דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

על החיים, האני ומה שביניהם- למה כולם מפחדים ובורחים מהמוות (ואיך כל זה קשור לכדורגל)?

לחלק הרביעי של השיחה, לחצו כאן

האם יש מישהו שאינו מודע למוות שלו? האם אפשר לחיות מבלי המודעות לעובדת הזמניות הבלתי נמנעת שלנו? האם וכיצד העובדה כי בשלב מסוים נסיים את חיינו גורמת לנו לנסות כל חיינו לברוח מהמוות? ואיך כל זה משפיע על מהלך חיינו והבחירות שאנחנו עושים בשל כך?

קלישאה פילוסופית ידועה אומרת כי יש רק שני דברים ודאיים בחיים: זה שאנחנו נולדים וזה שאנחנו מתים, וכל שאר הדברים באמצע הם חידה אחת גדולה. מה הכוונה? על עובדת היותנו נולדים בנקודה מסוימת אין דרך להתווכח: מעבר להוכחה האמפירית לכך שאנחנו קיימים, אף אדם סביר לא יטען באופן רציונאלי כי הוא לא קיים, כי הרי עצם העובדה שהוא טוען כך כבר מוכיחה שהוא קיים- כפי שלימד אותנו רנה דקארט, אבי הפילוסופיה הרציונאליסטית בעידן המודרני, ואבי הפילוסופיה המודרנית בכלל (על פי חלק מהגישות לפחות). לגבי המוות שלנו, הוודאות שלו היא בעיקר מדעית-ביולוגית: אף אחד לא הצליח עדיין להוכיח את האפשרות לחיי נצח, על אף שאין דרך לשלול עקרונית את האפשרות הזו (ויש גם מדענים ופילוסופים לא מעטים הטוענים כי מצב זה יהיה אפשרי בטווח הנראה לעין). אך עד אז, לא נוכל להעלים עובדה זה ממשוואת חיינו. כל עוד לא נמצא הוכחה, לפחות תיאורטית, לאפשרות של חיים ללא 'תאריך תפוגה', תמיד נצטרך להיות מודעים ולקחת בחשבון את העובדה כי כל דבר שנעשה, נחווה, נחשוב ונרצה הוא זמני.

כמה זמני? גם על זה אין לנו תשובה מסודרת, כי אף אחד לא יודע בוודאות את 'תאריך התפוגה' שלו. למה הדבר דומה? לשעון בלתי נראה המרחף מעלינו, ובו כתוב כמה זמן נשאר לנו לחיות. הבעיה היא שהשעון הזה עצמו משתנה ללא הרף, ובנוסף, לנו אין שום דרך להציץ בשעון. אנחנו רק יודעים בוודאות שהוא שם, ושיום אחד הוא יגיע לאפס. ומה אז?

פילוסופיות ושיטות רוחניות רבות עסקו בשאלת המוות והמשמעות שלה. התפישות המאמינות ב-'הישארות הנפש', כמו הפילוסופיות המזרחיות של הבודהיזם, הינדואיזם, טאואיזם וכו', כמו גם הגישות המרכזיות באמונות המונותאיסטיות, מניחות כי המוות אינו 'תחנה סופית', אלא רק 'תחנת ביניים' בדרך למקום אחר: עולם האמת, גן עדן, חיי נצח ללא לבוש פיזי או 'גלגול' של הנשמה לגוף אחר. תפישות אלו מבוססות על ההפרדה הדואליסטית בין גוף לנפש, וההנחה כי המוות הוא למעשה רק היפרדות מהגוף הפיזי, אך הנפש נשארת גם לאחר מכן, שכן היא ממילא אינה מוגבלת לצרכים הפיזיים של הגוף, המתכלה והמתבלה עם הזמן. החיים לאחר ההיפרדות מן הגוף מתקיימים באיזשהו 'מישור' אחר, או שפשוט הנשמה עוברת לגוף אחר בתוך העולם הפיזי, אך האישיות והמהות שלנו, או במלים אחרות- 'האני', ממשיך איתנו גם לגוף הבא. התפאורה משתנה, אולי גם הדמות שאנחנו משחקים, אבל השחקן שמתחבא מאחורי הדמות הוא אותו שחקן. גם במסורת היהודית קיימת האמונה כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, ועל כן איננו באמת 'מתים', במובן הסופי של המילה, אלא רק מכינים את עצמנו לשלב הבא בחיים.

לתפישות אלו ישנה ( או לפחות, אמורה להיות) השכלה משמעותית על חיינו, שכן מי שאינו רואה את רגע המהוות כסוף המוחלט וההכרחי של חיינו, גם אמור להתייחס אחרת לתקופת החיים הנוכחית שלו: במקום לראות אותה כפרק זמן מוגבל עם תאריך תפוגה, בו כל מה שעשינו, חשבנו, הרגשנו ורצינו פשוט נעלם תוך שנייה, אנחנו יכולים להסתכל ולתפוש את חיינו מתוך תפישת זמן בלתי מוגבלת, שנותנת משמעות אחרת לגמרי לעובדת קיומנו כאן. במלים אחרות, אנחנו כבר לא מרגישים כ"כ זמניים וארעיים כמו שנדמה לנו, ולכן אנחנו יכולים גם להתייחס למסלול חיינו בצורה שפחות מוטרדת (או אינה מוטרדת מכלל) מעובדת הזמניות שלנו. אם אנחנו מיישמים ומקבלים תפישה זו, אזי אין לנו צורך לדמיין ולהרגיש את אותו 'שעון בלתי נראה' שעומד מעלינו וממשיך לתקתק ללא הרף ומבלי יכולת להפסיק אותו, או לדעת מה הוא מראה.

מנגד, רוב העולם המדעי-מודרני כיום כופר ברעיונות אלו, על בסיס האשמתם במטאפיזיות חסרת ביסוס עובדתי. רעיונות אלו נתפשים ע"י רוב חוקרי המדע האמפירי, העוסקים בשאלות החיים, כלא שונים ממיתולוגיה של העת העתיקה, ושקולים כמו הרעיון המופרך כי כדור הארץ שטוח, שהעולם כולו סובב סביב כדה"א ושהוא נברא בשישה ימים לפני 5,700 שנה לערך. כל אלו, מבחינה מדעית, הוכחו מזמן כלא נכונים. כך גם האמונה בחיים אחר המוות, נצחיות הנשמה וכ'ו. הבסיס להתקבעות והאמנה ברעיונות אלו, טוענים אותם מדענים, אינו רציונאלי, אלא פסיכולוגי-דתי: הפחד מהמוות, בשילוב עם ההבטחה לאושר נצחי שמספקות הדתות הממוסדות. זאת, כמובן, בהנחה שנהיה נאמנים לחוקים שהמוסדות הדתיים מטילים עלינו וקובעים עבורנו.

תפישה זו, על אף שיש לה בסיס ממשי בהתפתחות הדתות והחברה (בעיקר בעולם הנוצרי, הרבה פחות בדתות ואמונות אחרות), מסתכלת על השאלה באופן שטחי ומצומצם מדי לדעתי, ואינה תופשת את כלל המורכבות של חוויית הקיום הרוחני, והאפשרות לערער באמצעותו, לפחות במידת מה, על רעיון הזמניות הבלתי נמנעת והמוחלטת שהמדע המודרני גורס כי היא התשובה הרלבנטית והמבוססת היחידה שקיימת עבורנו. מה נותר לנו לעשות, בסופו של דבר? להחליט באיזו אפשרות לבחור, ולנסות לגבש עמדה מושכלת וביקורתית ביחס לשאלה הזו. זאת בהנחה, כמובן, שסוגיה זו מטרידה אותנו ונראית לנו רלבנטית לחיינו. אנשים רבים ימשיכו לחיות את חייהם בדיוק באותה הצורה, בין אם הם מאמינים כי חייהם זמניים וארעיים, ובין אם הם מאמצים תמונת עולם אחרת. יכול להיות שמה שמניע אותם באמת אינן השאלות המטאפיזיות הגדולות, אלא הדברים הקטנים ביומיום: צרכים אישיים, רצונות ספציפיים, רגשות וקשרים אישיים. אך מצד שני, האם ניתן לומר כי לשאלה הזו כלל אין רלבנטיות לחיינו, ושעיסוק בה אין השפעה על האופן שבו מי שעוסק בה חי את חייו? כלל לא בטוח…

מוזמנים להאזין לחלק החמישי (והלפני האחרון) של השיחה שקיימת עם רז הנדלר בנושא זה.

האזנה נעימה!

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!