הודעתה הדרמטית הבוקר (שלישי) של שרי אריסון, על כך שתמכור בבורסה את החזקותיה בבנק הפועלים, לא רק הפכה את הפועלים לבנק ללא גרעין שליטה, אלא מסמנת כנראה את יציאתה מישראל. כך יבואו לסיומם שני עשורים בהם הייתה אריסון שחקן מרכזי במשק המקומי.

בבנק הפועלים שלטה שרי אריסון מאז 1997, אז רכשה יחד עם אביה, המיליארדר הישראלי-אמריקאי תד אריסון, את גרעין השליטה בבנק. אריסון קנתה את השליטה בבנק הפועלים מהמדינה, במסגרת תהליך הפרטת נכסי הבנקים שהתקיים באותה התקופה.

"אריסון אחזקות", החברה שאמצעותה שלטה בחברות בישראל, ביצעה במהלך שנות התשעים רכישות בקנה מידה אדיר. משפחת אריסון קנתה אז את השליטה בבנק הפועלים, הבנק הגדול ביותר בישראל, תמורת 1.4 מיליארד דולר. באותה התקופה אריסון השקעות רכשה גם את מפעלי מלח הארץ, ששולט ב-80% משוק המלח בישראל, וב-1996 רכשה את שיכון ובינוי מידי ההסתדרות, במסגרת תהליך מכירת נכסי הארגון.

עם זאת, בשנים האחרונות הולכת ומוכרת שרי אריסון את נכסיה בישראל. כבר בשנה שעברה הודיעה אריסון כי היא מעוניינת למכור את שליטתה בבנק הפועלים, ונכנסה למו"מ עם קבוצת משקיעים אמריקאים – עסקה שלא צלחה בסופו של דבר. לפני מספר חודשים הודיעה אריסון כי תמכור את חברת שיכון ובינוי לנתי סיידוף, איש עסקים יהודי אמריקאי. במאי הודיעה אריסון כי תנסה למכור גם את חברת מלח הארץ, תמורת 350 מיליון ₪. לפי שעה, רק העסקה עם סיידוף הושלמה.

בדרך החוצה

אריסון לא אמרה את זה באופן מובהק, אבל הכיוון אליו היא הולכת די ברור. היא מוכרת את שלוש ההחזקות הגדולות שלה, ככל הנראה במטרה לעזוב את ישראל. למעשה, אריסון שייכת למעמד של בעלי הון ישראלים שהעמיקו משמעותית את הונם בשנות התשעים, ונראה שכוחם על המשק הישראלי הולך ודועך. אותו מעמד של בעלי הון התעשר בעיקר בזכות ההפרטות הגדולות של אותה התקופה, שאפשרו לקנות בזול יחסית נכסים בשווי עצום מהמדינה ומההסתדרות, ולהרוויח מהן בהמשך.

כעת, נראה שזמנו של המעמד הזה בראש המשק הישראלי הסתיים. הנכסים שהיו בעבר בבעלות אותו מועדון של בעלי הון נמכרים, ואותם בעלי הון עוזבים את המשק הישראלי. כאן גם נכנסת לתמונה מגמה משמעותית נוספת: היות ובישראל אין בעלי הון, או קבוצות עם היקף הון שמספיק לבצע רכישות כאלה, הם הולכים ונמכרים לבעלי הון מחוץ לישראל.

כך היה עם תנובה בשנת 2008 כשנמכרה לקרן אייפקס הבריטית (ולפני ארבע שנים לברייטפוד הסינית), וכך קורה עם חברות כרטיסי האשראי שמופרדות בימים אלה מהבנקים בעקבות חוק שטרום. היות ולא נמצאו קונים שמסוגלים לרכוש את החברות מתוך הציבור הישראלי, פנו בבנק ישראלי לקבוצות משקיעים אמריקאיות, שיוכלו לספק את ההון לביצוע העסקה.

מדובר בשלב התפתחותי נוסף למשק הישראלי. ממשק שהיה בחלקו הגדול תחת שליטתה של ההסתדרות והמדינה, נמכרו במהלך שנות התשעים מרבית הנכסים לקבוצה קטנה של בעלי הון ישראלים, שנקראים בתודעה הציבורית בישראל "הטייקונים". עם זאת, בשנים האחרונות, כוחה של הקבוצה הזו הולכת וקטנה, ומחליפיה יהיו ככל הנראה בעלי הון או קבוצות משקיעים מרחבי העולם, ובעיקר מארה"ב.

השאלה הגדולה

האם יש סיכוי בכלל שבעל הון ישראלי או קבוצת אחזקות מקומית ירכשו את יתרת המניות (20%) שמוכרת כעת אריסון? בבנק ישראל כנראה שואלים את אותה השאלה, והודיעו כבר כי המכירה לא תתרחש בבת אחת, אלא תתפרס על פני חמש שנים. "לנוכח גודלה של ההחזקה ביחס לשוק המניות המקומי, הוגדר משך זמן של עד חמש שנים (עם אופציה להארכה עד שנתיים נוספות), במסגרתן תצטרך בעלת השליטה למכור את מניותיה עד להחזקה שלא תעלה על 5% מסך הון המניות של הבנק", כך נכתב בתגובת הפיקוח על הבנקים שפורסם היום.

השאלה הגדולה עכשיו היא מי יקנה את מניות הבנק שאריסון מוכרת. במידה והמכירה אכן תצליח, ישאר בנק הפועלים ללא גרעין שליטה, ובבעלות גורמים שונים בציבור הישראלי. עם זאת, ישנו תרחיש שבו המכירה תיכשל בישראל, והמניות ימכרו לגורם זר שיוכל לעמוד בנטל העסקה. בנק הפועלים הוא הגוף הכלכלי הגדול בישראל, ולשליטה בו יש משמעות גדולה מאוד לגבי היציבות הפיננסית בישראל, והמשק בכלל.