שרי אריסון קיבלה את הרשות למכור לציבור את מניותיה ולרדת מתחת לרף שנדרש לטובת גרעין השליטה בבנק הפועלים, שבידיה. בנק ישראל מעלם לא אישר את מכירת גרעין השליטה לשרי אריסון, אלא לאבא שלה תד אריסון, במקרה שמזכיר מה שקרה בבנק מזרחי טפחות.

אבל שלא כמו מזרחי טפחות, הפועלים מצטרף לדיסקונט וללאומי, ויהפוך לבנק השלישי מבין חמשת הבנקים הגדולים שיהיה ללא גרעין שליטה. למעשה שלושת הבנקים הגדולים במדינה, שמחזיקים יחד ברובו המכריע של שוק הבנקאות (מכיוון שאין כזו הגדרה פורמלית, נניח לצורך העניין, שמדובר בסך האשראי, סך הפקדונות, וסך לקוחות העו"ש במערכת הבנקאית בארץ), מתנהלים ללא גרעין שליטה.

מדובר על מצב מעניין וייחודי לישראל, בהשוואה לשנים קודמות. אפשר להתייחס למצב כאל שיווי משקל: הפועלים ודיסקונט הופרטו ונקנו על ידי בעלי שליטה שמאוחר יותר ויתרו, מיוזמתם, על השליטה. אפשר להניח, במידה מסוימת, שלא נמצאו קופצים על בנק לאומי כשהופרט, מה שהוביל למהלך של מכירת בנק בבעלות המדינה בבורסה,  מלכתחילה. ההנחה האלטרנטיבית היא שבנק ישראל "התאהב" במודל הבנק ללא שליטה, ומנע בפועל רוכשי גרעין שליטה חדשים, כפי שקרה עם ניסיון רכישת בנק לאומי על ידי שלמה אליהו

אך ניתן לראות במגמה הזאת גם עדות לאטרקטיביות של הבנקים כנכס רווחי. רווחי הבנקים נראים לנו עצומים במונחים מוחלטים (והם בהחלט בשמיים) אבל ביחס לשוויים, הרווח (התשואה) לא באמת גבוהה כל כך.

מדובר בארגונים ביורוקרטיים, עם ועדים חזקים (מי יותר ומי פחות) מצד אחד, ועם רגולציה כבדה מהצד השני. חוק הריכוזיות, שנועד למנוע מבעלי השליטה לדאוג לעצמם לאשראי זול ביתר העסקים שלהם, מוריד עוד יתרון איכותי בהחזקה של בנק, מצד בעלי השליטה, כמובן.

מה שמעניין במצב הזה, הוא השינוי בשיטת הבעלות על הבנקים. בשנות התשעים היו הבנקים ברשות הציבור, תחת רשות החברות הממשלתיות במשרד האוצר, אז הופרטו לידי בעלי השליטה, והיום חזרו לרשות הציבור באמצעות קופות הגמל וקרנות הפנסיה. מדובר, בסופו של דבר, באותו הציבור בדיוק. אם הגענו לכזה מצב, גם אם 20 שנים מאוחר יותר, למה להפריט מלכתחילה?

החשיבות מתחדדת עוד יותר, אם מבינים את מהות הפעילות של הבנקים. מדובר בגופים האחראיים על מתן הלוואות והפקדת פיקדונות הציבור מהם ובהם. כלומר, נכסי והתחייבויות כלל הבנקים, להבדיל מכל חברה אחרת, הם לא של הבנקים. ויתרה מכך, המדינה מיישמת את מדיניותה הכלכלית מוניטרית באמצעות הבנקים. כדי להבין את המשמעות של העובדה האחרונה, תארו לעצמכם שהמדינה תחליט על הצבת תמרורים ורמזורים אך תאכוף את חוקי התנועה באמצעות חברות מסחריות. נזכיר בשלב הזה שהבנקים הפרטיים הגיעו לבעלות הממשלה מלכתחילה בעקבות הונאה של הציבור, מה שמוכר יותר כפרשת ויסות מניות הבנקים, בתחילת שנות השמונים.

השינוי העיקרי הוא הפקידות המייצגת את הבעלים בדירקטוריון ומפקחת על פעילות הבנק. אם בשנות התשעים היו אלה עובדי מדינה (פקידי אוצר, למשל), שהיו כפופים לממשלה, כיום מדובר על נציגי בתי ההשקעות השונים.

האם לעובד מדינה תמריץ פחות טוב מלנציג בית השקעות? איזו השפעה או לחץ ציבורי יכולים להיות על אותם דירקטורים בכל מקרה?

השאלות ההפוכות כמו מינוי מקורבים ואנשים ללא הכשרה, שעומדים לחובת השירות הציבורי עולות גם הן לאוויר.

האינטרסים האינהרנטיים שאותם מייצגים בעלי התפקידים, אז והיום, שונים בתכלית. התאוריה מתייחסת למקרים הזה כאל "בעיית הסוכן". מיהו אותו "סוכן" המייצג את הציבור? מהם האינטרסים שלו ואיך הם מתנגשים עם האינטרסים שהוא אמור לייצג?

ברור שאף אחד לא חשב שעשרים שנה אחרי מהלך הפרטה, נחזור, בגדול, לבעלות ציבורית על הבנקים. אף אחד לא דמיין משברים  עולמיים שיובילו לעוד ועוד תקנות על הבנקים, וישפיעו על יכולתם להתנהל בצורה יעילה כעסק מסחרי.

מה שכן אפשר היה לדעת אז, באותו מהלך הפרטה, הוא שמשבר ויסות מניות הבנקים, שהוביל כאמור לקנייתם על ידי המדינה, לא קרה במקרה, אלא בדיוק בגלל הניסיון לנהל נכס ציבורי באמצעות גוף פרטי. והרעיון הזה, בסופו של דבר, פשוט לא מחזיק.


גיא לוזון הוא כלכלן