דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סוגר שורות

סוגר שורות / נפרדנו כך: העיניים הכחולות של דנקנר, הרוחניות של אריסון והסנדלים של פישמן

למה ג'קי בן זקן כל כך רצה להתקבל למועדון, ומדוע צמצום הריכוזיות לא מספיק בשביל לחולל שינוי אמיתי שייטיב עם הציבור | הטור השבועי של עורך "דבר ראשון"

נוחי דנקנר ושרי אריסון. 8 בדצמבר 2007 (צילום: משה שי / פלאש 90).
נוחי דנקנר ושרי אריסון. 8 בדצמבר 2007 (צילום: משה שי / פלאש 90).
שי ניב
שי ניב
עורך ראשי לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

דצמבר 2007, רחבת הקונגרסים של מלון דיויד אינטרקונטיננטל בת"א. קבלת הפנים עוצבה בסגנון מרוקאי, האולם המרכזי קיבל נגיעות של מראה רומי עתיק. לכוכב הערב שחוגג בר מצווה קוראים תום, אבל החתן האמיתי של השמחה הוא האבא: ג'קי בן זקן. מי לא היה שם: אילן בן דב, יעקב שחר, השר דאז בנימין בן אליעזר, יושבת ראש הכנסת דליה איציק, לוני הרציקוביץ', אלי יצפאן, ישראל קטורזה, רמי קליינשטיין, חגיגה של הון, שלטון ושעשועים.

בן זקן, שהיה אז על גג העולם (תרתי משמע) זמן קצר אחרי שרכש יחד עם בן דב את בניין ה"ליפסטיק" בניו-יורק (עסקה שתוך שנה תתגלה כנפילה גדולה), לא רווה נחת עד שאדם אחד פסע אל תוך האולם: קוראים לו נוחי דנקנר. זו הייתה מבחינתו הכניסה הרשמית למועדון של הגדולים, אל עולם הנסיכים. "תשמע, אני מדבר עם נוחי מתי שאני רוצה", הוא אמר לי כמה חודשים מאוחר יותר, בראיון למגזין G של "גלובס". "אם אני צריך אותו אני מתקשר ובא אליו בלי לתאם פגישה… יש לי מערכת יחסים טובה איתו ולא היה לי ספק שהוא יבוא אם אזמין אותו", הוא הוסיף. 8 שנים אחרי הראיון ההוא, בן זקן נכנס ל-26 חודשי מאסר בכלא, בגין הרצת מניות. כן, אותה פרקטיקה שהביאה השבוע את בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של נוחי דנקנר ולשלוח אותו לשלוש שנות מאסר החל מהשני באוקטובר הקרוב. כך הפכו השניים רשמית לחברים במועדון, כזה שאיש מהם לא חלם עליו.

ג'קי בן זקן. ארכיון (צילום: זליגר/ פלאש90)
ג'קי בן זקן. ארכיון (צילום: זליגר/ פלאש90)

הכמיהה באותם ימים אל הקרבה לדנקנר לא הייתה רק נחלתם של מתעשרים חדשים. זה לא רק איש הנדל"ן מאשדוד שעשה את צעדיו הראשונים כשניהל חנות למשחקי מזל ורצה לשחק במגרש של הגדולים. העיתונות הכלכלית סגדה לדנקנר, הסתנוורה מעיניו הכחולות, מהדיבור השרמנטי ומהילת "הקוסם", זה שמעז לקנות את אי.די.בי בזמן משבר או לרכוש מניות של קרדיט סוויס בסכומי עתק. כמה רומנטי לקרוא לזה קסם, בזמן שהיה זה רק הימור. אני זוכר אותו מתקבל בוועידת ישראל לעסקים בשנת 2009 כמו שמקבלים נשיאים במדינות טוטליטריות. אני זוכר איך נתפס כאביר הדמוקרטיה כשרכש את "מעריב", אף שהיה זה מסע נקמה מכוער שנועד לרסק כלכלית את "דה מרקר" אך בדרך ריסק את העובדים ואת מעט האתיקה העיתונאית – במיוחד עם מינויו המפוקפק של ניר חפץ לעורך ראשי. בכל הזמן הזה השתמש דנקנר במה שמכונה "כסף של אחרים", או ליתר דיוק: בכסף של כולנו.

זהו סוף עידן הנסיכים. העיניים הכחולות של דנקנר, הסנדלים של פישמן, מראה הסבא החביב של יצחק תשובה והסיפורים של שרי אריסון על רוחניות ומעשים טובים – כל אלה עושים היום קצת פחות רושם על התקשורת והציבוריות הישראלית, להוציא כמה דינוזאורים שעוד הולכים שבי אחר "הקסם" הישן. המחאה החברתית של שנת 2011 אמנם לא הצמיחה כאן ממשלה סוציאל דמוקרטית, למעשה קיבלנו את ההפך עם כניסתו של יאיר לפיד למשרד האוצר כבר בשנת 2013 – אבל היא כן העירה את הציבור, הרגולציה והתקשורת בכל מה שקשור לבעלי ההון, לגופים המוסדיים, ולמועדון הסגור של שוק ההון.

מנהלים ביבוא אישי

האם זה בהכרח עידן טוב יותר? הוא בהחלט יכל להיות כזה, אבל הוא בטח לא כזה עכשיו. כי נסיכים יש היום פחות, אבל במקומם נדמה שקיבלנו מיליארדרים קרים ומנוכרים, כאלה שמקום מושבם מעבר לים, עם מעט מאוד חיבור לקהילה המקומית. לן בלווטניק, אדוארדו אלשטיין או כל מני מנהלים ביבוא אישי כדוגמת מנכ"ל "טבע" קאר שולץ, יכולים להרשות לעצמם תרבות ניהולית הרבה יותר קרה כל זמן שאין להם פה בית של ממש להפגין מולו. הם לא מגיעים לערבי גאלה בתל השומר, הם לא צריכים לפגוש בבוקר את השכנים עם העיתון אחרי כותרת על מהלך פיטורים גדול או על ניסיון שבירה של התאגדות בעסק.

ביזור ההון, או "צמצום הריכוזיות" באופן שמעביר את הכוח מידי עשרה מיליארדרים לעשרים שכמותם, רחוק מלהוות פתרון. מול המגמה הנוכחית חייבים לעודד במקביל גם מגמת חיזוק – הפעם של העובדים, של הרגולציה ושל הגופים האזרחיים שנמצאים על המשמר. השאלה היא לא כמה בעלי הון יתחלקו בשליטה על תאגידי הענק, על התשתיות ועל משאבי הטבע שהופרטו – אלא איך הציבור יהנה מחלוקה הוגנת יותר של ההון ושל התקבולים שמגיעים מגביית המסים. עם כל הכבוד למבנה השליטה ב-א.די.בי ולפירמידות באופן כללי, דבר מזה לא ישנה את העובדה שבתי החולים הציבוריים בישראל קורסים בשל תת תקצוב, תת-תקינה ותת תשומת לב. אם כבר, בעידן הנסיכים לפחות היה מי שתרם להם.

בית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: משה שי \ פלאש 90)
בית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: משה שי \ פלאש 90)

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!