את בחורה של מילים
אמרת לי פעם
הן לא בשתיקה תולדותיך נרקמים
כמה יפה מלאכת המילים
אולי אני בכלל מילה בשפה זרה
כמה געגוע במילה
ואני, שורות קצרות, מאזינה
אפילו בשתיקתי מתגלגלות בינינו מילים
אי שם בתיכון כתבתי את המילים האלה. מיכאל, החבר המיתולוגי שלי אז אמר לי שאני בחורה 'מילית'. הייתה בינינו אהבה יפה וגדולה מכפי גילנו.
מעניין, אם הייתי מודדת כמה זמן ביום אני שוקלת את המילים שלי וכמה משערת מה עומד מאחורי מילותיהם של אחרים, מה היה סכום החשבון. מה בעצם אתה מנסה לומר? מה אני מנסה להגיד? מה ממה שאני שומעת בדבריך הוא רק הדהוד של מילותיך בתוכי? והאם הצלילים שיוצאים ממני וצוברים משמעות בדרך לאוזן שלך מבטאים בבהירות את את כוונתי, פשוטה או מורכבת ככל שתהיה? לפעמים שואלים שאלה כשבכלל מתכוונים להגיד דבר. כדאי ללמוד וללמד את ההבדל הבסיסי בין אמירה לשאלה. צעד שכזה עשוי להקל על כולנו מאוד. למשל, "אתה מוכן לשטוף כלים?", כדאי שיתחלף ב"אני רוצה שתשטוף כלים!". גם המילה "בבקשה" עשויה להיות מיותרת כאן. בבקשה, בלי בבקשה. מעדיפה לחסוך גינונים מיותרים. לפעמים בא לי שלא יהיה סבטקסט בכלל. אנא מכם, עבורי, אני מזמינה טקסט בלבד ללא קישוטים.
אני שמה לב להקשבה שלי ופוגשת אותה כמסננת. מה בעצם מתכוונים להגיד לי? מפרידה עיקר מתפל כממיינת עדשים. עם אחדים זה נדרש על מנת לשמוע כוונותיהם ועם אחרים קל ובהיר יותר לשמוע את הכוונות מתבטאות במילים ישירות ונטולות פיתולים. נעים לשמוע התבטאויות גלויות, גם אם כואבות. אני מנסה כמיטב יכולתי שלא לנחש ניחושים מתוך מילותיהם של אחרים. מעזה לבקש ולקבל התבטאויות בהירות ולא מרומזות. לפעמים זה מעצבן וגורם לחוסר סבלנות, כך אני מרגישה.
כשמדובר על יחסי אהבה ולא על שטיפת כלים, עניין הטקסט והסאבטקסט הופך מסובך אף יותר. כמה עמודים אחר כך כתבתי:
הנה כמה דברים שהיית מעדיף שאשמור לעצמי
אות בשבילך לעצום אוזניים
רכבת של מחשבות צופרת
קרונות משא מיטלטלים בחוזקה
סלח לי על הריחוק.
מצב העניינים בין נץ וביני נהיה מסובך. אנחנו סחופים בענייני יום יום, מתקשים למצוא זמן לנשימה ולמפגש ממושך ומקרב. מעת לעת אני חוזרת מלאה ונרגשת ממפגשים עם אחרים. הוא חש את גופי הלומד שחוזר אליו כל פעם קצת אחרת. לעתים אני מסתערת מלאה באנרגיה וארוס שנצבר במקום אחר ומתפוצץ עליו. זה נעים ומרגש וגם מפחיד, לפגוש את המגע עם נץ כפרק המשך לסיפורו של מגע עם אחר, כהמשך ביטויו של רעיון.
עד כה הוא לא הרבה להתעניין מה התרחש במיניות עצמה עם אחרים, ואני לא הרחבתי. יש מפגשים שבאמת אין מה להרחיב עליהם. מזמוז פה ושם, קרבה ונישוק. לפעמים גם מין נעים או אף מסעיר. אך כשמתרחש דבר ששווה לציין… אני שומעת את עצמי שוקלת מילים. מה 'נכון' להגיד ומה 'סתם' יפגע? האם יש פה בכלל 'נכון' ו'סתם'? למה בעצם אני לא מדברת בחופשיות גמורה? לכאורה כדי לא לפגוע בו. אך למעשה, זהו הפחד הסוכר את פי. ממה אני מפחדת? מתייצבת בראשי התשובה המתבקשת: מפחדת לפגוע. ומה יקרה אם אפגע? הכירו לי את הפלנטה בה אנשים אינם פוגעים זה בזה. אולי מפחדת שילך. האמת היא שאני כבר מכאיבה. הוא אומר לי וחוזר ואומר שכאב הוא לא גבול מבחינתו. אני רשאית להכאיב. אם כך – מה העניין? לפעמים בא לי שנוכל לדבר כמו שתי חברות על הכל.
אני יודעת שנץ קורא את המילים האלה, אלה ממש. בעודי כותבת ומשייפת ניסוחי, צצות בי תהיות כיצד יפגשו עיניו את הכתוב. אולי גם אהובי הנוספים קוראים ומזהים את סיפורי-סיפורינו, רגעי-רגעינו גופי וגופם בין המילים. איני יודעת לאיזה חופים נשלחים הסיפורים על גלי המרשתת. מה ההשלכות של חשיפת לבי על פני שורות אלה? אני כותבת רחשי לב שאיני מבטאת פנים אל פנים, לוקחת חירות להתבטא כאן כרצוני. המילים האלה הן זרם התודעה שלי, פנטזיה, דיאלוג באפלה ואולי רק סיפור. הן חדר משלי לעשות בו כרצוני. אולי אמת צרופה נכונה להיום, כזאת שמחר אפשר כבר לזרוק לפח, כי לילית של אתמול התחלפה בלילית של היום. מה שהורגש אתמול כבודו באתמולו מונח. היום אני חדשה. ועדיין, המילים האלה מונחות איתנו ובינינו, והשפעתן קורנת שחור על גבי לבן.
כנות. איתך, איתך, איתכם. אבל קודם כל עם עצמי. להסכים לשמוע בתוכי את המלל המספר מה אני מרגישה וחושבת, או יותר נכון, להתיר לעצמי להרגיש שאני מרגישה, להכיר ברגש שבא ולקדם את פניו. לחוש את המשיכה והדחייה, הפחד והאהבה ואת הלב הפועם שלי ולהאזין למילים הניגרות מתוכו. להיות נוכחת בסיפור שלי עכשיו, ברגש המלטף והחובט.
אחת המסקנות המועילות שאימצתי לאחרונה, היא שכנות אין פירושה שעלי בהכרח לשתף את האדם שכלפיו (לכאורה או שלא לכאורה) מופנה הרגש והמחשבה שעולה בי. הרגשות והמחשבות שלי הן שלי, סיפורים המסופרים בתוכי. אני יכולה לספר אותם לאדם אחר, או לדף הזה, או לעצמי. דבר ראשון להסכים להוציא את זה, לבטא. לא להתבייש בי, לתת לקולי להישמע. גיליתי שכאשר אני מקשיבה בתשומת לב לסיפורים המסופרים בתוכי, או נותנת לאדם אחר לשמוע אותם, 'מטופשים' ככל שיהיו (מתקנת: אין כזה דבר מחשבות מטופשות. רק מחשבות.) אז אני מצליחה להתבונן בהן בחמלה. הן רק מחשבות. היו, הוות, ויהיו, מחשבות.
למשל, לאחרונה חוזרת ועולה בי מחשבה המטרידה את מנוחתי. המחשבה אומרת כך: אני נמשכת לגבריות מסוג מסוים שנץ לא מספק לי. זהו סיפור. הוא יכול להיות אמיתי או לא, זה לא משנה. הסיפור בתוכי ממשיך ומסופר כך: אני זקוקה לגבר חזק שיסחוף אותי, שיפיל אותי מהרגליים. אולי אפשר לחלק את הגברים לשניים. אלה שאני נפרדתי מהם ואלה שנפרדו ממני. אני אוהבת את אלה שלא רוצים אותי, משהו בי נקשר בהם כממשיך לבקש הוכחה ועוד הוכחה לערכי. כשמישהו לא רוצה אותי זה מדליק אותי בטירוף. אני כועסת על עצמי על כך. מחשבה ארורה. אוי לילית… ילדה טיפשונת שכמותך (עולה הזלזול). מדוע את לא יכולה להסתפק בגבר המדהים שלך שאוהב אותך עד השמיים ובחזרה? מה הבעיה שלך, לילית סמרטוטה שכמותך (מצטרף ועולה הכעס)?! (את לילית הסמרטוטה כבר פגשנו כאן.
נץ אומר לי שהוא אוהב אותי. הרבה. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני אוהבבב אותך. יותר ויותר. אני אומרת לו שאני אוהבת רק כשאני רוצה. מקפידה על כך מאוד. אהבה היא מילה גדולה, יומיומית וקדושה במידה שווה. האם זה שאוהבים אותי הרבה מרחיק אותי? צד בי אוהב אותו מאוד. צד בי מפחד להתמסר אליו. וצד אחר בי אוהב שמתעללים בי ולא מתייחסים אלי. זה מגרה אותי. אוי ואבוי. הזוגיות עם כל ענייני היומיום שבה, יש בה אהבה נעימה וגם שגרה מכבה. אני זקוקה למשחק, אני צריכה שיכופפו אותי על ארבע. זו ממש פתולוגיה. אני מובכת מזה.
אני נמשכת לכוח, לעוצמה. למה שקשה לי להשיג. להרפתקה. למה שאסור. מחשבות מפחידות! האם זו האמת? זה לא משנה! שואלת את עצמי האם אתן גם מרגישות כך! רוצה לצעוק זאת בחוצות ישראל! זקוקה לאישור שזו לא רק אני משקשקת מפני המפלצות הדביקות הלובשות צורת מילים בתוך ראשי.
מפחיד להאזין למה שעובר בראש. לעיתים אני חושבת שאני מטורפת והוזה. מפחידה היא הכנות. אך יש נחמה, כי גם מרגיעה היא הכנות. המילים הולכות וגדלות לכדי מפלצות, וכשאני מתבוננת בהן, חוזרות לגודלן הטבעי ומוחלפות באחרות.
בזאת אני משחררת את מחשבותיי לחופשי
בזאת אני מתחייבת לא להשתיק את סיפורי
בזאת אני מזמינה את הרגשות לבוא – בואו נא! נשב יחד
בזאת אני מעודדת את עצמי להתבטא בחופשיות וללא חובה
בדיוק ובחוסר דיוק מושלם
בפנים ובפנים, ללא סאבטקסט
ביני לבין עצמי
ביני לבין הדף
ביני לבינכם – הבריות שאני מכירה ואלה שעדיין אינני.
אביתר בנאי שר יפה בנושא:
הלב מבין הלב מדבר
הלב שומע הלב יודע הלב הולך
הלב עומד הלב נופל
הלב צועק הלב שמח הלב מתנחם
…..
דיבור לוקח אותך
לאן שתבקש
דבר לאן אתה רוצה
