כבר מעל 15 שנים אני חוקרת היבטים סוציולוגיים בספורט גברים. מפעם לפעם אני נעצרת לחשוב למה אני לא חוקרת נשים בספורט/ספורט נשים. אני מיד עוברת לעמדת הגנה. למה צריך להניח שכל אישה תרצה לחקור ספורט נשים? האם מלכתחילה ההנחה שחוקרת אישה תרצה לחקור ספורט נשי היא לא שוביניסטית במהותה, שכן היא מצמצמת את טווח החופש של החוקרת לחקור את הנושאים שמעניינים אותה באמת?

בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, אני מוצאת את עצמי עוסקת בנושא הרבה יותר. יש לי שתי בנות. הגדולה בת 5, הקטנה בת 3. הן בדיוק בתקופת הזמן בה הן אמורות לבחור לעצמן חוג לשעות אחר הצהריים. אם מעמד חברתי, גזע, מוצא אתני, מקום מגורים והון תרבותי קובעים במידה רבה את הבחירה של בנים בענפי ספורט, הרי אצל בנות נוספים לתהליך הבחירה שיקולים משמעותיים אחרים.

החלום שלה או שלי?

לילי שלי, בת ה-5, מאוד אוהבת כדורגל. אנחנו לגמרי בעד. זהו משחק קבוצתי שמפתח יכולות אירוביות כמו גם אנאירוביות, הוא מהנה ומחנך לערכים כמו שוויון הזדמנויות, צניעות, עבודה קשה ומנהיגות. אבל כשהשמש שוקעת על מגרש הכדורגל אני תוהה האם הבחירה של לילי בכדורגל לא נעשתה בגלל האהבה שלנו, ההורים שלה, למשחק. האם באופן בלתי מודע צמצמנו עבורה את אפשרויות הבחירה כך שלא הייתה לה כזו כלל? האם כמו ההורים שאיתם אני עובדת, גם אני העברתי לילדה, באופן בלתי מודע, את האהבות, החלומות והרצונות שלי?

לילי גם מאוד אוהבת בלט קלאסי. השבוע היינו בשיעור ניסיון. היא לבשה בגד גוף וחצאית טוטו ורודה. הצורך הבלתי נשלט שלי לצלם אותה ולשלוח לכל המשפחה האיר עבורי את הצורך שיש לי כאימא שהילדה הקטנה והמתוקה שלי תתאים לתפקידי המגדר החברתיים המקובלים. לילי מאוד נהנתה, אבל גם מהעיניים של ילדה בת 5 לא נעלמה העובדה שלא היו בכלל בנים בכיתה.

לילי בחוג בלט קלאסי (צילום: שלומית גיא)

לפני שבועיים היינו בהצגת סיום של חוג התעמלות אומנותית. גם שם, המופע היה של בנות בלבד. בלב מאוד כבד שאלתי את לילי אם היא רוצה שבשנה הבאה ארשום אותה לחוג. למזלי היא ענתה בשלילה אבל אני לא הצלחתי להשתיק את הקולות הדמיוניים בראש שלי, שבהם המאמנת מעירה לילדה השמנמונת, מלאת האהבה שלי, שהיא צריכה לאכול פחות ולהיראות קצת יותר כמו הבנות האחרות, הרזות מאוד מאוד שאיתה בחוג.

שחייה. לילי מאוד אוהבת מים. אבל האם לא אכפת לי ששחייה מקצוענית תרחיב את הכתפיים שלה? כדורסל. פעם סיפרה לי חברה שכשהיא התחילה לשחק כדורסל כולם הזהירו אותה שתהפוך ללסבית. היא, באותו זמן, הייתה בכלל במערכת יחסים עם גבר. אבל ההתרגשות שאחרי הניצחון, המקלחות המשותפות והאווירה האינטימית חשפו אותה לאהבת נשים. לא אכפת לי שלילי שלי תאהב נשים. אז למה, למען השם, כל השאלות האלה מתערבבות לי בראש כשאני מנסה לעזור לילדה בת ה-5 שלי לבחור חוג לשעות אחר הצהריים?

בחירה בחוויות שייעצבו את העולם הפנימי שלה

כי חוגי הספורט, במידה רבה, עיצבו את החיים שלי. אני זוכרת את השיעור הראשון בלהקת הריקוד "אפרוחי באר שבע". חמש עשרה דקות מתחילת השיעור המדריכה ביקשה ממני לעזוב את הסטודיו. "את לא אפרוחית", היא אמרה לי. המתנתי מעל לחצי שעה עם בגד גוף וחצאית חדשה שאימא שלי תאסוף אותי. כל הבנות בכיתה שלי היו אפרוחיות. ואני? ברווזון מכוער. הייתי רק בת שש. חמש שנים אחר כך, קייטנת תום וג'ים. מחזור ראשון. תחרות השחייה נקבעת ליום תשעה באב. בקבוצה שלי רק שתי בנות. המתחרה שלי לא מתמודדת בגלל יום האבל. מצרפים אותי לקבוצת הבנים. לקראת סוף המקצה אני רואה שהמדריך שולף את ידו של המנצח. שוב לא הצלחתי. אבל כשאני מגיעה לקו הסיום הוא שולף גם את היד שלי ומרים אותי כל כך גבוה מעל המים שהלב שלי רוקד מהתרגשות. ניצחתי במקצה הבנות! נכון, הייתי היחידה שהשתתפה בו, אבל הגעתי ראשונה. זו הייתה חוויה כל כך משכרת ששנים נשאתי אותה בתיק הגב הדמיוני שלי. "אתם יכולים להגיד מה שתרצו עלי, אבל תדעו שאני ממש טובה בשחייה". כל החוויות המכוננות מהילדות שלי קשורות, כך או אחרת, לספורט. כך שמבחינתי לבחור חוג ספורט ללילי זה הרבה יותר מבחירה של אילו שרירים שלה יעבדו. זו בחירה בחוויות שייעצבו את העולם הפנימי שלה.

כחוקרי ספורט אנחנו תמיד אומרים שספורט הוא הרבה יותר מספורט. הוא יכול לשמש אמצעי לשינוי מעמד או לחילופין, אופיום להמונים. הוא יכול לגרום ליחיד ללמוד להתגבר או להפיל אותו לקרשים. הוא יכול לבנות את היחיד או לעזור לו להשתלב בקבוצה. כך או כך, הוא ישפיע עליו לשארית חייו. זה נכון עוד יותר לגבי ספורטאיות. נשים ספורטאיות הצליחו לשנות את מעמד האישה בספורט ומחוצה לו. קחו לדוגמה את גרטרוד אדרלי, בילי ג'ין קינג, ונוס וסרינה ווילאמס ואחרות. הן היוו השראה, והעבירו לעולם את המסר שגם נשים יכולות. אני גם חולמת שהבנות שלי יהפכו את העולם לטוב יותר.

לנשים בספורט יש יכולת להפוך את הספורט לאלים פחות

אבל מה המחיר שהן שילמו? הפמיניזם הרדיקלי, לעומת זה הליברלי, טוען שנשים בספורט תמיד תהיינה בעמדת נחיתות, כי הן, מלכתחילה מקבלות עליהן עולם חוקים וערכים שפותחו על ידי גברים. זו הסיבה, לדידן, שרוב ענפי הספורט הם תחרותיים, ובוחנים את הכוח המתפרץ שיש לאדם על ידי עוצמת הבעיטה, הזריקה וההנחתה. בעולם כזה, הבנות שלי תמיד תהיינה נחותות מגברים. האם זה המסר שאני רוצה להעביר להן? שלא חשוב כמה יתאמצו תמיד יהיו גברים שירוצו מהר יותר/ יבעטו חזק יותר/ ירימו משקל רב יותר? האם לא עדיף מבחינתי שיעסקו בענפים של פעילות גופנית שאינם תחרותיים, ולכן לא מדגישים מנצחים ומפסידים, אלא להיפך, פועלים כדי לחזק שיתופי פעולה ולעבוד יחד?

ועוד יותר מזה; ספורטאים, באופן טבעי, חשופים הרבה יותר לביקורת על הגוף שלהם. כל היבט של הגוף שלהם נמדד, נשקל, נצפה ונידון ברבים. ספורטאיות בבגד ים או גוף, יחס שומן-שריר וחזרה מחופשת לידה הם רק חלק מהדוגמאות שאפשר היה להזכיר מהשנה האחרונה. מעל כל אלה בולט ניהול הגוף על ידי מאמנים, מנהלים ורופאים. ניהול שהוא רחוק מעיני ההורים, הקהל והתקשורת. סיפור הספורטאיות האולימפיות בארצות הברית, עבורי כאימא, הוא הסיפור הגדול ביותר בספורט הנשים בעולם בשנים האחרונות. והעובדה שהוא רק משני להצלחות הגדולות בספורט של המשלחת האמריקאית בהתעמלות אומנותית, רק מדגישה את הבעיה.

ולמרות כל אלה, אני מאמינה גדולה בכוח של נשים לשנות את העולם. יש דברים, אני חושבת, שרק נשים יכולות לעשות. החלטה 1325 של האו"ם לדוגמה, קובעת כי יש לצרף נשים לכל מועצה לביטחון לאומי, כיוון שלנשים יש יותר אמפתיה לאחר ולכן, יותר סיכוי להשיג שלום. לנשים בספורט יש יכולת להפוך את הספורט לאלים פחות, ערכי ובריא הרבה יותר.

שלום הילדה והילד בספורט

אז עם כל המחשבות האלה ניגשתי להפיק את הכנס השמיני לשלום הילד בספורט, והשנה בסימן נשים בספורט. בכנס שייערך ב-14.9 באצטדיון "סמי עופר" בחיפה תשתתפנה ספורטאיות יוצאות דופן ששינו את הספורט בישראל, ומהוות, עדיין, השראה לעשרות אלפים.

אני מזמינה אתכם ואתכן לשמוע את הסיפורים של לימור מזרחי, ענבל פיזארו, אשרת עיני, לי פלקון, לוריס עפארה, אנסטסיה גלושקוב לבנטל, ענת דרייגור, איריס אנטמן, דניאלה סמרי, מור אפרים, שי שדה, קארין סנדל, מירי שלו, אילהם מחמיד ועוד. המרצות המרכזיות הן אסתר רוט שחמורוב ופסקל ברקוביץבנוסף, נקיים שולחנות עגולים סביב כתיבת תוכנית עשור לספורט הישראלי. "החלוץ-חינוך דרך ספורט" יקיימו סדנת "כל אחת יכולה", מאמאנט יקיימו סדנת כרטיס ירוק, הוועד הפראלימפי יקיים פאנל סביב התמודדויות של הורים עם ספורטאים פראלימפיים ועוד. (להרשמה לחצו על הקישור הזה). הכנס השנה בהשתתפות אגף הספורט בעיריית חיפה, ההתאחדות לכדורגל, הועד האולימפי, הועד הפראלימפי, "מרכז עצמה", "מאמנט", "דבר ראשון", אצטדיון סמי עופר ובחסות "אלטשולר שחם" ו"עמית לספורט". הכנס מופק בשותפות  עם "החלוץ-חינוך דרך ספורט" ו"דרור ישראל".


ד"ר שלומית גיא, היא ראש התמחות חינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך על שם קיי ומומחית בתחום מניעת אלימות בספורט