דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

חינוכית - הסוף / האנשים שמאחורי הסגירה: אלבום הפרידה של עובדי החינוכית

תמר בנימין. (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
תמר בנימין. (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

דובי רומן, עורך וידאו בטלוויזיה החינוכית, יצר כ-300 פורטרטים של עובדי הערוץ ששידוריו יופסקו ביום שלישי הקרוב. "החינוכית היא סך כל האנשים היצירתיים שעבדו בה. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שיסגרו אותנו ולא יסתכלו לאנשים בעיניים"

ניצן צבי כהן
ניצן צבי כהן
כתב לענייני עבודה
צרו קשר עם המערכת:

את הפרידה של דובי רומן מהטלוויזיה החינוכית, שהיתה מקום עבודתו שנים ארוכות, הוא ערך בחצי השנה האחרונה דרך עדשת המצלמה. אלבום הפרידה שיצר איננו מתעד את החדרים, הציוד, התפאורות והבובות אותן פגשנו לא אחת על המסך. זו גם אינה תערוכת תמונות מארכיון השידורים של הערוץ, שבתאגיד כאן מיהרו לדרוש שיועבר לידיהם – ועוד טרם הוסדרו תנאי יוצריו. הוא מציג דווקא רבים מאלו שכלל לא הופיעו על המסך, אלו שעמדו מאחורי המצלמה וההפקה. הוא מציג בעיקר פנים. "החינוכית היא סך כל האנשים היצירתיים שעבדו בה, ואותם אני מנסה להציג באלבום זה. אמרתי לעצמי לא יכול להיות שיסגרו אותנו ולא יסתכלו לאנשים בעיניים", אמר.

ביום שלישי הקרוב יכבה האור על 52 שנות שידור ויצירה, שנקטעות מכוח חוק השידור הציבורי. במקום החינוכית, ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל ונכס תרבותי ממדרגה ראשונה, ייכנס למסך ערוץ ילדים ונוער בהפעלת תאגיד השידור הציבורי 'כאן', שמרבית שידוריו יופקו באמצעות מיקור חוץ. עובדי החינוכית ואוהדיה – ילדים ומבוגרים כאחד, לא הצליחו לעצור את רוע הגזירה. העובדים, שנאבקו במרץ כנגד הסגירה הקרבה, זכו לכתף קרה מהתקשורת הישראלית, ולחיבוק מזויף מהפוליטיקאים – שבסופו של דבר, כשהעניין הועלה לשלב ההצבעות, השאירו את הסגירה על כנה.

רומן, בעבר עורך וידאו וכיום עובד בחדר השידור, העלה לעמוד הפייסבוק שלו את האלבום 'אנשי החינוכית (1966-2018ׂׂ)', ובו 300 פורטרטים של עובדי החינוכית בשחור לבן. נפגשנו השבוע בחדר עמוס המסכים ודפדפנו בתמונות. כמעט כל תמונה מעלה בו סיפור על המצולם או המצולמת, על התרומה שלו לחינוכית ועל המפגש האישי ביניהם.

חיידק צילום הסטילס דבק בו במקביל לעבודתו בטלוויזיה. "הייתי עורך של 'זהו זה' במשך 12 שנה, וערכתי הרבה תוכניות על מוסיקה" מספר רומן, שנכנס לעבודתו בחינוכית ב-1983. "אף פעם לא הייתי צלם, למדתי צילום במקביל לעבודה כאן, בהתכתבות בארה"ב, כתחביב".

"דווקא בחצי השנה האחרונה החלטתי להתמסר לזה, לצלם, לתעד את האנשים. זו גם היתה עבורי התנסות ראשונה בצילום אנשים, שלא מאפיינת עבודות קודמות שלי. ניסיתי לבטא באמצעות המצלמה גם את האישיות שלהם וגם את מה שעובר עליהם בתקופה הזו" הוא מספר, "אני מתחיל מתוך עצמי. הרגשתי את ההר הזה מתקרב, הקרחון הזה. שאנחנו הולכים למשהו גדול ובלתי ידוע – הרי זו העבודה כמעט היחידה שעשיתי בחיי, ואני לא לגמרי יודע מה אעשה בלי החינוכית. עם ההרגשה הזו בעצם אני בא לבדוק את יתר האנשים, איפה הם נמצאים".

– מה עלה במפגש עם האנשים?

"יש אנשים שמדחיקים, ויש שחרדים, ויש המון ויכוחים שנוצרים תוך כדי המפגשים. יש מי שמנסה לקרוא ריאלית את המצב, יש המון אנשים שעוד מחכים לנס. אני לא מחכה לנס, ואני לא מאמין שיקרה נס. אבל אני מקווה שיהיה איזה עיכוב, אני זקוק לו ברמה האישית על מנת להשלים ותק לדרגה שתשפיע על הפנסיה שלי, לאחר 16 שנה שאני ממתין".

הפרויקט הפגיש את רומן בצורה אינטנסיבית עם עמיתיו לעבודה. "כמות המפגשים האישיים שערכתי בחצי השנה האחרונה היתה גבוהה יותר מאי פעם. לכל אדם כמעט הקדשתי את פרק הזמן שהיה נחוץ לי כדי להוציא אותו במיטבו. היו אנשים שניגשתי אליהם כמה פעמים. אני כבר כ-15 שנה לא עוסק בעריכה אלא בשידור או בהקלטה, עבודות שבדרך כלל עושים לבד. וככה יצא שאני כמעט ולא פוגש אנשים ויושב איתם אחד על אחד. זו היתה הזדמנות להתקרב, להעמיק היכרות קיימת וגם להתאמן בעצמי על לעשות משהו עם צילום אנושי."

עובדי עבר וגימלאים של החינוכית שמעו אף הם על היוזמה, וביקשו מרומן לצלם גם אותם. "הרבה אנשים שעבדו פה בעבר אמרו לי שחשוב להם להיות חלק באלבום, גמלאים שלנו ששומרים איתנו על קשר ומגיעים לפה בכל חג. החלטתי שאני חייב לכבד גם חברים שנפטרו עם השניםבמקביל קיבלתי גם חומרים ישנים מאנשים שכבר לא נמצאים פה, תמונות עבר משני צלמים טובים שהיו פה, מיכה בר-און ברוורמן ודב תנא, שכשלמדתי צילום תמיד הסתכלתי על העבודה שלהם".

תמר

תמר בנימין. (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
תמר בנימין. (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

כששאלנו את רומן איזו תמונה היה בוחר כתמונת השער של הפרוייקט, הוא הצביע ללא היסוס על תמונתה של תמר בנימין, עוזרת במאי ותיקה בחינוכית וידידה קרובה שלו, כשמאחוריה תמונת ענק של בניין החינוכית לפני שאוכלס. "התמונה של הבניין היא מ-1965 או 1966, כשחרשו את האדמה כדי ליצור את השטח הציבורי של הטלוויזיה החינוכית. הבניין כבר היה קיים, אבל עוד לא אוכלס. חיפשנו השבוע את התמונה הזו, לסרט גמר שעושה יסמין, אחת הסטודנטיות שעובדות פה, על סגירת הטלוויזיה החינוכית. אחרי שמצאנו אותה, תמר הביעה כל כך הרבה כאב שהייתי חייב לצלם אותה".

"יש כאן מצב אחד של לפני שהאנשים הגיעו, והשני – אחרי שהאנשים כבר לא יהיו. למה הפרוייקט בכלל נולד? הוא נולד בהתחלה בקטנה – רציתי לתעד את החברים הקרובים שלי. תמר בנימין היא עוזרת במאי ותיקה, ועבדנו יחד המון על תוכניות מוסיקליות ועל 'זהו זה'. היא מאוד מחוברת לצד הרגשי שלה, וזה משותף לשנינו, ולכן אני מאוד אוהב לעבוד איתה. מלאה בידע בהמון תחומים, וכשאני מדבר איתה לא צריך הרבה מילים, כי רואים הרבה מהדברים ביחד".

אייל

אייל שפיר (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
אייל שפיר (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"אייל שפיר, מנהל מחלקת המפקחים הטכניים, התעורר למאבק לפני חודשיים, כשכל העסק כבר היה די גמור והיתה תחושה של השלמה. הוא טיפוס שלומד כל פעם משהו בצורה מרוכזת – קורא את כל הספר לפני שהוא נוגע במחשב. פתאום לפני חודשיים הוא התעורר, אני זוכר שבהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי – איפה ישנת עד עכשיו? הכל אבוד. אבל ראיתי שאי אפשר לעצור אותו". יחד עם עובדים מסורים אחרים כמו אליזבט גולדברג עמד מאחורי רבות מההפגנות, בין היתר ההפגנה הגדולה בהשתתפות אלפי אנשים בכיכר רבין.

"אייל היה זה שהוציא את האנשים להפגין מדי יום בשער, להתייצב, להראות נוכחות. לנסוע לירושלים. עד השלב הזה לא הכרנו אותו כך. המון שנים אני מכיר אותו, ולא הכרתי אותו בביטוי חברתי כל כך חזק. אם לא הוא, אני חושב שאנשים לא היו מתעוררים".

יגאל

יגאל קטן (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
יגאל קטן (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"יגאל, איש תאורה ותיק ומוכשר. חבר שעבד איתי יחד בשנים האחרונות כבר ממש באופן צמוד. מבלים יחד בבית הכנסת, בתאורה. בימי שישי אנחנו פותחים פה יחד שולחנות עם חומוס. צעיר ממני לפחות בעשר שנים, עם לב מאוד גדול. למרות שהוא יודע שהוא ייפגע חזק מהתהליך הזה, הוא נאבק בשביל הכלל בצורה ממש מעוררת כבוד. חיפש רעיונות מתחת לאדמה איך אפשר להגיב. כשצריך צעק על בעלי שררה, לא מפחד מאנשים. בחור עם הרבה אומץ, בחור גדול. ראית אותו בהפגנות, הוא היה הרוח החיה כמעט בכל אחת מהן. אכפתי, אני מאוד אוהב אותו. צילמתי אותו בתוך ארון התאורה. מצאתי שהרקע השחור מבליט אותו הכי טוב".

האמר

דוב האמר (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
דוב האמר (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"דב האמר הוא שכן שלי כבר כמה שנים בתל אביב, ואנחנו גם עובדים פה כבר אי אלו שנים יחד. הוא משמש כאן כנתב תמונה. שקט, מופנם, מדבר בשקט. יום אחד שמעתי שהוא עושה מוסיקה וביקשתי ללכת לצלם אותו לדיסק הבא שיהיה לו. כשהלכתי להופעה שלו נגנבתי – הוא היה דמות לגמרי אחרת ממה שהכרתי. ממש אי אפשר היה לדמיין משהו יותר שונה מאיך שאני פוגש אותו פה. כמו מיסטר ג'קיל ומר הייד, שני הפכים. הוא מהמם. כשהוא על במה בתור סולן, עם שיער ארוך, ומפוחית, וקול הבריטון העמוק שלו. פשוט מדהים. צילמתי אותו ואת הלהקה שלו כמה חודשים. מוסיקאי בחסד שמביא 'קול של אמריקה', רית'ם אנד בלוז, כיף לא נורמלי והוא רק צובר פופולריות משנה לשנה. הוא אחלה, הפטיש, אדם משכמו ומעלה".

דני וגיא

דני בללי וגיא אגמי (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
דני בללי וגיא אגמי (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"דני בללי וגיא אגמי, שניהם עושים פרופס וארט והם מצולמים כאן כשהם 'מודדים' את שרי ברינגר אבידן, שהיא מעצבת תפאורות. הם חבר'ה כל כך יצירתיים, אני אוהב לראות איך הם פותרים כל דבר ומבטאים הכל בעזרת אומנות. הם לא מתעצלים, מהיום למחר הם מייצרים משהו, ממציאים. בתקופה האחרונה היה פשוט כיף להיות איתם בתקשורת – עזרו בכל דבר שרק אפשר. הם היו עוזרים להכין את כל הכיתובים, השלטים ובובות הענק של דמויות החינוכית שהשתמשנו בהם בהפגנות. הכרתי אותם גם לפני המאבק, אבל במאבק במיוחד הרגשנו שיש דברים שאף אחד לא יודע לעשות כמו הצוות הזה".

שוקי

שוקי ברקן (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
שוקי ברקן (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"את שוקי ברקן וצוות הדיגיטל הכרתי בטיול לפני כשמונה חודשים לאילת. זה דור אחר מאיתנו, צעירים מלאי הומור. חבר'ה יצירתיים שכל הזמן מוציאים שטויות ויזואליות שמצחיקים את כולם. הם תמיד אמרו לנו 'אם אתם מדוכאים תבואו אלינו למחלקה נצחיק אתכם'. חבר'ה איכותיים שמגיעים בכלל מחברת כוח אדם, אבל משתלבים בצורה מצוינת עם כל היתר. כשהם קיבלו מכתבי פיטורים לפני כולם התעצבנו איתם. הם קיבלו את המכתבים כדי שחס וחלילה לא 'יעברו' את ה-14 לחודש".

מונדר

מונדר אבו קנדיל (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
מונדר אבו קנדיל (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"מונדר אבו קנדיל הגיע כמו כולם כעוזר במאי והיה מביים לבמאים את התוכנית. הוא היה עילוי מיד מהתחלה. שלט באולפן בצורה נדירה ביחס לאנשים בגיל שלו. היה עושה הרבה אקטואליה, והרבה שנים עבד בערב חדש. היה מתקתק את זה בצורה שבמאים ותיקים היו מתקשים לעשות, ברוגע ובאינטואציה מאוד חזקה. בזמנים שאחרים היו אולי משדרים פקודות היסטוריות – הוא היה עושה את זה בצורה מאוד מקצועית ואלגנטית. כמעט ולא מרים את הקול. יודע את העבודה שלו, ונורא נעים לעבוד איתו".

עמית, שני, יסמין

עמית יוגב, שני רוט ויסמין בן משה - עוזרות במאי (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
עמית יוגב, שני רוט ויסמין בן משה – עוזרות במאי (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"לפני כשנה הגיעה אלינו, הגווארדיה החדשה של עוזרות הבמאי. מימין זו עמית יוגב ושני רוט שהן סטודנטיות לתואר ראשון, ומשמאל זו יסמין בן משה שהיא סטודנטית לתואר שני. כשהן הגיעו היה מחסור מאוד גדול בעוזרי במאי. בגיל הן יכולות להיות הילדות שלנו, והן גם חברות טובות האחת של השניה – הן הכניסו אווירה חדשה במקום, שנתנה זריקת חיים בהפקה. מוכשרות, יפות ונחמדות".

לאי

לאי ליקא (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
לאי ליקא (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"לאי ליקא, בן 75, היה מעצב תפאורות כאן הרבה שנים, והיה לנו קשר טוב מאוד. היינו מדברים על אומנות, חושבים על רעיונות והוא אחר כך היה הופך אותם לעיצוב של אולפנים. אתמול הוא הגיע לפה במיוחד, כי הוא כבר כמה וכמה שנים בפנסיה, כדי להצטלם. הוא אמר לי שהוא חייב להיות באלבום, ותיאמנו. כשהוא בא – כל האנשים מסביב הקיפו אותו באהבה וגעגוע. בן אדם שהיה חלק מהמקום הזה שלושים שנה, ועשה כאן הרבה דברים יפים".

ואני, דובי

דובי רומן, יוזם הפרויקט (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")
דובי רומן, יוזם הפרויקט (צילום: דובי רומן, מתוך הפרוייקט "אנשי החינוכית (1966-2018)")

"זו לא רק תקופה עצובה. יש בה גם חשבון נפש", מסכם רומן, "איפה היינו, מה יכולנו לעשות בעשרים השנים האחרונות. מה עשינו ולא עשינו. התקופה של שלושת החודשים האחרונים היתה תקופה של מאבקים וחיפוש, איפה להפגין, כמה, איך אפשר לפצח את המעגל שחשבנו שהוא פציח ואפשר יהיה לפרוץ אותו, ולא הצלחנו להזיז אותו כהוא זה. כל אחד גם חושב מה הוא יכול לעשות הלאה. גם אני, למרות שאני בן 61 עוד מעט, שוקל מה נכון לי לעשות. מן הסתם משהו שקשור לצילום. באלבום הזה היה הרבה זעם, אבל גם חמלה, והלכתי עם הצד האנושי."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!