לעינינו, אלא אם שאול רואה אותן בעצמו. התסריט בנוי כמלאכת מחשבת השוזרת בדיה בלתי אפשרית עם שחזורים היסטוריים מדויקים. לא רק ששאול מנווט בתוך השיעבוד הגמור שכופים עליו חיי המחנה, אלא שגם אז עליו למצוא מוצא בין השליחויות המוטלות עליו מטעם מחתרת האסירים במחנה, לבין השליחות האישית שנטל על עצמו כלפי "בנו" המת.

אף שהסרט מתרחש בין זוועה אחת למשנתה, האופן בו הוא מציג את האסירים, בניגוד למעניהם הנאצים, הוא אנושי ומכבד ביותר, כזה המאפשר לנו הצופים להתקרב למצבם ולהבין את מניעיהם. למרות מצבם הנואש, הסרט חושף את הרגעים בהם ניתנת להם היכולת לבחור להתעלות מעל מצבם ולמרוד בו.

כל האירועים הללו אינם מוסברים לנו הצופים במילים, בהתאמה להלכי הרוח המקובלים בין האסירים – סדר יומם מורכב מפעולות ולא מדיבור. שאילת שאלות היא פעולה הנעה בין אסור למיותר, שכן האסירים מוכרחים לקבל את הדיכוי ולציית לו על מנת לשרוד. מי שלא יכול להסתגל במהירות, לא יועילו לו התשובות ולכן גם שאלותיו לא ייענו. לכן מרשימה במיוחד דמותו של שאול וכח רצונו הבלתי שביר כמעט, שמצד אחד משרת את אדוני המחנה – הנאצים והאסירים הבכירים, ומצד שני מנצל כל שבריר שנייה של בלאגן והיעדר פיקוח להתמרדות כנגד הגיון המחנה – מרד המתבטא ברצון לקבור את בנו.

אף שהסרט מתרחש בין זוועה אחת למשנתה, האופן בו הוא מציג את האסירים, בניגוד למעניהם הנאצים, הוא אנושי ומכבד ביותר, כזה המאפשר לנו הצופים להתקרב למצבם ולהבין את מניעיהם. למרות מצבם הנואש, הסרט חושף את הרגעים בהם ניתנת להם היכולת לבחור להתעלות מעל מצבם ולמרוד בו. המרד יכול להיות סימבולי, באמצעות נטילת הסיכון שבסיוע לאסיר אחר, לעיתים זר לחלוטין, וגם מרד היסטורי ממשי – מרד אסירי הזונדרקומנדו באושוויץ, שאירועי הכנתו וביצועו נשזרו מסביב לדמותו של שאול, הנקלע אליהם בנסיבות שאינן מוסברות לחלוטין. אין אנו יודעים עד כמה היענותו לדרישות המחתרת נובעת מהזדהות עם דרכה, או מההזדמנות שזו יוצרת לו לחפש אחר רב שיוכל לקיים את טקס הקבורה כהלכה. ייתכן שמי שמעוניין לפענח את ההתרחשות ההיסטורית של אסירי מחנות ההשמדה ופעילותם המחתרתית יוכל למצוא תיאורים אמינים יותר בספרים כמו "בכינו בלי דמעות" של גדעון גרייף, "מי אתה ליאון ברז'ה" של טוביה פרילינג ו"המרד בטרבלינקה" של שמואל וילנברג, ניצול טרבלינקה האחרון שנפטר בשנה שעברה. עם זאת, "הבן של שאול" רשם לעצמו הישג חשוב ביכולתו לספר את סיפורם האנושי של גיבוריו – קורבנות הנאצים המודעים לסופם הקרב ובכל זאת בוחרים להתמרד, בשאר רוח יוצא דופן.

"הבן של שאול" – בימוי: לסלו נמש; תסריט: קלרה רוייר; צילום: מטיאס ארדרלי; מוזיקה: לסלו מליס; שחקנים: גזה ראריג, לוונטה מולנאר, טוד צ'רמונט, סנדור זסוסטר, אמיתי קידר. 107 דקות. הונגריה, 2015

שידור: 21:30, יס 1