בלשכת נתניהו ודאי נזעקו אמש ככל שעשרות אלפי אנשים נהרו אל כיכר רבין במחאת הלהט"ב. זאת לא המחאה היחידה שחורכת כיום את המרחב הציבורי: המחאה כנגד חוק הלאום, מאהל המחאה כנגד אסדת לויתן, מחאת הנכים והזקנים להשוואת קצבאותיהם לשכר המינימום וכמובן שוועתם של תושבי הדרום לנוכח "טפטוף" הפצצות ושריפת השדות, אך אם יש משהו שנתניהו צבר בו מומחיות הוא התמודדות עם מחאות, שלא לומר מיסמוס.

מישהו שם בלשכה ודאי נחלץ אמש לשלוף את הקלסר עם סדר הפעולות למיסמוס מחאות. מה שעבד מול מחאת ויקי קנפו, הוכיח עצמו ב-2011, ודאי רלוונטי גם ל-2018. אז כדי שלא יצטרכו לנער יותר מדי אבק מעל הקלסרים בלשכת נתניהו, הנה הרשימה של ארבעת הצעדים שהוכיחו את עצמם. אולי כדאי לתלות את זה במקום בולט בעתיד הקרוב, כי נראה שהמחאות לא צפויות לחלוף.

הצעד הראשון – התעלמות

יש אוירה, יש מומנטום, התקשורת מסקרת, הציבור בענין, יש מסר. חברי הכנסת מתייחסים לנושא, אנשי ציבור מצטרפים ותומכים במאבק, אבל נתניהו, אם כראש ממשלה ואם כשר אוצר, מתעלם. באופן כללי ממעט נתניהו להתראיין, אך גם בהצהרות תקשורתיות מבויימות ומאורגנות הוא יתעלם מהנושא. אם במקרה נוצר מצב ועיתונאי ישאל ספציפית על הנושא, הוא יחייך חיוך זחוח, ולא יענה על השאלה.

ראש הממשלה נתניהו (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

הצעד השני – האשמה והסתה

השלב השני הוא לגרום לציבור לחשוב שיש אינטרסים זרים למחאה. מטרתה האמיתית של המחאה היא בכלל השמדת ישראל ו/או שיתוף פעולה עם איראן והחמאס ו/או שואה נוספת לעם היהודי. את השלב הזה מוציאים לפועל "מקורבים", חברי כנסת שמעוניינים לזכות בניקוד אצל נתניהו. בשנים האחרונות לקחו חלק גם עיתונאים שמפיצים פייק ניוז. מי שנמצא במוקד ההאשמות הם לרוב "ארגוני השמאל והקרן החדשה לישראל", שמותגו בציבור הישראלי כסוג של גיס חמישי, וכל נגיעה שלהם למחאה פוסלת את המאבק רק משום שהוא קשור אליהם, בלי קשר לתוכן ובלי קשר למהות של הארגונים והעמותות מהשמאל.

כותרת בערוץ 20, ביום המחאה הגדולה לשיוויון הלהט"ב, 22 ביולי 2018 (צילום מסך)

דוגמא אקטואלית לכך ניתן לראות במאמרו של בועז גולן, שהיה העורך הראשי של חדשות ערוץ 20 עד לאחרונה. גולן פרסם מאמר באתר של ערוץ 20 שכותרתו "להט"ביסטן: כך מנסה השמאל להרוס בכוח גם את תשעה באב", ונפתח בציטוט הבא: "אל תתבלבלו חברים. קמפיין יום השביתה אינו מאורגן ע״י הציבור. מאחוריו ארגוני שמאל שמתכננים כל מהלך כדי לפגוע עוד במדינת ישראל, במסורת ישראל ולהפיל כמה שיותר מהר את ממשלת ישראל ולהמליך ממשלת שמאל הזויה".

לעיתים מאיים נתניהו שמחאה כזו או אחרת תמוטט את הכלכלה הישראלית, לדוגמא, זמן קצר לאחר שפרצה המחאה החברתית של 2011, אמר נתניהו שמדובר ב"גל פופוליסטי שסוחף את המדינה", "אבוי לנו אם נגדע את הכלכלה", ו"במקרה כזה נהיה במצוקה גדולה".

אבי דבוש ממקימי 'התנועה לעתיד הנגב המערבי', השתתף במאבקים חברתיים רבים, בחלק מהם כשעבד בשתי"ל, מיסודה של הקרן החדשה לישראל, "השלבים האלה הם לא בהכרח כרונולוגיים, קצת מחבקים, קצת מסיתים. תמיד יהיו את מי שירכבו על הגל, כמו לדוגמא התאגידים במחאת הלהט"ב הנוכחית. במאבק המסתננים, בפירוש נתניהו ומירי רגב ניסו לרכוב על זה. יש עוד דוגמא למסמוס מחאות, למשל של הדיור הציבורי. לפני כחודש ג'קי לוי הכריז על תכנית גרנדיוזית של בניית 7,500 יחידות דיור בשנה. התכנית לא נראית רצינית והיא לא דרך חקיקה, משהו בשלהי הממשלה. יכול להיות שזה מהלך אמיתי או שזה נעשה כדי להרגיע את הלחץ הגדול של הפעילות והפעילים של המאבק. הניצול של המאבקים הוא לא רק של מאבקים שמזוהים עם השמאל. זה קורה עם מחאות שמזוהות עם הימין, כמו המאבק של המסתננים".

הצעד השלישי – חיבוק המחאה

"ראש הממשלה יפגש עם המוחים", שמענו כבר פעמים רבות. אחרי שהמחאה מגיעה לשיא מבחינת התמיכה הציבורית והסיקור התקשורתי – יגיע הטלפון מנתניהו, בו הוא מזמין את מנהיגי המחאה לפגישה. כמובן שמי שמחליט מי מנהיג את המחאה זה נתניהו, הוא זה שקובע מי איפה ומתי יקרה המפגש, שהוא תמיד יהיה מתוקשר ומצולם באופן הכי מחמיא שאפשר. לפעמים שרה תצא עם כיבוד למוחים – פיצות לסטודנטים, עוגת גבינה לויקי קנפו וכו'.

מה נתניהו משיג בפוטו אופ עם ההנהגה שהוא הכתיר? זה השלב הקריטי בפירוק המחאה. לא משנה מה מהות המאבק – הוא חזק ואפקטיבי כשהוא בשילוב זרועות, ארגונים ששמים בצד חוסר הסכמות ונאבקים עבור עוול ספציפי שהם סימנו יחד. אנשים מכל שכבות החברה, ששמים בצד את פוליטיקת הזהויות עבור מטרה ראויה שהם הסכימו עליה, זה הכוח האמיתי של מחאה חברתית. כשנתניהו מכתיר את ההנהגה, הוא מפלג ומפרק את השותפות העדינה שנרקמת תוך כדי מחאה. בתמונה אחת, בכותרת אחת, הוא מפרק ושובר את האמונה שאפשר יחד.

דוגמא "יפה" לפירוק הסולידריות נתנה ויקי קנפו, שסיפרה בראיון ל'דבר ראשון', "אחרי הפגישה עם נתניהו, שם כבר התחיל הבלאגן. ירדתי – אין צוות צילום שלא חיכה לי. וחצי מדינה שואלת אותי מה היה שם. אז אמרתי לכתב מערוץ 1 "הייתה פגישה טובה" מאז כולם אומרים הייתה פגישה טובה זה בגללי. אבל אמרתי הייתה פגישה טובה אבל עוד אין פתרונות עוד אין כלום. כמעט הרביצו לי מכות, איך כעסו עלי. הקבוצה של האמהות הירושלמיות התנפלה עלי. אמרו 'מה זה להגיד פגישה טובה? אמרתי להן מה ציפיתן שאני אתן לו כמה אגרופים? שאני אתנהג כמו איזו בהמה? זה ניצחון?' ישבנו ודיברנו כמו בני אדם, והוא הקשיב.

אבל הן כעסו – 'מי את שתייצגי אותנו?'. אמרתי 'מה לעשות שאני הלכתי 200 ק"מ והוא קרא לי?'. זה עיצבן אותן. הן אמרו 'אנחנו גרות פה, לא יכולות ללכת ולעשות צעדות' אז אמרתי להן תלכו תבואו תלכו תבואו 200 ק"מ גם אתכן יזמינו לפגישה…" קנפו הוסיפה, "חשוב להילחם נגד השיטה. לא להילחם אחד בשני, שזה מה שקורה בכל המאבקים. אני עקבתי בכל המאבקים. בסוף, אחרי שבוע, שבועיים, אחד נלחם בשני. והם מתים על זה, הממסד יודע שזה יקרה. הם גם יודעים גם מה לעשות כדי שזה יקרה".

נתניהו מקבל את פניו של גלעד שליט ששוחרר מהשבי, 18 באוקטובר 2011 (אריאל חרמוני משרד הבטחון פלאש90)

הצעד הרביעי ובונוס – ההפך המושלם

לאחר שפירק את הסולידריות, ומשתתפי המחאה עמוק בתוך מאבקי אגו אחד עם השני, יצא נתניהו בהצהרה, יגיד שהוא הביא לפתרון המצב, רק שזה יהיה ההיפך ממה שהנאבקים דרשו, במקרה הטוב. ובמקרה הרע זה יהיה פתרון שרק מרע את מצבם יותר. הדוגמאות רבות אך הקלאסית ביותר נעוצה במחאת 2011, כאן נתניהו המשיל משל: "העץ מניב פירות, אפשר לקטוף ולקטוף. אחרי זמן, סיימת לקטוף ולא השקית ולא גזמת את הענפים, העץ קמל ובסוף לא יהיו עוד פירות. האפשרות הגרועה יותר היא לא רק שאתה לא משקה את העץ אלא שאתה כורת את העץ. אם אתה כורת את העץ אתה מגיע למפולת מידית. יש אמירה רצינית ביחס למצוקות שהן אמיתיות, אבל הרבה פחות רצינית לגבי פתרונות. אני חושב שהפתרונות חייבים להינתן תוך כדי שמירה על העץ, שהוא הכלכלה החופשית והדינמית שלנו, ותוך כדי מתן פתרונות לבעיות חברתיות", בנוסף, כידוע מינה נתניהו את ועדת טרכטנברג – כדי שיהיה מישהו אחר להאשים וכדי שתהיה תשובה, הנה יש ועדה שדנה בנושא.

לצעד הזה יכול להתווסף בונוס: מעשה או הצהרה שתרים את המוראל הלאומי, קתרזיס מושלם שישים את כל המחאה שלנו בפרופורציה הנכונה. הדוגמא המובהקת למצב הזה היא החזרת גלעד שליט, קצת אחרי שפורקה המחאה החברתית של 2011.