"תנועה חברתית חדשה רוצה לשנות את השמאל הגרמני, ואלה חדשות טובות" – כתב כאן יותם גבעולי לפני מספר ימים. כמוהו, עקבתי בסקרנות – שאצלי הייתה גם מהולה בקצת דאגה – על מהלך ההשקה של התנועה השמאלית החדשה בגרמניה Aufstehen (מתורגם לאנגלית בתור "Stand Up", ואני אתרגם לעברית בתור – "עומדים"), שמסיבת העיתונאים הרשמית של צאתה לדרך התקיימה ביום ג' השבוע (4.9).

מי שמובילה את היוזמה החדשה זו שרה וגנקנכט, היו"רית-המשותפת של סיעת מפלגת השמאל (DIE LINKE) בפרלמנט הגרמני. במשך שנים וגנקנכט נחשבה למשתייכת לזרם היותר רדיקלי ואנטי-קפיטליסטי במפלגה, וגם הייתה מחוברת לסיעה פנימית במפלגת השמאל בשם "הפלטפורמה הקומוניסטית" (Kommunistische Plattfom).

ראשי סיעת "השמאל" (Die Linke). מימין לשמאל: ברנד ריקסינגר, קטיה קיפינג, דמיטר ברטש וזארה ואגנקנכט בועידת המפלגה. 9 ביוני 2018 (Photo by Jens Schlueter/Getty Images IL)

התנועה החדשה אמורה להיות תנועת שטח, ולא מפלגה פוליטית המתמודדת בבחירות, ולאחד בשורותיה פעילים שמשתייכים או שתומכים במפלגות השמאליות בגרמניה – הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים, ומפלגת השמאל. הרעיון הוא לייצר מגמה של לחץ בכיוון שמאלה, כדי להתמודד עם מפה פוליטית שבורחת ימינה, ושהביטוי המפחיד ביותר שלה – זו העלייה המהירה של מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית "האלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), שמלאה באנטישמים ובשונאי זרים, פליטים ומהגרים.

מדאיג במיוחד, זו שהעלייה של הפופוליזם-הימני של ה-AfD הייתה דווקא באותה אזורים מוחלשים מבחינה כלכלית של גרמניה – בחלקה המזרחי של הארץ – בהם מפלגת השמאל הייתה חזקה באופן מסורתי. כמו בהרבה ארצות אחרות, גם בגרמניה הימין הפופוליסטי אוכל את מאגר הקולות של השמאל העקבי, ומתחזק על בסיס שכבות חברתיות עממיות, של מובטלים ושל עובדים בפריפריה. במקום בו השמאל נכשל בהפניית הזעם העממי מהמשבר הכלכלי וממדיניות הצנע הניאו-ליברלית לכיוון האליטה שבשלטון, ההון הפיננסי והתאגידים, שם מצליח הימין הפופוליסטי להפנות אותו כלפי ה-"אחר": היהודים, הפליטים הסורים, המהגרים הטורקים, וכו'. צדק אוגוסט בבל, אחד ממייסדי הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית במאה ה-19, כשאמר – שאנטישמיות היא הסוציאליזם של השוטים. אם לעדכן את האמירה שלו למאה ה-21, אז האיסלאמופוביה היא מדינת הרווחה של השוטים (ובעצם, לא בהכרח של השוטים, אלא גם של מי שננטשו על-ידי השמאל, שלא הצליח לייצר עבורם פוליטיקה אפקטיבית).

ראינו תופעות כאלה גם, למשל, בצרפת, שבה התמיכה במארין לה-פן, הימנית-קיצונית, נסקה דווקא באותם אזורים שלפני 20 ו-30 שנה הצביעו למפלגה הקומוניסטית. גם באנגליה, סביב הוויכוח על הברקזיט – מפלגת UKIP הימנית-פופוליסטית קיבלה תוצאות טובות דווקא באזורי תעשייה שמסורתית הצביעו לייבור. כשהמרכז-שמאל והשמאל-המתון נתפס כחלק מהממסד הניאו-ליברלי, וכשמצד שמאל לא היה איש שהציע אז פתרון אנטי-ממסדי, אז אנשים רבים בחרו ב-"אנטי-ממסדיות" של הימין הקיצוני.

וגנקנכט חוששת מהמגמה ימינה בארצה גרמניה, ובמקביל רואה שבארצות אחרות היו מי שחשבו מחוץ לקופסא וניסו להציע פתרונות. בצרפת, התשובה הכי אפקטיבית לפופוליזם הימני של לה-פן היה הפופוליזם השמאלי של ז'אן-לוק מלנשון, שהקים את מפלגת "צרפת הבלתי-כנועה" (La France insoumise), עשה מפץ גדול בשמאל, וכמעט עלה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות מול לה-פן. ניתוח סוציולוגי של תוצאות הבחירות לנשיאות בצרפת העלה שמלנשון היה המועמד הכי פופולארי בקרב מובטלים (31% תמיכה, כשבמקום השני – לה-פן עם 26%), הכי פופולארי בקרב צעירים בגילאי 18-24 (30% תמיכה, כשבמקום השני לה-פן עם 21%), השני הכי פופולארי בקרב משקי הבית שהכנסתם נמוכה (25% תמיכה, כשבמקום הראשון לה-פן עם 32%), והשני הכי פופולארי בקרב עובדי צווארון-כחול (24% תמיכה, כשבמקום הראשון לה-פן עם 37%).

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בדאבוס.(עמוס בן כרשום / לע"מ)

וגנקנכט אמרה לעצמה: למה לא בעצם? אם תשובות פופוליסטיות-שמאליות עובדות בארצות אחרות באירופה כאסטרטגיית מאבק בימין הפופוליסטי, אז למה לא בגרמניה?

היא הכריזה על הקמת תנועת "עומדים" כמענה לפופוליזם-הימני בגרמניה, והצליחה לייצר התלהבות מסוימת מסביב ליוזמה הזו. כמה עשרות אלפים נרשמו תוך זמן קצר באתר של התנועה, ובמסיבת העיתונאים ביום ג' הודיעה וגנקנכט כי מספר הנרשמים כבר עלה על 100,000 איש. בקרב חוגים שונים בשמאל הרעיון של תנועת שטח שמאחדת אנשים מהשתייכויות מפלגתיות שונות, שנועדה לתת פייט לימין הפופוליסטי – נשמיע רעיון מבטיח. העובדה שהצליחה לאסוף סביבה דמויות בולטות שהופיעו לצידה במסיבת העיתונאים (כמו לודגר וולמר, אחד ממנהיגי העבר של מפלגת הירוקים, וסימונה לאנגה, ראשת עיר שלפני כמה חודשים התמודדה והפסידה בפריימריס לראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית), נתנה תוקף מסוים להבטחה שמדובר בתנועה שהיא חוצת מפלגות.

אני מקבל את הקונספציה היסודית של וגנקנכט: במציאות כיום בארצות הקפיטליסטיות המפותחות – עשור אחרי הקריסה הכלכלית העולמית, כאשר ישנו משבר של המבנים הפוליטיים הקיימים, ונוכח העובדה שהפוליטיקה הליברלית-ממסדית ממש סוללת את הדרך לימין הפופוליסטי – אז הצורה הקונקרטית שפוליטיקה סוציאליסטית לובשת היא, ככל הנראה, סוג של פופוליזם-שמאלי. אך הסיבות בגללן ההתפתחות בגרמניה של תנועת "עומדים" עשויה גם לעורר דאגות, ולא רק להעניק תקווה, קשורות בכמה מהדגשים הפוליטיים שלה, וכן בשל האופן בו הוקמה.

וגנקנכט עוררה הרבה מחלוקת בשורות מפלגת השמאל בגרמניה, כאשר התבטאה ביחס לפליטים ולמהגרים בצורה שאיגפה מימין גם חלק מהסוציאל-דמוקרטים. היו לה אמירות בזכות הגבלת מכסות ההגירה לגרמניה, ונגד ה-"שינויים התרבותיים" שמבקשי המקלט, הפליטים והמהגרים מביאים איתם. זו עמדה בעייתית מאוד. מאבק בימין אסור שיתנהל בטיעונים ימניים, ותוך אימוץ חלקים מהפוליטיקה שלו. גם בשדה הטעון של מבקשי מקלט וזרים, ישנן דוגמאות טובות מאוד לאיך אפשר להנחיל תבוסות לימין – מבלי לוותר על הערכים שלנו (וכאן, המאבק שלנו בישראל נגד גירוש מבקשי המקלט ובעד דרום תל-אביב היא דוגמא טובה כזו, שלדעתי – יש בה גם חשיבות בינלאומית שחורגת מגבולותיה של ישראל, וצריכה להילמד על-ידי השמאל בעולם).

בעייתיות אחרת בהקמת תנועת "עומדים" בגרמניה קשורה לאופי המאוד ריכוזי-מלמעלה-למטה שלה. קודם כל הוכרז שיש תנועה, הושק לה אתר, הושקו סרטוני תדמית, ורק אחר כך – נקבע תאריך שבו וגנקנכט תספר לנו בעצם מה התנועה הזו מתכננת לעשות ומי האנשים שנמצאים בה.

אני מאמין שתנועת שטח צריכה להיבנות קודם כל… מהשטח. תנועה צריכה להתחשל במאבקים, לאסוף אנשים מרחבי הארץ, להציע עזרה לקהילות ולקמפיינים, להוכיח את עצמה במבחנים, לחדד את עמדותיה גם בדיונים פנימיים וגם באמצעות החיים עצמם, באמצעות המערכות הפוליטיות והחברתיות שהיא מעורבת בהם.

אין דבר שזר יותר לרוח של שמאל עממי, מאשר מבנים פוליטיים שמונחתים מלמעלה, כמו מוצר מוגמר, ואז קריאה לציבור השמאלי לבוא ולצרוך אותם כמו שהם יצאו מפס הייצור של משרד יחסי-ציבור. תנועת שטח צריכה להתעצב על-ידי החברים שלה, על-ידי האנשים שבחרו להשתייך אליה, בתהליך דמוקרטי של דיון, של ויכוח, של חילופי דעות, של סכין שמתחדדת בירך חברתה, כך שהתוצר הסופי הוא פסיפס שלהמוני אנשים יש תרומה לבנייה שלו. ובעצם, לא אמור להיות "תוצר סופי". תנועה פוליטית אמיתית ומלאת חיים – להבדיל מספין יחצ"ני שיש לו עמוד פייסבוק ואירוע השקה – היא לא רגע, אלא תהליך. היא לא סטטית, אלא דינמית. היא איננה היום מה שהייתה לפני שנה, והיא לא תהיה בעוד שנה מה שהיא עכשיו.

מדאיגה בעיני גם המגמה של פרסונליזציה, של תנועה שצבועה בצבעים של מנהיג אחד. הסדר הנכון הוא לא שקודם יש מנהיג כריזמטי יותר או פחות, ואחר-כך יש תנועה פוליטית. אלא קודם יש תנועה פוליטית, ואחר-כך צומחים מנהיגים – מתוך המאבקים, מתוך השטח, אחרי שזכו בתמיכת האנשים, אחרי שהוכיחו את עצמם בעמידה באתגרי המציאות, אחרי שהציגו קו שהיה משכנע ושהצליח לאסוף סביבו ציבור.

פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן אגיד כמה מילים גם על תנועת עומדים ביחד نقف معًا, שאני חבר בה. אני רואה בתנועה הזו ניסיון להתאים את המסגרת התיאורטית הזו למציאות הישראלית. לנסות לייצר תנועה עממית שמדברת אחרת, שפועלת אחרת, ושמצליחה לייצר הבקעה ולארגן מחדש את המגרש הפוליטי. לעשות פוליטיקה לא על בסיס סיפור שאומר שהעם הוא נגד מיעוטים (נגד פלסטינים מהשטחים, נגד מבקשי מקלט…), אבל אנחנו הליברלים הנאורים שלצד המיעוטים, אלא על בסיס סיפור אחר: השלטון הוא נגד העם, ואנחנו העם. התנועה הזו, שקיימת פחות משלוש שנים, עוד נמצאת בתחילת הדרך, אבל אני מקווה שנצליח לקחת את הטוב שמהניסיונות השמאליים מארצות אחרות, ולדחות את הפחות-טוב.

עבור כל מי שמנסה לקדם פוליטיקה סוציאליסטית רלוונטית ועכשווית במציאות של ישראל במאה ה-21, הניסיונות העולמיים האלה מעניינים וצריכים להילמד. צריך להמשיך להשקיף עליהם, לקרוא עליהם, לחקור אותם. אבל בעיקר, צריך להמשיך ולפעול כדי לקדם שינוי בתוך החברה שלנו. כדי שבעוד לא הרבה זמן, הניסיון שלנו בישראל זה יהיה זה שנלמד, זה שנחקר, וזה שמהווה השראה עבור שותפים לדרך ברחבי העולם.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"