שבוע סוער עבר על העם הבריטי, הנהגתו ואוהדי הכדורגל שלו: ביום שישי פרסמה ראשת הממשלה תרזה מיי את מתווה היציאה של הממלכה מהאיחוד האירופי, שנתיים לאחר משאל העם הדרמטי שהכריע להתנתק מאירופה; ביום שני התפטר שר החוץ בוריס ג'ונסון, מהדמויות הפוליטיות המזוהות ביותר עם הברקזיט, במחאה על כך שהמתווה של מיי מתון מידי; וברביעי הובסה נבחרת הכדורגל הלאומית 2:1 לקרואטיה בחצי גמר המונדיאל וחלום אליפות העולם נגוז.

כך, בשבוע אחד, בריטניה צנחה מהחלומות הגדולים והססמאות הסוחפות אל קרקע המציאות. אחרי שקסם לרבים כל כך בבריטניה (רוב דחוק של 51.9% מהבריטים הצביעו בעד התנתקות מהאיחוד האירופי), כשהברקזיט קורם סוף סוף עור וגידים מתגלה שהמהלך מורכב בהרבה מאיך שהוצג, ושב'עצמאות' שהבטיחו לבריטניה תומכי המהלך אין רק יתרונות, ויש גם הרבה פשרות.

הצעתה של ראשת הממשלה תרזה מיי למתווה הברקזיט, שהוצגה בשבוע שעבר לממשלה, תכלול הישארות של בריטניה בשוק האירופי המשותף במסגרת הסכם מחודש בינה לבין האיחוד האירופי. המשמעות היא שעסקים בריטיים ואירופיים יוכלו לסחור אחד עם השני ללא מכסים וללא הפרעה. עם זאת, האיחוד האירופי הבהיר לבריטניה כי גישה לשוק הפתוח תחייב את בריטניה לקבלת החוקים והרגולציה המוכתבים על ידו. לפי המתווה שהציגה מיי, בריטניה תקבל על עצמה "ספר חוקים" מוסכם עם האיחוד, שיכלול את מרבית חוקיו. נציגי האיחוד גם הבהירו לממשלת בריטניה כי תנאי הכרחי לגישה לשוק הפתוח היא השתתפות בהסכם התנועה וההגירה החופשית הידוע בשם "הסכם שנגן". על פי הסכם זה, מדינות האיחוד האירופי מאפשרות לאזרחיהן מעבר חופשי וזכות הגירה חופשית.

בוריס ג'ונסון ותרזה מיי (Leon Neal/Pool via AP)

למעשה מיי הציגה מתווה של 'ברקזיט מרוכך', שממשיך מימדים רבים במערכת היחסים הנוכחית בין בריטניה לאיחוד אך ללא החברות בו. על הרקע הזה התפטר שר החוץ ג'ונסון ושני שרים נוספים, שדרשו 'ברקזיט קשה' – ללא הסכמי הגירה חופשית ועם הרבה פחות הפחתות מכסים. במקביל, ובשוליים, נשמעת מצד חלק ממתנגדי הברקזיט דרישה למשאל עם חוזר, בתקווה שהמהלך יבוטל.

הדילמה של השמאל

מאז כניסתו לשיח הציבורי בבריטניה, היה נושא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי גורם מפלג בשמאל הבריטי. למעשה, מפלגת הלייבור ואיגודי העובדים היו מאז ומעולם חצויים ביחסם לאיחוד האירופי, מה שתרם לעמדתה המרוחקת משהו של בריטניה משארית האיחוד.

מצד אחד, החברות בשוק האירופי הפתוח אפשרה ליצואנים הבריטיים גישה לשווקים רחבים יותר, והעלתה את הביקוש לתוצרת בריטית – מה שתרם לתעסוקה ועליות שכר לעובדים. אבל בתוך תנועת האיגודים ומפלגת הלייבור, היו גם אלו שהתנגדו מלכתכילה להצטרפות בריטניה לאיחוד.  "כשראיתי איך האיחוד האירופי מתפתח, נהיה ברור שמה שיושב להם בראש הוא לא דמוקרטיה", אמר טוני בן, חבר הלייבור הסוציאליסט המפורסם, כשדיבר בשנת 2013 מול סטודנטים חברי הלייבור, "בבריטניה אתה מצביע לממשלה, והיא צריכה למלא את הדרישות שלך. אם היא לא עושה את זה, אתה יכול להחליף אותה. אבל באירופה כל תפקידי המפתח ממונים ולא נבחרים".

הקמפיין לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. צילום: סוכנות AP.

בן הוסיף כי "באופן הזה הבנקים והחברות הבינלאומיות מצליחים להשיג השפעה רחבה מאד. היחס שלי לאיחוד האירופי לא קשור לסלידה מאירופאים, אלא לרצון שלי בדמוקרטיה. אז צריך למצוא דרך לעבוד איתם, אבל לא להיות חלק. הם בונים שם אימפריה, והם רוצים שבריטניה תהיה חלק מהאימפריה הזו. אני לא רוצה את זה".

כיום, הזרם הזה בתנועת האיגודים הבריטית מצומצם יחסית, וגם אלו שמבקרים את התנהלות האיחוד האירופי כמעט ולא תומכים ביציאה ממנו. למעשה, מרבית חברי הנהגת האיגודים הגדולים בבריטניה מתנגדים לברקזיט, והאיגודים היו שותפים במימון הקמפיין הציבורי נגד עזיבת האיחוד ב-2016. האיגודים עשו זאת בניגוד לעמדתו של מנהיג מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, מבקר חריף של האיחוד האירופי ושל חברותה של בריטניה בו.

שלטים נגד יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. (צילום: סוכנות AP)

השנה אף פרסמו שני האיגודים הגדולים ביותר בבריטניה מסמך עמדה שמבהיר כי על אף העובדה שהעם הבריטי החליט לעזוב את האיחוד, הם תומכים ב"ברקזיט קל", שיאפשר לבריטניה להישאר בשוק הפתוח, ולהשאיר חלק גדול מחופש התנועה על כנו. בנייר העמדה הסבירו האיגודים כי עזיבה של בריטניה את האיחוד מבלי להגיע להסכם שיכלול גישה לשוק הפתוח וחופש תנועה "תפגע אנושות בקשרים הכלכליים ובתחרותיות של החברות הבריטיות" – ולפיכך תפגע בעובדים הבריטים. במסמך נכתב גם כי "הגבלת חופש התנועה תביא לקושי לגייס כוח עבודה מיומן מרחבי אירופה, ועשויה להביל למחסור אדיר בכוח אדם. דבר זה עלול לסכן פרוייקטים קיימים בבריטניה היום".

עם זאת, שנתיים מאז משאל העם, הנהגת איגודי העובדים נתקלת בקושי מצד החברים בשטח. בעוד עמדת האיגודים הרשמית הייתה התנגדות לעזיבה, ומאז משאל העם תמיכה בעזיבה חלקית בלבד, ציבור החברים בהם הצביע באופן גורף בעד העזיבה. העובדים ובעלי ההכנסות הנמוכות, בעיקר באזורים מתועשים לשעבר בצפון אנגליה, תמכו ועדיין תומכים בעזיבה מלאה של האיחוד. פלח אוכלוסייה זה הוא גם, במקרה, בסיס החברות הגדול ביותר באיגודי העובדים.

האזורים האלו היו, ועדיין, מעוזי תמיכה במפלגת הלייבור הבריטית ואיגודי העובדים. בעבר, היו אזורים אלו בעלי שיעור ההתאגדות הגבוה ביותר בבריטניה, וכמעט כולם הצביעו למפלגת הלייבור. עם זאת, בשנים האחרונות הולכת ונחלשת התמיכה במפלגת הלייבור ומתחזקת התמיכה במפלגת UKIP – המפלגה הקוראת להתנתקות מהאיחוד האירופי. "אני הצבעתי במשך 15 שנים ללייבור, ומה יצא לי מזה? הניעות החברתית ירדה, המצב נורא. אנשים מבינים את זה ומחפשים אלטרנטיבה. אני הצבעתי UKIP" אמר סם דיקן, תושב העיר הצפונית סטוק בה פחות מרבע מהתושבים הצביעו בעד להישאר, בראיון לעיתון הגרדיאן.

"מי שסובל באירופה זה החלשים. מי שיש לו כסף מסתדר עם האיחוד האירופי הזה, אבל אנחנו לא. כל חוקי ההגירה האלו טובים למי שמחפש כוח עבודה זול, אבל לא יותר מזה" אמר דיקן. למרות העובדה שמפלגת הלייבור הצהירה באופן רשמי שהיא מתנגדת לעזיבת האיחוד האירופי, אזורי התמיכה המשמעותיים שלה הצביעו בעד עזיבה באופן גורף. פער זה החליש עוד יותר את הלייבור בעיירות צפון אנגליה וויילס, וחיזקה את UKIP.

"כל פעם שהצבעתי לא קרה כלום. אני רוצה שינוי" אמרה תושבת נוספת של העיר סטוק. אמירה זו משקפת את יחסם של חלק גדול מתושבי אזורים אלו למפלגות הלייבור והשמרנים, שהתנגדו שניהם ליציאה מהאיחוד. וויל דייוויס, סוציולוג בריטי שכתב על הנושא שבועות אחרי משאל העם, טוען ש"להחזיר את השליטה" נגעה בדיוק לנקודות הרגישות ביותר של החלק הזה באוכלוסייה הבריטית, שננטשה על ידי שתי המפלגות בעשורים האחרונים.

כך, מאז משאל העם, שומרים איגודי העובדים על עמימות מסויימת בנוגע לעמדתם. הנהגת האיגודים סירבה לדרוש משאל עם חוזר, כפי שדרשו חלקים בשמאל הבריטי, בטענה שצריך לכבד את רצון העם. אמנם האיגודים הצהירו על תמיכתם בהישארות בשוק הפתוח, אבל סירבו ללחוץ על הממשלה לשנות את ההחלטה במלואה. סירובם של האיגודים לתמוך בדרישה להצבעה חוזרת הביאה עליהם את זעם השמאל.

בשבועות האחרונים נמצאה פשרה באיגודים המקצועיים, והוחלט לקיים הצבעה בקרב חברי האיגוד לגבי המדיניות ביחס לברקזיט. השאלה שעלתה להצבעה לא הייתה על תמיכה במשאל עם נוסף, אלא במשאל עם לגבי ההסכם הסופי שממשלת מיי תשיג עם האיחוד האירופי. "אל תטעו" אמר לן מקלסקי, יו"ר האיגוד הגדול ביותר בבריטניה, "ההחלטה שתתקבל על ידי הצירים תהפוך למדיניות הרשמית שלנו, ואני אעשה ככל שביכולתי לקדם אותה".

המאבק הגלובלי של נפגעי הגלובליזציה

הברקזיט עלול להיראות כמו ויכוח בריטי מקומי, אבל מבט רחב יותר יכול לקשר אותו גם לתופעות אחרות – כגון תמיכת העובדים ב'רצועת הפלדה' בארה"ב בדונלד טראמפ שהבטיח 'לעשות את אמריקה גדולה, שוב' או בחירתה של ממשלה פופוליסטית באיטליה המאיימת אף היא להתנתק מהאיחוד האירופי. המשותף לכל המקרים הללו הוא תסכול עמוק בקרב ציבורי עובדים בעלי הכנסה נמוכה המתגוררים בפריפריה הגיאוגרפית מהשיטה הכלכלית הקיימת. התסכול הזה מתבטא בדפוסי הצבעה המתנגדים לגלובליזציה ולקידום הסחר העולמי, מתוך הבנה שהם, עובדי הכפיים הנשענים על התעשייה או החקלאות המקומית, יהיו הראשונים להיפגע ממנו. כשזה קורה, האליטה במדינה, המשוכנעת כי הגלובליזציה טובה לשגשוג וקידום הכלכלה עבור כלל האזרחים, מופתעת מעוצמת ההתנגדות.

מפת ההצבעה במשאל הברקזיט מגלה הרבה מאוד על הסיבות שבגללן זכתה העזיבה ברוב, כפי שסוציולוגים בריטיים רבים העירו. התמיכה הגבוהה ביותר בהישארות באיחוד האירופי הגיעה מתושבי לונדון, והאזורים העשירים יותר של אנגליה וסקוטלנד. לעומת זאת, בחלקים העניים יותר של המדינה, ובייחוד בפריפריה שהייתה בעבר מעוז התעשייה הבריטית, הייתה הצבעה כמעט גורפת לעזיבת האיחוד.

מאז סוף שנות ה-70, האזורים האלו של בריטניה הפכו לפריפריה כלכלית וחברתית. תעשיות הפחם והמתכת, שהיו פעם מרכז הכלכלה של חלקים אלו של בריטניה, נסגרו על ידי הממשלה בשנות השמונים, וקהילות שלמות איבדו את מקור הפרנסה שלהם בתהליך של שנים אחדות. אף גורם פרטי לא מילא את החלל שנוצר על ידי סגירת התעשייה הלאומית הבריטית בשנות השמונים, ושיעור העוני והאבטלה באזורים אלו זינק מאז שנות השמונים, ורבים מתושבי צפון אנגליה וויילס נאלצים להסתמך על מערכת הרווחה כדי להתקיים.

אותם אנשים, שהיו בעבר מועסקים בעבודות יציבות, עם עליות שכר קבועות ואיגוד חזק, חיים היום מציאות חיים שונה לחלוטין: עוני ומחסור הן תופעות שכיחות באזורים אלו של בריטניה. "גלובליזציה" ו"סחר חופשי ופתוח", מילים ששימשו כהצדקה לסגירת המפעלים בשנות השמונים הם גם ההסבר לקיומו של האיחוד האירופי. החברות של בריטניה בשוק הפתוח הפכה את הייצור באזורים במזרח אירופה בהן שכר העובדים נמוך יותר למשתלם יותר, ומרבית המפעלים נסגרו. מה שנודע כ"מעוז התעשייה" ידוע היום בבריטניה כ"אזורים המתועשים לשעבר".

תושבים רבים באזורים אלו של בריטניה שואלים את עצמם היום, מה בעצם יצא להם מהסחר החופשי? מרבית התושבים באזורים אלו ענו ביוני 2016 – לא מספיק כדי להצדיק את המשך החברות באיחוד.

הלקח הישראלי?

ישראל אמנם לא חברה באיחוד האירופי, אך יצרה בשנים האחרונות סדרה של הסכמי סחר ושיתופי פעולה כלכליים עם מדינות שונות לצד הורדת מכסי מגן בענפים רבים. הסכמים אלו שווקו לציבור כ'הורדת יוקר המחיה' ופיתוח הכלכלה, אך רבים מהם גזרו התמוטטות על מאות מפעלים, בעיקר בפריפריה החברתית. מספיק לראות את הפגנות עובדי נגב קרמיקה, שנסגר עקב התחרות הקשה עם האריחים המיובאים מטורקיה, עובדי מגבות ערד או עובדות מפעל אמיליה קוסמטיקס בירוחם שהיה אף הוא בסכנת סגירה עקב הקושי להתמודד מול מוצרים מיובאים – כדי להבין שללא רשת ביטחון הולמת מהמדינה, לא כולם מרוויחים מהגלובליזציה.

עובדי נגב קרמיקה מפגינים (ללא קרדיט)

הברקזיט הוכיח הוא שמי שמפסיד מהגלובליזציה יעצור אותה כשרק תהיה לו הזדמנות. נכון לעכשיו, מדיניות ה'שווקים הפתוחים' לא הועמדה למשאל עם וגם לא עמדה במרכזה של אף מערכת בחירות; אך אם התסכול של תושבי הפריפריה יתגבר ללא פתרונות הולמים מצד המדינה, ייתכן שנראה כאן את תנועת 'ישראקזיט' שתדרוש לבטל את הסכמי הסחר או להגביל מכירת מפעלים ישראלים לידיים זרות, כדי 'להחזיר את השליטה' לידיים שלנו.