הגיע הזמן שאלדד קובלנץ יתפטר מתפקידו בתאגיד השידור הציבורי. השירות הציבורי אמור להיות גורם מוביל במשק המעצב את אופי יחסי העבודה הרצויים בו. למנהלים ביריונים – לא צריך להיות בו מקום. השידור הציבורי שייך לציבור – והציבור צריך להראות לו את הדרך הביתה.
קובלנץ בגד בעובדי הטלוויזיה החינוכית המסורים, התעקש להחזיק בכיסא מנכ"ל הערוץ תוך שהוא מצוי בניגוד עניינים מובהק ומנהל גם את תאגיד השידור הציבורי הלוטש עיניים לארכיון התחנה הראשונה בישראל. גם עכשיו הוא דואג רק לארכיון ולא לעובדים שבעבר היו עובדיו.
תחקיר הארץ שפורסם בסוף השבוע, המעיד על הרשימות המשפילות של עובדי רשות השידור שהוכנו לכאורה לבקשתו, המתייחסות בזלזול פוגעני למראה פניהם, לקולם, המסכם קריירות עיתונאיות ארוכות שנים כ'מיושנות' – ובייחוד המבכר עובדים 'צייתנים' הניתנים למניפולציה פוליטית הם עלבון לא רק עבורם – הם עלבון גם עבור הציבור. נראה שקובלנץ סבור שמגיע לנו רק סרטונים בפייסבוק בני דקה וחצי עד שבע ולא עבודה עיתונאית רצינית ועצמאית.
"יש לו הרבה ידע טלוויזיוני והוא יודע לקבל פקודות פוליטיות בלי לנג'ס", נכתב לדוגמה על סגן מנהל חטיבת החדשות ברשות השידור אלון מזר, "איש קשה נורא ששנאו אותו כמנהל. אני מחבב אותו, אבל אני מחבב גם את אייכמן". על העיתונאי אופיר דניאל לעומת זאת נכתב "קצת איש ועדים שאי אפשר לסמוך עליו שימלא הוראות ולא יסבך אותך". יעל קאשני, עורכת מבט זכתה לתיאור: "מבריקה, מזרחית, חדת לשון, ידענית – אבל גם עליה אי אפשר לסמוך שתציית".
מהלך סגירתה של רשות השידור, כל תכליתו הייתה פגיעה בעבודה המאורגנת, וצמצום ההוצאה הציבורית. על כך חגגו גלעד ארדן ויאיר לפיד, מהנדסי ההריסה – ואין פלא לגלות שהיכן שמרוסקת העבודה המאורגנת – עולה כפורח מודל הניהול של מעסיק מתעמר, אגרסיבי, מזלזל ושרירותי. גם ניסיונם של עובדי התאגיד לכונן מחדש את מערכת יחסי העבודה הקיבוציים נתקל כמובן פעם אחר פעם בגישת החד-צדדיות המאפיינת את קובלנץ ואת בני דמותו.
תקשורת היא לא רק מיתוג – תקשורת היא קשר בין בני אדם. ומי שאיננו רואה בני אדם אלא פונקציות בלבד, מכונות ייצור תוכן, אין מקומו בניהול מערכת שידור ציבורי.
