לקראת יום הולדתו המאה שיחול בחודש הבא, קיבל יגאל אלון מתנה מפתיעה: חזרתה לסדר היום של התכנית שהגה במטרה להסדיר את מעמד מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני במציאות שלאחר מלחמת ששת הימים. נדמה כי התכנית, אשר קיבלה ממנו גם את שמה – 'תכנית אלון', הפכה ביובל השנים שחלפו מאז נהגתה לפיסת היסטוריה לא רלוונטית או לכל היותר לכזו הנצורה רק בקרב מוקירי זכרו של אלון, ומלווה בטעם של החמצה על כך שעל אף יתרונותיה בעצם מעולם לא התקבלה, ובוודאי שלא מומשה באופן רציני.

ובכן, נסתרות הן דרכיה של ההיסטוריה: יגאל אלון שטבע את המונח 'אתיקה בפוליטיקה' זוכה לעדנה מסוימת דווקא מידיהם של שליחי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אשר מהווה ההיפך הגמור מכל מה שהאמין בו אלון ביחסו למנהיגים פוליטיים ולאתיקה המצופה מהם. כך או כך, זוהי הזדמנות לשוב ולבחון את עיקרי תפיסתו של אלון ולברר האם יש סיכוי או ערך לכך שאנו שבים ופוגשים אותה כעת, במתכונתה כ"קונפדרציה עם ירדן", כפי שפורסם השבוע.

נשיא ארה"ב טראמפ בנאום לאומה. 30 בינואר 2018 (Win McNamee/Pool via AP)

'ניצחנו במלחמה אך הפסדנו את השלום'

יגאל אלון נודע בקביעתו מרחיקת הלכת מיד עם תום מלחמת העצמאות כי "ניצחנו במלחמה אך הפסדנו את השלום". הוא סיים את מלחמת העצמאות כמפקד חזית הדרום, וכמי שיותר מכל אחד אחר עיצב במהלכה את גבולות המדינה הצעירה, באמצעות המבצעים שהגה והקרבות עליהם פיקד. אך כשהסתיימה המלחמה ונחתמו הסכמי שביתת הנשק במסגרתם הוגדרו גבולות המדינה, תפס אלון בחושיו כי אלו עתידים להיות גבולות בעייתיים, שיפרנסו את המשך הסכסוך. לדידו, המלחמה הסתיימה כשישראל איננה אוחזת במה שבהמשך יכנה כ"גבולות ברי הגנה". זהו מושג אשר בשלב זה נתפס עבורו כמפקד צבאי צעיר (בן 30 בסך הכול!) באופן בלתי אמצעי כמצב של נחיתות צבאית, שיוביל בסבירות גבוהה להמשך תוקפנות האויב השוקל לחיוב את סיכוייו להגיע להישג צבאי טוב יותר במערכה נוספת.

בהמשך לתפיסה זו, ולאחר שהתבגר ורכש ניסיון במשך עשרים שנים נוספות, הצהיר אלון כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים כי "רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור". כלומר ההישג הצבאי אליו חתר כבר ב-1948 הושלם כעת, בבחינת שליטה בשטח אשר מבטיח עדיפות ישראלית ומאפשר עיצוב של גבולות ברי הגנה. המשכה המשלים של תפיסה זו גורס כי את הניצחון הצבאי אשר הקנה עמדת יתרון יש לתרגם להישג מדיני, כלומר ליזום משא ומתן במטרה להגיע להסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה. לשיטתו, בהסכמים אלו יש לעצב במחודש את גבולות הארץ שלא על פי הקווים המקריים בחלקם של הסכמי שביתת הנשק מ-49' או 67', אלא על פי עקרונות מושכלים יותר כדוגמת גבולות ברי הגנה, הימנעות מסיפוח אזורים המאוכלסים בצפיפות או קריטריונים אחרים שיוסכמו במו"מ.

האופציה הירדנית כבסיס לגבולות ברי הגנה

יהודה ושומרון, שלאחר קרוב לעשרים שנות ריבונות ירדנית נמצאו בתום מלחמת ששת הימים תחת ריבונות ישראלית, נתפסו על ידי אלון כבלתי נפרדים מהממלכה ההאשמית. הוא ביסס זאת על העובדה שכבר אז מרבית האוכלוסייה בירדן הייתה פלסטינית במוצאה (פליטי 48' או 67') ועל רקע תביעתו של חוסיין מלך ירדן לשוב ולקבל את השליטה על אזורים אלו.

פלסטינים עוברים במחסום מחוץ ליישוב סיעיר בגדה המערבית (צילום ארכיון: וויסאם חשלאמון פלאש 90).

בין ישראל וירדן הייתה הסכמה נדירה בדבר אי היתכנותה של מדינה שלישית ביניהן, בוודאי כאשר המדובר הוא במדינה פלסטינית שאינה מכירה לא בשלטונם של ההאשמים בגדה המזרחית ולא בשלטון הישראלי בגדה המערבית ובכלל ארץ ישראל. החלטה ברוח זו קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית במרץ 1971, מכאן שברור כי הן ישראל והן ירדן, שהיו מודאגות מעליית קרנו של הארגון לשחרור פלסטין, העדיפו להגיע ביניהן להסכמה באשר לגורל יהודה ושומרון, ולא להכניס למשוואה גם את הגורם הפלסטיני כצד נוסף.

היותו של הצד הפלסטיני נגוע בטרור, כפי שביטאו למשל אירועי הדמים של 72' – הפיגוע בנמל התעופה לוד והטבח בספורטאים במינכן בהם נרצחו 35 ישראלים – בוודאי רק חיזקו את ההנחה כי ישראל וירדן הן אלו שצריכות להיות אחראיות על גורל השטחים, או כפי שניסח זאת אלון עצמו: "אני רואה באוטונומיה פרו-האשמית מוצא יוצא מן הכלל מן הסבך: הסדר ביניים שיכול להימשך שנים". אינטרס משותף זה היווה את הבסיס לקשר הענף שקיימו ביניהן שתי המדינות לאורך השנים שלאחר 67', קשר שהתפרסם בעיקר בהגעתו הדרמטית של המלך חוסיין לישראל לפגישת אזהרה עם ראשת הממשלה גולדה מאיר מספר ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אך בעיקרו נסב סביב הסוגיה הפלשתינאית ועתידם של יהודה ושומרון.

תכניתו של אלון בנושא זה נשענה על ארבעה יסודות, אותם תיאר עוזרו הקרוב ירוחם כהן בספרו 'תכנית אלון': "העיקרון הבסיסי של תכנית אלון: ניצול תוצאות מלחמת ששת הימים למען השגת שלום צודק ובר קיימא. פתרון צודק אינו יכול שלא להיות פתרון של פשרה מתקבלת על הדעת. על ארבעה גורמי יסוד עומדת תכניתו של אלון: א. הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל בארץ ישראל; ב. צרכי הביטחון; ג. האופי היהודי והמשטר הדמוקרטי של המדינה; ד. ריאליזם מדיני."

המפה שגיבש אלון לאור עקרונות אלו הציגה גבול מזרחי בר הגנה על בסיס הגיאוגרפיה הנוחה של בקעת הירדן, והתיישבות בבקעה ובאזורים נוספים אשר אין בהם אוכלוסייה פלסטינית רבה והם בעל ערך גיאואסטרטגי, כגון דרום הר חברון. לפי אלון, שאר השטח על אוכלוסייתו עתיד לשוב לריבונות ירדנית, במסגרת הסכם שלום. מעניין להזכיר בהקשר זה גם את עמדתו הביקורתית של אלון כלפי תהליך השלום עם מצרים מספר שנים מאוחר יותר, עליו אף נמנע בהצבעה בכנסת. זאת משום שגרס כי יש להסדיר את מעמדה של ישראל במרחב כחלק ממהלך כולל המקיף את כלל שכנותיה, או לפחות את רובן, ובוודאי שמכיל בתוכו גם התייחסות משמעותית ומחייבת לסוגיה הפלסטינית ובפרט לפליטים. את זאת הוא סבר שניתן להשיג במו"מ עם ירדן, שמבחינתו היתה צריכה להיות ציר המרכזי בתהליך, ולא מצא בצורה מספקת בהסכם המתגבש עם מצרים.

השינויים במזרח התיכון מרחיקים את רעיון המדינה הפלסטינית ממימוש

בסיכומו של דבר הדיאלוג הענף עם ירדן לא הניב את התוצאה המקווה, ובשנת 88' הודיע המלך חוסיין כי פרט להר הבית הוא נסוג בו מדרישתו בנושא השבת ריבונותו על השטחים שאיבד ב-67'. מאז התבססה הנחה הגורסת כי השלטון ההאשמי מתנגד נחרצות לכל זיקה או אחריות ממשית כלפי הפלסטינים ביהודה ושומרון. אך כיום, כאשר שבה ועולה האופציה הירדנית על סדר היום, יש לעמוד על מספר שינויים מהותיים שהתחוללו מאז, ומציירים תמונה שונה.

השינוי הראשון הוא התפרקותן של עיראק וסוריה שכנותיה של ירדן, ובכלל השתנותו של המזרח התיכון במסגרת מה שמכונה 'האביב הערבי'. למציאות זו השפעה ישירה על ירדן – ראשית מתוקף כך שנאלצה לקלוט מיליונים רבים של פליטים מעיראק ולאחר מכן מסוריה, דבר אשר מכביד עליה מאוד ומאיים על יציבותה. ירדן עשויה ללא כל קושי ללכת בדרכי שכנותיה ולהתפרק, אך המערב מעמיד לה ערבויות ביטחוניות וכלכליות עצומות על מנת להשאירה על כנה.

מצב עניינים זה מעמיד את השלטון ההאשמי בעמדת נחיתות בכל הקשור למידת יכולתו לסרב לתכתיבי המערב וארה"ב בראשו, ולא בכדי לא נשמעו השבוע תרעומות ירדניות עזות להדלפה של אבו מאזן. עם כל הרושם של סרטוני הפעולה בהם המלך עבדאללה ובנו נלחמים בעוז, התחמושת שבידם היא רובה ככולה מערבית, ובלעדיה שלטונם המעורער ממילא לא צפוי להאריך ימים.

מלך ירדן, עבדאללה השני (צילום:shutterstock).

שנית, במציאות שבה לאורך העשור האחרון מדינות הלאום הערביות במזרח התיכון בעיקר מתפרקות, עוברות מהפכות או 'רק' סובלות מאי יציבות ומהיותן מדינות כושלות, קשה לראות קונסטלציה שבה תיווסד מדינת לאום חדשה. תסריט כזה נראה לא ריאלי גם מנקודת המבט של האינטרס הישראלי והזכות הישראלית לביטחון, ולאור המציאות ברצועת עזה הנשלטת בידי חמאס. גם השפל חסר התקדים שבו מצוי הפרויקט הפלסטיני להקמת מדינה, מבחינת חוסר הישגיו כמו גם מבחינת חוסר העניין ההולך וגובר שמגלים בנושא זה העולם הערבי, ארצות הברית וגם הציבור הישראלי, מלמד על כך היטב. לנושא המדינה הפלסטינית יש היתכנות מועטה בדעת הקהל הישראלית, שעוד זוכרת היטב ובמורא גדול את טרור המתאבדים שליווה את שנות תהליך אוסלו, ואינה ממהרת להרפתקאות דומות נוספות.

לעומת זאת, להסדר מקיף יותר, המערֵב גורמים נוספים ומעמיד ערבויות ביטחוניות משמעותיות כגון גבולות ברי הגנה ושיתוף פעולה ביטחוני לא עם המנגנונים הפלסטינים המוגבלים אלא עם הצבא המערבי הירדני, יש, אולי, היתכנות רבה יותר.

ניתן לזהות בירדן כיום שותפה אפשרית ומהימנה יותר לקידום פתרון, גם לאור כך שזיקתה לאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון בחלוף עשרות השנים מאז איבדה שם את ריבונותה עדיין קיימת, ואולי אף עתידה לגבור. האיבה של המלך חוסיין לפלסטינים התחלפה ביחס מתון יותר אצל בנו המלך עבדאללה, ואילו יורש העצר הנסיך חוסיין בעצמו הוא נכד לפליטים פלסטינים מטול כרם, דבר העשוי לקרב אותו אולי אף יותר לעמדת אחריות בנושא. מה גם שלאור האיומים על כס המלכות ההאשמי, החלופה של העברת השלטון באופן הדרגתי על פני שנות דור מהמלך אל הפרלמנט, שבו קיים רוב לאוכלוסייה הפלסטינית (בוודאי אם מצטרפת אליה אוכלוסיית יהודה ושומרון), איננה לחלוטין בלתי הגיונית. מציאות בה לבית המלוכה נשמרים כל הכיבודים אך את סמכויות השלטון הוא מוסר אט אט לפרלמנט איננה דמיונית, בוודאי כאשר אחריתם של מובארק, קדאפי, סדאם חוסיין וכיוצא באלו עומדת לנגד עיני בית המלוכה ההאשמי.

אך מעבר לשיקוליהם של המלכים ההאשמים לדורותיהם, עיקר העניין במהלך זה עוד בראייתו של יגאל אלון הוא בכך שהוא עשוי לקדם מציאות צודקת יותר עבור מרבית הפלסטינים משני עברי הירדן. זאת, משום שהוא מהווה פתח לקידום מימוש זכותם להגדרה עצמית במסגרת מדינת לאום דמוקרטית, אפילו אם בעתיד הקרוב ניצב בראשה באופן סמלי מלך האשמי.

עימותים בין שוטרים לפלסטינים מול שער שכם בעקבות הכרזת טראמפ (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90)

להאמין בשלום כדי לא להחמיץ אותו

יש לקוות שכאשר שבה ארצות הברית ומניחה על השולחן, במידה והיא אכן עושה כן, את רעיון הקונפדרציה הפלשתינית-ירדנית, היא איננה עושה זאת במסגרת מדיניות השליפה מהמותן המאפיינת את נשיאה. לא מן הנמנע שדווקא כיום לרעיון זה קיימת היתכנות מחודשת. כמסגרת מחשבתית, תפיסה המקבלת השראה מתכנית אלון ראויה לכל הפחות לעיון ולדיון, ברוח קביעתו של אלון:

"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל לחתור לשלום וישליך יהבו על מלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה למעשה – דור כזה עלול ליהפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור. יתירה מזו: דור כזה עלול גם להחמיץ את השלום, כשהסיטואציה ההיסטורית תזמן אותו". 

אלון עצמו, שנפטר בטרם עת בחורף 1980, לא זכה לראות את השלום משאת נפשו מתגשם. ואילו כיום מוקדם עדיין לקבוע מהי הסיטואציה ההיסטורית בעת הזו ומה היא תזמן לנו. אך החתירה לשלום היא עמדת מוצא, שהלוואי ונוכל להעיד על עצמנו כחברה שאיננו מרפים ממנה את אחיזתנו. שנת המאה להולדתו של אחד מגדולי אנשי הרוח והמעשה שקמו לנו היא הזדמנות טובה לזכור ולהזכיר זאת.

אור פז עברי מרכז את פעילות מרכז הדרכה המעורר בצה"ל, ראש המכינה הקדם צבאית יפת"ח – יגאל פייקוביץ (אלון) תל חי, מ"פ במילואים בחיל השיריון וחבר בתנועת דרור ישראל.