ארגוני קהילת הלהט"ב בארץ הצליחו להניע היום מחאה אזרחית רחבת היקף. לכבוד גל המחאה הנוכחי ששוטף את הארץ אנחנו סוקרים בפניכם מספר מחאות אזרחיות מרשימות, כאלה שקרו מעבר לים, ואת מידת השפעתן של השביתות והמחאות על המציאות במדינות אחרות.

השביתה המודרנית, ככלי מחאה ולחץ פוליטי, פותח לאורך מאתיים השנים האחרונות על ידי תנועות האיגודים המקצועיים ברחבי העולם. זכות השביתה, שמוגדרת היום כזכות אדם בסיסית, נקנתה בעקבות מאבקים ארוכים של איגודי עובדים. עם זאת, לאורך ההיסטוריה היו מספר מאבקים אזרחיים שלא בהובלת האיגודים המקצועיים, בהם התקיימו שביתות של קבוצות שונות באוכלוסייה. פעמים רבות היו אלו נשים שהחליטו לשבות ולעזוב את מקומות העבודה כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות הגברים.

נשות איסלנד

ב-24 לאוקטובר של שנת 1975 יצאו 90% מנשות איסלנד לשביתה. באותו היום, כמעט כל הנשים באיסלנד לא הגיעו לעבודה, ולא עשו את מטלות הבית. במקום לעבוד, יצאו כ-25,000 נשים איסלנדיות להפגנה בעיר הבירה רקיוויק בקריאה לשיוון מגדרי במקום העבודה.

באותה התקופה עמדה שכרה של אישה איסלנדית על כ-60% מהשכר המקובל לגבר באותה המשרה. בנוסף לכך, נדרשו הנשים לעסוק בעבודות עליהן לא קיבלו שכר, כמו טיפול בילדים ובמשק הבית. נשים רבות באיסלנד נאלצו שלא לצאת לעבודה בכלל כדי לטפל במשק הבית- עבודה עליה לא קיבלו כלל שכר.

כחלק מהפעילות שתוכננה ל"שנת האישה הבינלאומית" עליה הכריז האו"ם ב-1975, החליט ארגון הגג של הקבוצות הפמיניסטיות באיסלנד לארגן שביתה בת יום של כלל הנשים מכל ענפי התעסוקה, כולל נשים שעסקו במשק הבית. ארגון הנשים "Red Stockings" הציב בפני האסיפה את השאלה: "למה שלא פשוט נצא כולנו לשביתה?". לטענתן, למרות התודעה לפיה הגברים הם אלו שבזכותם "פועל" המשק, שביתת נשים יכולה להוכיח באופן חד משמעי כי החברה האיסלנדית לא מסוגלת להתקיים בלי עבודת נשים. גם בעבור הנשים שעבודתן בטיפול בילדיהן ובביתן לא הוכרה, היתה זו הזדמנות לדרוש מאבי ילדיהן לשאת בעול במקומן, ולו לכמה שעות.

בבוקר יום שישי יצאו עשרות אלפי נשים להפגין בעיר הבירה רקיוויק, כשהן משאירות את הגברים לטפל במשק הבית ולהפעיל את מקומות העבודה. הגברים נאלצו לקחת את הילדים איתם לעבודה, ומקומות עבודה רבים לא הצליחו לעמוד בעומס. יחד עם התפקידים שאוישו בדרך כלל על ידי נשים ונשארו ריקים, הפך אותו יום שישי לבלתי נסבל בעבורם, וזכה בשם "יום שישי הארוך".

בשנה שאחרי ההפגה העביר הפרלמנט האיסלנדי חוק שמעגן את השוויון בין גברים לנשים בחוקה האיסלנדית. אמנם פערי השכר לא נסגרו, והנושא עוד נמצא במאבק באיסלנד. עם זאת, חמש שנים מאוחר יותר נבחרה ויגדיס פינבוגדוטיר לנשיאות איסלנד, והפכה למעשה לנשיאה האישה הראשונה בהיסטוריה.

הפלות פולין

במחאה ששאבה השראה משביתת הנשים באיסלנד, יצאו נשות פולין לשביתה כללית ב-3 באוקטובר 2016. באותה התקופה ניסתה ממשלת פולין הימנית לאסור באופן מוחלט על ביצוע הפלות. גם כך החוק הפולני בנושא היה מחמיר במיוחד, וניתן היה לבצע הפלה רק כמקרה של אונס או של סכנה לחיי האמא.

טענת הממשלה היתה כי הפלות פוגעות במורשת הקתולית של המדינה. בתגובה, ארגנה מפלגת השמאל "ראזם", מחאה נגד המהלך, וזו זכתה לכינוי "המחאה השחורה". אלפי אנשים השתתפו בהפגנות נגד המהלך ברחבי פולין.

ב-3 לאוקטובר החליטו אלפי נשים פולניות לצאת לשביתה, וסירבו להגיע לעבודה או לעשות את מטלות הבית. במקום זאת, יצאו אותן הנשים להפגנות במוקדים שונים ברחבי פולין, לבושות בשחור. ההשתתפות בהפגנות הגיעה לכ-98,000 נשים. בעקבות ההפגנות והמחאה הניסיון של הממשלה לשנות את החוק נכשל.

הפסקת המלחמה בליבריה

ב-2003 בליבריה שביתת נשים הצליחה להביא לסיומה של מלחמת אזרחים בת ארבע עשרה שנים. מלחמת האזרחים השניה בליבריה התחילה בשנת 1999 ונגמרה תחת לחץ של ארגון "פעולה המונית של נשות ליבריה למען שלום".

על אף ההגבלות הקשות של ממשלת ליבריה על התארגנות אזרחית, הצליחו נשים רבות בליבריה להתארגן בקנה מידה המוני לכדי תנועה פוליטית שכיוונה לכפות על הגברים במדינה להפסיק את המלחמה. במקביל לארגון הפגנות המוניות ברחבי המדינה, הכריזו הנשים על שביתת מין שתסתיים רק לאחר שיושג הסכם שלום בין הצדדים.

הלחץ שהצליחה להפעיל התנועה היה כל כך כבד, עד שהצליחה להביא לפגישת מנהיגות התנועה עם הנשיא, בה הבטיח לקיים שיחות שלום עם המורדים. הפגישה אכן התקיימה, ואליה הגיעו גם כמאתיים נציגות הארגון במטרה להפעיל לחץ על הגברים להגיע להסכם.

בזמן שיחות השלום הקיפו הפעילות את החדר, ומנעו מהגברים לצאת ממנו. אותן הנשים חסמו את כל היציאות מהחדר, ולמעשה כלאו את הגברים בפנים עד להגעה להסכמה. כאשר הגברים סירבו להמשיך בשיחות, איימו הנשים להתפשט, וכפו את המשך השיחות.

השביתה וההפגונת הצליחו להביא, בסופו של דבר, לסיומה של מלחמת האזרחים בת ארבע עשרה השנים. ההתארגנות הנשית הובילה גם לשינוי משמעותית במעמדן לאחר המלחמה. התנועה התארגנה להריץ מועמדת אישה לנשיאות המדינה, וחברות התנועה הצליחה להביא לכך שבשנת 2006 נבחרה לראשונה אלן ג'ונסון סירליף לנשיאות ליבריה.