"אני זוכרת שפעם דיבר איתי עורך דין, שיא הקונפורמיסט, גדל כילד שיש לו הכל. הוא אמר לי 'הרגע הזה שאני דופק בדלת – זה מקפיץ אותי'. אחרי זה הוא מרגיש רע, הוא מקיא, הוא מבקש סליחה. ואז את שומעת שגם אבא שלו היה צרכן זנות, והיה מביא נשים הביתה. אז הוא שם על עצמו את המסכה הזו, שגורמת לו להרגיש – 'וואו, אני חי את החיים'".

עורך הדין המדובר הוא רק אחד מצרכני הזנות שפנו בשנה האחרונה לעידית הראל-שמש, בתגובה למודעה צנועה בה נכתב "לקוח זנות? רוצה להפסיק? דיסקרטיות מובטחת". מבחינתה מדובר בפרוייקט נסיוני, שנועד להוכיח לממשלה ולרשויות החוק את הצורך והאפקטיביות שבשיקום גברים המשתמשים בזנות. היא מאמינה שלחוק הפללת לקוחות הזנות, שלאחר מאבקים ארוכים הונח על שולחן הכנסת, צריך להיות גם צד נוסף – שיקום וחינוך. מבחינתה, היא רק הרימה את הכפפה, כדי להמחיש שזה אפשרי.

עידית הראל שמש, מייסדת 'ג'ון סקול ישראל' (צילום: סיון צדוק).

מאחורי הראל-שמש עומדת היסטוריה עשירה של פעילות נגד זנות. במשך עשור היא ניהלה את מכון 'תודעה' למאבק בתופעת הזנות, אותו עזבה על מנת לייסד ולנהל בשלוש השנים האחרונות את 'מיתוס – ליום שאחרי הזנות', ארגון שמעביר הרצאות שמטרתן היא ניפוץ המיתוסים הקיימים על זנות, והצגת תמונת מצב ריאלית יותר במקומן. אחרי כל אלה החליטה הראל-שמש ליזום פרוייקט נוסף, ו'ייבאה' לישראל מפעל שמתקיים בעשורים האחרונים במדינות שונות – 'ג'ון סקול'.

ג'ון סקול (ג'ון – כינוי לא פורמלי לצרכני זנות בארצות הברית) הוא שמה של תכנית חינוכית המיועדת לצרכני זנות. מטרתה פשוטה: לגרום להם להפסיק להיות צרכני זנות, דרך השתתפות בסדנאות חינוכיות-טיפוליות שונות. הראל-שמש מספרת שהמרכז הראשון הוקם בשנת 1995 בסן פרנסיסקו, והתוכנית מתקיימת כיום ב-48 מרכזים בארה"ב, 15 בקנדה, 15 בבריטניה, ואחד בדרום קוריאה. צרכני הזנות מופנים לתכניות הללו כחלק מההליך הפלילי – הם נדרשים להשתתף בתוכנית לאחר שנתפסו צורכים זנות, במדינות בהן צריכת זנות היא עבירה על החוק.

התכנים ב'ג'ון סקול' משתנים ממקום למקום, אך כוללים למידה על כלל ההשפעות השליליות של זנות – פגיעה בנשים, עבירה על החוק, פגיעה פיזית, סכנות בריאותיות ועוד. מרכיב חשוב בתכנית הוא שמיעת הרצאה מפי שורדת זנות. "הנשים מספרות להם את הסיפור שלהן", אומרת הראל-שמש, "זה סוג של ריפוי והעצמה גם עבורן, למי שמסוגלת ורוצה כמובן. זה נותן לצרכנים להבין, כי פתאום הם רואים את האישה כבן אדם ולא כמשהו חסר ערך". היא מוסיפה כי "אני הייתי גם ממשיכה את זה לאיזשהו מערך טיפולי לגברים. לעבוד יחד עם מכורים למין, שם זה עובד בשיטת 12 הצעדים. יש להם קבוצות, חונך, מפגשים קבועים. אני לא הייתי משאירה את הגברים ככה, אני חושבת שצריך לקחת גם עליהם אחריות, ולעזור להם להשלים איזשהו טיפול. שיבינו שצריכה היא כבר לא אופציה".

"המוטו שלי הוא – 'לא כועסים, לא שופטים"

הגישה הזאת, שמכילה לא מעט אמפתיה כלפי צרכני הזנות, אינה מובנת מאליה, בוודאי לא בקרב מי שפועלת שנים ארוכות למען נשים במעגל הזנות, ונחשפת לקשיים שעולם זה טומן בחובו. אך מבחינת הראל-שמש, הפנייה אל הצרכנים היא שלב הכרחי בדרך למיגור התופעה. "רוב צרכני הזנות הם החברים שלנו, הקולגות שלנו מהעבודה, האחים שלנו, השכנים שלנו, החבר'ה במילואים. הם לא גברים חולי מין עם קרניים. זה לגיטימי, זה קיים, וזה שם. הם חלק מהחברה, וצריך להתייחס אליהם", היא אומרת.

הראל-שמש מצביעה על "תבנית חברתית מאוד מופנמת שכולנו גדלנו עליה לאורך שנים, של לגיטימציה לצריכת זנות". חוק ההפללה יכול להיות פתח לשינוי התפישה הזו, אבל עבור מרבית החברה, הוא לבדו לא יוכל לחולל את השינוי. "אני מבינה שצריך לעשות את שינוי התודעה הזה, שהציבור יבין שאין פה בחירה אמיתית. נכון, אף אחד לא הצמיד לה אקדח לרקה, אבל יש פה נשים, גברים, נערים, שנשאבים למעגל הזנות, וגוזרים על עצמם חיים של גיהנום, של השלכות פיזיות ונפשיות מאוד קשות. יש נשים שאני עד היום בקשר איתן. אני רואה איך הזנות לא נגמרת ברגע שיוצאים מהזנות, היא נמשכת לכל החיים. זה פוסט טראומה, חרדות, חשש לתאים טרום סרטניים, דלקות, מחלות, זה משהו שנשאר. בתוך כל הציבור הזה שצריך לשנות לו את התפיסה, יש את הזנאים – צרכני הזנות".

מה הוביל אותך לפתוח פרוייקט כזה, לבד וללא תמיכה?

"כשראיתי ששום דבר לא קורה, אמרתי די. נמאס לי לחכות. פתחתי דף פייסבוק, ולקחתי קו טלפון נפרד. עשיתי מעין פיילוט ב-2017, במהלך השנה האחרונה. כתבתי פוסטים, קידמתי אותם במעט משאבים, הוצאתי כל מני כרטיסי ביקור ומודעות קטנות, ואיפה שיכולתי חילקתי. התקשרו אלי במהלך השנה עשרות גברים – כולם באופן וולונטרי, אף אחד לא מכריח אותם. זה מוכיח בעיני שרבים מהם ראו את הג'ון סקול כמשהו שיושיע אותם. יש לא מעט מכורים, והם אומללים. זאת התמכרות כמו כל התמכרות".

אז איך מטפלים בהתמכרות הזו?

"אני שואלת אותם לגבי התדירות, אני שומעת אותם. אני בקשר עם 'סקסוהוליסטים אנונימיים'. באיזשהו שלב בשיחות הם התחילו לפתוח את הלב, בן אדם שצורך זנות ויש לו משפחה, ילדים, או הרבה מהציבור החרדי – אין להם עם מי לחלוק את זה. פתאום יש איזה קול, זר, מעבר לקו, ואני מאוד אמפתית. המוטו שלי הוא 'לא כועסים, לא שופטים'. אני מקשיבה להם, וזה היה בשבילם מאוד יוצא דופן. היו כאלה שהתחילו לגלוש איתי למקומות קשים אצלם בחיים, אפילו הגענו לנקודות של פגיעות מיניות שהם עברו. בשלב הזה עצרתי אותם, אני לא אשת טיפול, המלצתי להם לקבל עזרה מקצועית. מה שעשיתי בשיחות זה לנסות להסביר מיהי האישה בזנות, מה אתה עושה לה כשאתה בא אליה ומשלם ונוגע וחודר אליה וכל הסיטואציה הזאת, מה קורה לה. איך זה שם אותה. גם הזנאים עוברים סוג של דיסוציאציה, ניתוק".

מה הכוונה בניתוק?

"נשים בזנות חייבות להתנתק, אחרת הן לא שורדות את זה. בהתחלה יש להן את הכוח לעשות את הניתוק מבחינה נפשית. אחרי תקופה הן כבר לא מצליחות ואז נכנסים הסמים, השתייה, דברים מהסוג הזה. גם הגברים עושים את הניתוק הזה. כשאת מקלפת את כל המשפטים הם אומרים לך – 'כן, הן מסכנות. היא מסכנה'. זאת מילה שמשתמשים בה. אבל, הם אומרים גם דברים אחרים – מה את רוצה, זאת העבודה שלה, הן מקבלות כסף, היא בכלל מנצלת אותי, היא לוקחת מלא כסף על מעט זמן, היא לא מחייכת, היא עושה טובה, היא לא זזה. אני באתי והסברתי להם למה היא לא מחייכת ולא זזה".

מה עוד עולה בשיחות?

"אלו שיחות שהולכות לכל מיני כיוונים. לא מעט גברים שאלו אותי – אז מה את מציעה לי? אני חייב. אני חרמן. תני לי פתרון. אני אומרת להם – שהם יחשבו על פתרון. שהם יקחו את החיים שלהם ויחשבו על פתרון. להרבה מהם יש זוגיות. ובכלל, לא לכל דבר בחיים יש לנו פתרון. בטח לא לכל דוגלי המיסוד למיניהם. המדינה צריכה להציע לך פתרון? המדינה צריכה להקריב נשים בשבילך? או שתשקם את מערכת היחסים עם אשתך, או שתמצא פתרונות אחרים. אבל אני אומרת להם – אף אחת לא יכולה לשלם בגופה על המצוקה שלך".

ביקשתי מהראל-שמש לשרטט פרופיל של צרכני הזנות שפגשה, ומה מוליך אותם אליה. "כל אחד והסיפור שלו", אמרה, "הזנות כיום היא חוקית, לגיטימית, קיימת, אפילו נחשבת, בטח בדור הצעיר זה פחות נחשב, אבל עדיין, את נכנסת למועדון חשפנות והוא מלא בגברים צעירים. פנו אלי גברים מגיל 18 עד גיל 67. הגיל הממוצע היה 35. אז זה לא מה שאומרים – אומרים שכולם נכים, עריריים, מסכנים. הם לא. פונים אלי כל מיני סוגים של גברים."

ואכן, הסיפורים השונים מאוד זה מזה של הפונים ל'ג'ון סקול' ממחישים כי לצריכת הזנות פנים רבות ומורכבות, ובמקרים רבים משקפת בעיות אחרות שהחברה נוטה להדחיק. "אחד סיפר לי שהוא איבד את בתוליו, שהמגע המיני הראשון שלו היה עם אישה בזנות – מכורה, מבוגרת, בבורסה, שעשתה בו מין אוראלי. זה שיא השפל, סיטואציה כזאת לילד בן 16. זה המגע הראשון שלו, ומאז הוא הולך לנשים בזנות. היה גבר אחר שבעצמו עבר פגיעה מינית בצבא, ואת הכעסים שלו הוא היה מוציא בתחנה מרכזית. זה הרבה עניין של שליטה, של לבוא להגיד לה מה אני רוצה שהיא תעשה. תעשי כך וכך. הרבה השפעה של פורנו. כי אישה בזנות אפשר לבקש ממנה הכל והיא עושה הכל. היו גם גברים על הרצף – אחד אומר שהוא אספרגר, ואחר פגוע נפש. הם גם קיימים, אני מדברת איתם."

וחבר'ה 'נורמטיבים'?

"בהחלט כן. אחד התקשר אלי בדמעות, סיפר שהוא הלך עם החבר'ה בגיל 17, והיום הוא קורא ונחשף לכל הכתבות על מה זה זנות באמת. הוא אמר לי – 'מה עשיתי, איך יכולתי, אני רוצה להגיע אליה ולבקש סליחה'. היו שניים כאלה שהתקשרו אלי כדי לפרוק את ייסורי המצפון שלהם, כי הם הבינו מה הם עשו. כל אחד עם הסיפור שלו. יש חרדים, שאין להם עם מי לדבר. הם מתקשרים אלי מטלפון חסוי, מנתקים באמצע. היה אחד, גבר גרוש, שהולך למסאג'ים, ואמר לי – זה לא זנות. שאלתי אותו – היא מקיימת בך מין אוראלי? 'הרפייה' מה שנקרא? הוא ענה, 'כן, אבל זאת לא זנות'. אמרתי לו – 'אתה לא קובע. בשבילה זה כן".

גם עם יאיר נתניהו לא דיברו בבית הספר על זנות

האם את רואה שינוי ביחס של הצרכנים לנשים בזנות בשנים האחרונות?

"אני חושבת שגם החשיפה, העלאת המודעות התקשורתית עשתה את שלה. למשל, התקשר אלי בן אדם אחד ואמר – רציתי לדעת אם הן באמת סובלות. אנשים נחשפים יותר לעיתונות שמדברת על הניצול, על האישה כקורבן, ולא כיצאנית. בעבר הסיקור היה תמיד מלווה בקריצה, תמיד כותרת כזאת של "הכנסה כפולה", משחק מילים כזה. עכשיו פתאום כשהצרכנים רואים שיש תגובה קשה, הנושא עולה יותר, והם מתקשרים. אותו בחור שהתקשר, למד בפנימייה. הוא אמר לי – 'אף אחד לא דיבר איתי על זה, אני לא ידעתי מה זה'. זה עוד מאבק מאוד קשה מול מערכת החינוך ומשרד החינוך, שלא מרים את הכפפה. לא מוכן להגיד את המילה זנות בבית ספר. מדבר על כישורי חיים, ועל מיניות מיטיבה, ועל כבוד האדם, אבל זה לא זה. מניסיוני, תלמיד יכול ללמוד ולדעת איך לא להטריד, איך לא לתקוף או להשתמש באופן משפיל בבת כיתה שלו, אבל כשהוא הולך למועדון חשפנות – אז זאת סטודנטית שעושה כסף, והיא רוצה את זה, והיא נימפומנית, והיא מתה על זה, ואני בסך הכל משלם לה. הם עושים את ההפרדה הזאת. גם הצבא לא מכניס את הנושא הזה."

"ואז את רואה את יאיר נתניהו, ושני החברים שלו, שלכל הדעות גדלו במערכת חינוך טובה, הולכים למועדון חשפנות שהוא בית בושת, ואת שומעת 'תן לי 400, פינקתי אותך ב400'. הם גם לא שמעו על זה, וזה מבלי להסיר מהם אחריות."

"אמרתי להם – אתה כלום בשבילן, אתה רק מאתיים שקלים, היא שונאת אותך"

מי שפנה אלייך עשה זאת כי הוא רוצה לשנות את דרכיו. למה, בעצם?

"יש כאלה שמתקשרים אלי ושואלים איפה באים לסדנה. רוצים להיגמל מזה, רוצים להפסיק. זה עומס נפשי, להסתיר מהמשפחה, להסתיר מהאישה. ועומס כלכלי לא נורמלי.

אז למה הם לא מפסיקים? מה הבעיה?

"כי הם יכולים בשיחת טלפון אחת, לאפשר לעצמם ללכת עכשיו, לראות אישה שאפשר להגיד לה הכל, אפשר לקלל אותה, אפשר לצעוק עליה, ולהגיד לה מאחורה, מקדימה, תעשי ככה. למה שהם לא יעשו את זה?"

דברים שהם לא יכולים לעשות עם אישה "מכובדת".

"כן. בדיוק."

אז צריכת זנות היא בעצם פשוט פורקן אלים?

"הרבה מאוד מזה הוא השליטה והאלימות. גם אם הם לא מכים, איך שהם תופסים, ואיך שהם חודרים, את קוראת אותם – פמפמתי אותה, חנקתי אותה, היא לא נשמה, דחפתי לה, כל מני תיאורים מהסוג הזה. זה חלק מזה. זה דה-הומניזציה. זה להסתכל על אישה שהיא כלום, היא אפס. היא רק גוף עם נקבים ואני מפוצץ אותה. זה חלק מהעניין. גם אם הם לא נוהגים ממש באלימות, כל הסיטואציה אלימה. כי את זונה. ואני באתי לזיין, ואת תעשי מה שאני אומר לך. זה יצרים של אלימות, של שליטה. למשל צרכני הזנות שמוצאים נשים מכורות, בתחנה המרכזית, שלדים מהלכים, נשים עם כיבים, עם פצעים, ומעלים אותם לרכב. מה מניע בן אדם כזה? קשה לי להגיד. קשה להבין את זה. זה משהו בסליזיות. להגיע לנמוך שבנמוך. זה שהיא 'לא בן אדם'."

בית בושת. אילוסטרציה (צילום: משה שי / פלאש 90).

אז מה כללו השיחות?

"סיפרתי להם מה עובר על אישה בזנות, מה הנזקים הפיזיים, הנפשיים, מה הרקע שלהן, איך הן מגיעות לזנות, מה הן מרגישות באותו חדר, מה הן מרגישות דקה אחרי שאתה הולך, איך הן רואות אותך. אמרתי להם – אתה כלום בשבילן, אין לך פנים, אתה רק כסף, אתה רק מאתיים שקלים, היא שונאת אותך."

והתגובות?

"לא, מה פתאום. הם אומרים על עצמם – אני מאמי, אני אחלה. אחד אמר לי – אני הבאתי אחת לאורגזמה. אמרתי לו – תשכח מזה. אתה מגעיל אותה. הריח שלך, הן סובלות מהשנייה הראשונה, היא לא מחייכת כי היא סובלת, כי היא במצוקה, זה כמו עינויי גוף, זה כמו חדירה של גוף זר לגוף, היא קרוב לוודאי לקחה משהו, עישנה משהו, שתתה משהו כדי לאפשר את זה. אתה פוגע בה. אתה מנצל אותה. אולי יש לה ילדים בבית – אתה פוגע בעתיד שלה ושלהם."

את מרגישה שנופל אסימון?

"כן. אין לי דרך לבדוק את זה, אבל כן. יש אחד שליוויתי והלך לסקסוהוליסטים אנונימיים, אחר כך דיברנו והוא אמר לי – הצלת לי את החיים. אני חושבת שזה משהו שמאוד נחוץ לגברים האלה. הם מדחיקים. נכון שהם הרעים בסיפור הזה, אבל הם קיימים, ובשביל באמת לחולל את השינוי צריך לעבוד איתם. צריך לגרום גם להם את השינוי הזה. לחוק כמובן יש מימד חינוכי מאוד קיומי וחיוני. הוא מגדיר נורמות. זה יחלחל. זה יעשה שינוי מאוד גדול."

היו צרכנים שהיית איתם בקשר רציף?

"היה אחד ששאל אותי אם אני מוכנה שהוא יתקשר אלי לפני שהוא צורך, שאני אעזור לו. היה בחור צעיר חרדי שליוויתי לאורך כמה שיחות, הוא היה קטין ואז נכנס לגיל 18. אין להם שום גורם מקצועי שהם יכולים לפנות אליו. הוא לא צרך זנות, אבל היה אומר לי בכל שיחה שהוא אוטוטו יעשה את זה. היו כאלה שהיו איתם כמה שיחות, והיו כאלה שהספיקה להם שיחה אחת. הטלפון הזה עדיין פתוח, ועם זה באתי לוועדה, למנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור, ואמרתי – הנה, זה חשוב, זה מצליח, ואני חושבת ומקווה שזה באמת יקום בישראל, כחלק מהחוק."

איך השיחות הסתיימו?

"היו כאלה שהתחילו את השיחה בעימות, ואמרו לי 'את לא איתנו, את לא מבינה, הן רוצות, הכרתי את זאתי שכן רצתה', דברים מהסוג הזה. בסוף הם דיברו אחרת. היו כאלה שאמרו שזאת פעם ראשונה שבה הם מדברים על צריכת הזנות שלהם. היו כאלה ששאלתי אותם: 'אתה תפסיק?' והם ענו שכן, שהם חושבים על זה אחרת. אני לא יכולה לדעת. הג'ון סקול הרחב יותר ילווה במעקב ובמחקר. אני נוטה להאמין שאחרי שהם שמעו אותי, הם כבר לא יוכלו להתכחש להרבה דברים שהיו חלק מהניתוק שלהם."

"שלום עושים עם אויבים? גם הסברה"

הראל-שמש הקימה את תוכנית הג'ון סקול הראשונה בארץ כפיילוט בלבד, במטרה להביא להקמת התוכנית כחלק מחוק הפללת לקוחות הזנות. תזכיר החוק אותו הציגה שרת המשפטים איילת שקד לפני מספר שבועות מציין כי ניתן להטיל על הצרכנים "אמצעי חלופי" במקום קנס כספי, כאשר ג'ון סקול מצוין כאופציה לאמצעי כזה. שקד הבהירה כי ג'ון סקול הוא אופציה בה היא מעוניינת, אך יש צורך להקים סדנאות כאלה מאפס.

דיון על תזכיר החוק המטיל קנסות מנהליים על צרכני זנות, השרה שקד, מנכ"לית משרד המשפטים פלמור, ח"כ עליזה לביא, ח"כ שולי מועלם, 13 ביוני 2018 (צילום: ענת יורובסקי)

חלק מהביקורת על שקד סביב החוק, הייתה שהיא לא מעוניינת בהפללת לקוחות באופן מלא.

"ממש כך. וגם מנכ"לית המשרד אמי פלמור, שהיתה ממש נגד. זה נורא הפליא ואיכזב אותי שדווקא שתי נשים בעמדות כל כך בכירות לא מבינות את העניין, לא מבינות את הזוועה הזאת של גבר זר שנכנס לחדר ונוגע באיברי המין, ואחר כך חודר. לא מבינות שאף אחת לא מסוגלת בכלל מבחינת הגוף, והטבע האנושי, לעשות את הדבר הזה. אז איך אתן לא מבינות, מה קשורים לכאן השיקולים של ליברליות וחקיקת יתר? נגד חקיקת יתר תפעלו במקום אחר, פה צריך חקיקה!".

"רק לפני חודשיים ישבנו ואמרנו – אין סיכוי, לא יהיה חוק", מוסיפה הראל-שמש, "אבל שקד הפתיעה את כולנו, והצלחנו לעשות את השינוי. בסופו של דבר היא מאוד הרשימה אותי, כי היא אמרה – אני לא ידעתי, לא הכרתי, למדתי, ועכשיו אני מבינה."

כמי שעבדה שנים עם נפגעות הזנות, איך הצלחת לגייס אמפתיה לצרכנים?

"תראי, הרבה פעמים מגעיל לי לדבר איתם. גם אני עושה איזו הפרדה. יש בי הרבה כעס. היה אחד שתוך כדי שיחה סיפר לי שהוא היה עם ג'סיקה (אשה בזנות שהתאבדה בבית הבושת שבו עבדה), ונחרדתי. אחר אמר לי 'אני חושב שאנסתי נשים בזנות'. זה קשה. אבל זאת המשימה שלי, ואני עושה את זה כי אני מאמינה שבתכל'ס זה הציבור שאני רוצה שיפסיק לצרוך זנות. אליו פונים. שלום עושים עם אויבים? גם הסברה עושים עם אויבים".

*

ליצירת קשר עם ג'ון סקול ישראל ניתן לפנות לדף הפייסבוק, או בטל': 050-3000702