שני משפטים מתוך פסק הדין של בית המשפט העליון ששלח את נוחי דנקנר לשלוש שנים בכלא מגדירים את מהות העבירות שביצע. אבל למעשה הם מעלים שאלות גדולות בהרבה: האם קיים אופי טהור ונקי ממניפולציות של שוק ההון? מה בין אמת לבדייה במשחק שמורכב כולו מהניסיון למקסם רווחים? האם חוקי המשחק מייצרים אבחנה נכונה בין פעילות פלילית ללגיטימית? ואיך ניתן לבחון מניעים של אדם, או מה היה המידע שבראשו בעת שביצע מעשים כאלו או אחרים?
כך כתבו השופטים בהכרעתם: "בהינתן מרכזיותו של שוק ההון בכלכלה המודרנית, והמרכז בתוך המרכז – כוחו של המידע להשפיע על שחקני השוק – יש להבטיח שמחיר ניירות הערך ישקף את המידע הרלוונטי. הבטחה זו מכירה בכוחות השוק החופשי, אך סוגרת את השער בפני השפעות זרות על השער, כגון מידע שקרי ופעולות מלאכותיות של הנעה במצג שווא או בהעלמת עובדה מהותית, והשפעה בדרכי תרמית. שוק חופשי ופתוח אינו כולל את החופש לפעול בצורה לא הוגנת, או את החופש להטעות או לרמות בהעברת כל מידע, יהא אשר יהא. מכאן הפליליות בעבירות התרמית בדיני ניירות הערך".
המידע, הוא המרכז שבתוך המרכז של הכלכלה המודרנית. היכולת לשלוט במידע, היא שרביט הקסם שבעזרתו יודעי החן מגיעים להצלחה פיננסית מסחררת. היא גם הדרך שבה אותם בעלי הון נופלים. חלק לא קטן ממשפטו של דנקנר נסוב סביב השאלות מה ידע דנקנר? האם פעל באופן מכוון להסתיר מידע מהשוק? מה היו כוונותיו, והאם פעל תוך מודעות פלילית למעשיו? בסופו של דבר, הורשע דנקנר בכך שקשר קשר לביצוע מניפולציה בערכה של מניית אי.די.בי באמצעות הברוקר איתי שטרום שרכש מניות בבורסה ומכר אותן מחוץ לבורסה. ובכך ייצר מצג שווא, שהעלה את שווי המניה באופן מלאכותי.
את אחד המשפטים שיזכרו ממשפטו של נוחי דנקנר אמרה נציגת הפרקליטות עו"ד חנה קורין בדיון על הערעור: "אין שודד עם כובע גרב ואקדח". בכך שרטטה קורין את ההבדל שבין עבירות כמו שוד או רצח לבין עבירות הון. בעבירות הון אין ראיות פורנזיות, טביעות האצבע של הנאשם נמצאות ממילא בזירה. בעבירות הון העובדות – מי קנה, מי מכר ובאיזה מחיר – ידועות וגלויות. כדי להרשיע אדם בעבירות מהסוג הזה על התביעה להוכיח מה ידע מבצע העבירה ואם פעל כדי להסתיר מידע או להטעות את ציבור המשקיעים. האם דנקנר ידע על פעולותיו של שטרום, האם פעולות אלו נעשו מתוך ניסיון ליצור מצג שווא ביחס לשוויין האמיתי של מניות אי.די.בי, וכו'
כאן טמון יסוד האשליה החורג ממשפטו של דנקנר ושאלת אשמתו או חפותו בפרשה. בכלכלה המודרנית, כפי שאנחנו מכירים אותה, מחירו של מוצר נקבע על פי מדד של היצע וביקוש. מדד זה, שבית המשפט מבקש להגן עליו מפני מניפולציות, תמיד יהיה נתון לעיוותים ומניפולציות שלרוב נתפסות בעינינו כלגיטימיות. מוכר הארטיקים שעובר בחוף וצועק "אני הולך, אני הולך…" ומנסה להגדיל את הביקוש למרכולתו, אינו הולך לשום מקום. מחוץ לשוק ההון המניפולציה הזו מקובלת כי אנחנו יודעים שמוכר הארטיקים לא הולך לשום מקום ואנחנו גם יודעים שאת מחיר הארטיק בחוף לא קובעים רק ההיצע או הביקוש, אלא יחסי כוחות אחרים וברורים יותר: מוכר הארטיקים יגן על הטריטוריה שלו בחוף מכל משמר וינסה למנוע בכל דרך כניסה של מוכרים אחרים. ההיצע והביקוש אינו מדד טהור והוא מושפע תמיד מפעולותיהם של בעלי העניין בו.
דוגמה שולית פחות למניפולציות על המדד הטהור כביכול של ההיצע והביקוש אפשר למצוא בשוק הדיור הישראלי. בניגוד לאמונה הרווחת, מחירי הדיור בישראל לא מושפעים רק מכמה דירות עומדות למכירה לעומת כמה אנשים מעוניינים לרכוש דירות. הקבלנים שמחזיקים בקרקעות, לדוגמה, מחליטים לפעמים לעצור באופן מלאכותי את קצב הבניה כדי לשמור על רמת מחירים גבוהה. הממשלה שמנסה להילחם במחירי הדיור בתוך כללי השוק מנהלת גם היא אסטרטגיה של דימויים כדי לשכנע את השוק שההיצע גדל ויגדל. מי שמסתכל על עליית מחירי הדירות שהכפילו את עצמם בעשור האחרון מבין שמדובר בבועה מנופחת והמחשבה שכללי ההיצע והביקוש הם אלה שקובעים את המחיר מופרכת.
זה לא שלהיצע ולביקוש אין השפעה בכלל. בשוק ראלי של סחורות אמתיות הביקוש לאותן סחורות יכול להיות קו המנחה לפיתוח ההיצע שלהן. כשיש מחסור אמתי באורז בגלל בצורת, מחיר ההיצע באמת לא מספק את הביקוש ומחירו של קילו אורז יעלה. אבל בעולמנו, בו סחורות נסחרות במנותק מתהליך הייצור שלהן או משווי השימוש שלהן, הביקוש וההיצע מתנתקים מהמציאות ועוברים לספירה מדומיינת – הספירה של שוק ההון. שם מצגי השווא שולטים. ציוץ של יו"ר טסלה על מחשבה שעברה בראשו תוך כדי נסיעה למשרד יכול לגרם לעליית ערך המניה מבלי שהמציאות הממשית במפעל בו מיוצרות המכוניות השתנתה. העידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים היום הקצין את הסיפור הזה: בעוד בשוק המסורתי שוויה של החברה נשען על הגיון מסוים של מכפילי הרווח, בעולם ההיי-טק חברות יכולות להיות מתומחרות בעשרות ומאות מיליונים מבלי שיש להן רווח כלל.
טוב עשה בית המשפט שהעניש את דנקנר על כך שעבר על חוקי המשחק, ופעל כדי לנפח מנייה באופן לא לגיטימי. אבל עשר שנים לאחר פיצוץ בועת הסאב פריים, כששווקי ההון העולמים נמצאים בגאות חסרת תקדים, ויש שיוסיפו לא מבוססת, קשה שלא לתהות על שיטות הניפוח הלגיטימיות והחוקיות למניות, אלה שאינן חורגות ממסגרת החוק. הניסיון של בית המשפט העליון להגן על אמינותם של ההיצע והביקוש בשוק ההון תוך כדי שהוא בוחן כליות ולב באשר למניעיו ולכוונתו של אדם, עשר שנים בדיוק לאחר שנחשפו כשליו העמוקים של אותו מנגנון במשבר הכלכלי העולמי, מעורר תהיות לא רק על החורגים מהשיטה, אלא על עצם השיטה עצמה. התפיסה לפיה יש תמחור נכון של מניה, נקי ממניפולציות והרצות למיניהן, מוטלת בספק.
למה השיטה הזו, בה ערכן של חברות וסחורות נקבע באופן שמנותק מתהליך הייצור ומהכלכלה הריאלית, עובדת? יש מי שמתקיים ממנה. הספקולנט שסוחר בשוק ההון רוכש מניות, סחורות או מטבעות ללא כל קשר למהותן הממשית, מתוך הערכה שערכן יעלה, חי מהניתוק שבין היצע וביקוש ממשי לזה של היצע וביקוש מדומיין. אותם הספקולנטים הם אלו שהשקיעו בפוזיציית שורט (הימור על כך שערכה של מניה ירד בפרק זמן מסוים) במניות טסלה ונפגעו מאותו ציוץ של יו"ר החברה אילון מאסק שהעלה באופן מלאכותי את שווי המניה.
אפשר לבקר את המשחק אבל ברור שיש לו חוקים, ועל פי הכרעת הדין על חוקים אלה עברו דנקר ושטרום. למען הסר ספק, אין כאן כוונה לערער על ההליך המשפטי או להפחית מחומרת מעשיו של נוחי דנקנר, אלא להסתכל דרך המשפט המדובר אל בסיסן של הרעיונות והתפיסות שעל פיהן אנו רואים את העולם. רק כשמאמצים את ההגיון שבו פועל שוק ההון אפשר לייחס למניה הנסחרת ערך ממשי שפגיעה באמינותו יכולה לשלוח אדם לכלא.
ביום רביעי בבוקר דנקנר עוד לא ידע דבר על ערכו האמיתי שלו עצמו. אחרים כבר ידעו. תחקירנית של רפי רשף היא זו שגילתה לו כי בית המשפט העליון דחה את ערעורו ובקרוב ילך לשלוש שנים בכלא. בגלל תקלה בבית המשפט ההודעה על פסק הדין הגיעה לכלי התקשורת לפני שהגיע לנאשם. אותו בית משפט שהגן על אמינות המידע בדבר ערכה של המניה הנסחרת כשל בהגנה על המידע הקובע את ערכו של אדם.
