מניין ההרוגים הרשמי בקריסת הגשר בג'נובה עלה אתמול (רביעי) ל-39, והרשויות באיטליה עוסקות בהתנערות מהאחריות לאסון. "הקריסה הייתה בלתי צפויה לחלוטין" אמר מנהל הגשר והוסיף כי "הגשר היה תחת פיקוח אדוק של הממונים על פי חוק". מספר פקידים בכירים נוספים במשרד התחבורה האיטלקי הצהירו גם הם כי הגשר עמד בכל התקנות הרשמיות, וכי מותם של 39 בני אדם בקריסה הוא "אירוע מצער ובלתי צפוי". עם זאת, עדויות תושבי ג'נובה מספרים סיפור אחר, של הזנחה שיטתית, וקיצוץ בתקציבי פיתוח ותחזוקת התשתיות באיטליה.

"המצב של הגשר הזה תמיד הדאיג אותנו" סיפרה תושבת העיר ל-BBC הבוקר, "אף אחד לא חצה את הגשר הזה בתחושה בטוחה. כולם תמיד עשו את זה והתפללו שלא יקרוס. בסוף זה קרה". תושבי המקום תיארו מאז הקריסה מצב ירוד של התשתיות ברחבי המדינה, והזנחה כללית של כבישים, גשרים ומחלפים. באופן שלא יפתיע רבים, מדובר בתוצאה ישירה של מדיניות הקיצוצים הנרחבת בה נוקטות כל ממשלות איטליה מזה שלושה עשורים.

"לעזאזל עם הצנע". כתובת גרפיטי בעיר פיזה שאיטליה. אפריל 2014 (צילום: יאיר ויטמן)

המצב לא היה כך תמיד. אחרי מלחמת העולם השנייה השקיעה הממשלה האיטלקית בפיתוח נרחב של תשתיות, בתנופת בנייה שהמשיכה עד לסוף שנות ה-60. חלק גדול מהתשתיות המרשימות באיטליה נבנו בתקופה זו, באמצעות השקעה ציבורית. באותה התקופה לוו האיטלקים, כמו ממשלות רבות אחרות שסבלו מחורבן בעקבות המלחמה, מבנק ההשקעות האירופי שנועד להעניק הון זמין לפיתוח מחודש של היבשת המתאוששת. כך, לוו ממשלות איטליה, גרמניה, צרפת ועוד מדינות אירופיות רבות סכומים אדירים והשקיעו אותם בפיתוח התשתיות, שהביא לרמה גבוה מאד של פיתוח באירופה.

עם זאת, בשנות השמונים והתשעים השתנתה המדיניות באירופה בנוגע להשקעה ציבורית. בשנת 1992 חתמו מדינות מערב אירופה על אמנת מאסטריכט – אחת מהאמנות המרכזיות של האיחוד האירופי – שקובעת את החוקים בנוגע להוצאה ציבורית וחוב ציבורי. בניגוד למצב שאחרי מלחמת העולם, התחייבו הממשלות לצמצום תקציבי והורדת החוב, צעדים שדרשו קיצוצים תקציביים נרחבים. בניגוד למצב שקדם לחתימה על האמנה, כעת נדרשו ממשלות איטליה על פי חוק לשמור על גירעון של 3% בלבד, ויחס חוב-תוצר של 60%. המשמעות הישירה של מדיניות זו הייתה הפסקת הרחבת התשתיות, וקיצוץ הולך ומעמיק בתקציבי התחזוקה של אותם התשתיות.

כך, התחייבה למעשה איטליה לקיצוצים מתמשכים בתשתיות, ובתחומים אחרים באחריות המדינה. דרישה זו הלכה והעמיקה אחרי המשבר הכלכלי של שנת 2008, כאשר מדינות צפון אירופה, בראשות גרמניה, קראו למדינות הדרום לבצע קיצוצים עמוקים בהוצאה כדי להוריד את החוב הממשלתי. המשבר דחף ממשלות כמו זו באיטליה להגביר את ההוצאה הציבורית כדי למנוע מיתון עמוק, באיחוד האירופי דרשו את ההפך – קיצוצים תקציביים בתמורה לסיוע כלכלי מצידם.

איטלקים באחד במאי מוחים נגד מדיניות הצנע שנכפתה על איטליה. מאי 2013 (צילום: Eugenio Marongiu / Shutterstock.com)

באיטליה שיעור ההוצאה הציבורית על תשתיות מספרת את הסיפור הזה באופן מדויק. ההוצאה על תשתיות מיועדת לפיתוח תשתיות חדשות, ייעול תחבורתי ושמירה על הבטיחות של התשתיות הקיימות. עם זאת, למרות החשיבות האדירה של תקציב זה לרווחה ושמירה על חייהם של אזרחי המדינה, ממשלות איטליה הלכו וקיצצו בתקציב הזה מאז שנות ה-90.

מאז החתימה על אמנת מאסטריכט הלכה ופחתה בהדרגה ההוצאה הציבורית על תשתיות באיטליה, כמו ברוב מדינות אירופה. עם זאת, הקיצוץ החד ביותר התרחש בשנים 2009-2008, כשממשלות איטליה נדרשו לקיצוצים עמוקים בתמורה לסיוע כלכלי של גרמניה וצרפת בעקבות המשבר הכלכלי. בשנת 2008, בתחילת המשבר הכלכלי, עמדה ההוצאה הציבורית באיטליה על תשתיות על מעט פחות מ-1.3% מהתוצר. בשנת 2010, בעיצומו של המשבר, נתון זה כבר עמד על 0.5% מהתוצר.

מדובר בקיצוץ של סכומי כסף ענקיים, שהיו יכולים לממן שיפור ותחזוק התשתיות. למשל, תקציב ההשקעה בכבישים באיטליה עמד על כ-14 מיליארד אירו בשנה לפני המשבר הכלכלי. לעומת זאת, בעיצומו של המשבר, לאחר הקיצוצים שדרשו מדינות צפון אירופה, עמד תקציב זה על כ-3 מיליארד בלבד.

הממשלה האיטלקית החדשה, שנכנסה לתפקיד לפני מספר חודשים ומתנגדת למגבלות ההוצאה של האיחוד האירופי, מיהרה לשלוח אצבע מאשימה למדיניות הקיצוצים שכובלת את איטליה. "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם העובדה שאנחנו עומדים בהגבלות התקציביות של האיחוד האירופי חשובה יותר מהבטיחות של אזרחי איטליה. לי ברור שלא", אמר מתאו סלביני, המשנה לראש הממשלה האיטלקי. סלביני קרא להרחבת ההוצאה הציבורית על תשתיות על אף ההתנגדות של מדינות האיחוד האירופי.

מתאו סלביני, ראש מפלגת 'הליגה הצפונית' באיטליה. (צילום: Niccolò Caranti \ מתוך wikimedia)

הקיצוצים התקציביים מעוררים זעם הולך וגובר באיטליה, שסובלת מעשור של מיתון. איטלקים רבים מעוניינים דווקא בהרחבת ההוצאה הציבורית, והפסקת "מדיניות הצנע" שמכתיבה קיצוצים עמוקים במערכת הרווחה וההשקעה של המדינה. לפני מספר חודשים הצביעו אזרחי איטליה באופן גורף נגד מדיניות הקיצוצים כאשר מרבית הקולות הלכו לשתי מפלגות שמתנגדות לעמידה במגבלות התקציביות, וקוראות להגדלת ההוצאה.

עם זאת, אחת המפלגות שזכו בשלטון היא "הליגה הצפונית" בהנהגת סלביני- מפלגת ימין לאומנית, איסלמופובית ואנטישמית. קריאותיו של סלביני להגדלת ההוצאה הציבורית הביאו לפופולריות הולכת וגדלה של מפלגתו. עם זאת, התעקשותם של המנהיגים האיטלקים האחרים עלולה לסכן את הדמוקרטיה באיטליה ככל שכוחה של הליגה הצפונית תגדל.