אבסורד: עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות שעובדים "נענשים" ע"י המדינה, שבתמורה לוקחת להם את קיצבת הנכות. חייבים להעלות את הסכום ממנו הקצבה מתחילה להתבטל לגובה שכר המינימום.

בימים האחרונים מדברים על העלאת קצבאות הנכות. לפני שנה בערך הועלו קצבאות הנכות, לכ- 3,700 ₪. יש צורך בהעלאת קצבאות הנכות. אבל לצערי אף אחד לא מדבר על הצורך להעלות את ה"דיסרגארד" – שהוא הסכום שעד אליו אנשים עם מוגבלות יכולים להרוויח כסף מעבודה במסגרת חוק לרון ולשמור על הקצבה שלהם.

הדיסריגארד הועלה לפני שנה רק לסכום של 3,700 ₪. המשמעות היא שאנשים עם מוגבלות שעובדים, או רוצים לעבוד – יפסידו 3,700 ₪ (הקיצבה החדשה) במקום 2,300 ₪ (הקיצבה הישנה). אבסורד. חלם.

חוק לרון קובע, שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". לעומת זאת, אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?" – אבסורד. חלם. נשמע לכם הגיוני? לי ממש לא.

החוק הזה הוא חסם משמעותי שעומד בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, לעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה: לעבוד.

החוק פוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ובעצם אומר להם: שבו בבית, אחרת תפסידו כסף כשתעבדו. למה? כי משכר נמוך מאוד, 3,700 ₪, הקיצבה של אנשים עם מוגבלות יורדת וככל שהשכר עולה – הקיצבה מופחתת עד שהיא נעלמת.

לדפי הפייסבוק והלינקדין שלנו, "סיכוי שווה", מגיעות מאות פניות של אנשים ונשים עם מוגבלות שמספרים לנו שלא משתלם להם לצאת לעבוד, כי הם מפסידים כסף. העלאת הקיצבאות העלתה אוטומטית את ההפסד של אנשים עם מוגבלות שעובדים: עד עכשיו, גובה הקיצבה היה כ- 2,300 ₪.

כעת, כשהקיצבאות יועלו לסכום של כ- 3,700 ₪, ההפסד של אנשים עם מוגבלות שעובדים יגדל, ובעצם לא ישתלם לאנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה ולהתפרנס. לכן עדיין נדרש שינוי יסודי בחוק לרון.

יש עוד נזקים שהחוק גורם. הוא מעודד אנשים עם מוגבלות לעבוד בתפקידים שהשכר בהם נמוך מאוד בכדי שישמרו על הקיצבה שלהם (כאמור, מ- 3,700 ₪ מתחילים לאבד את הקיצבה). או יותר גרוע: הוא מדרבן נכים לעבוד "בשחור", וזה אומר שהחוק מאלץ אותם לשקר, ולעבוד בלי תנאים סוציאליים ובלי זכויות.

בגלל החוק הזה אנשים עם מוגבלות מעדיפים לעבוד בתפקידים זוטרים ולא ומשמעותיים, שמרוויחים בהם שכר נמוך. זה יוצר "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות ומקשה עליהם להגיע לתפקידים בכירים, כי אז הם מתחילים לעשות חשבון של הפסד כספי. למעשה, החוק "תוקע" אנשים עם מוגבלות בתחתית סולם הדרגות של ארגונים.

החוק בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס לנכות שלהם. וזה מעוות: הרי הקיצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם מוגבלות בגלל מצבם הבריאותי: טיפולים, מיכשור, תרופות ועוד. זו אחת מהסיבות לקבלת קיצבה. לא נכון לקשור בין הגובה של הקיצבה לכושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות.

צריך לשים את הדברים על השולחן: הקיצבה מטפלת בצרכים המיוחדים של אנשים עם מוגבלות. היא לא קשורה לכמה הם מרוויחים!

לפני 3 שנים בערך מבקר המדינה פרסם דוח שלפיו הכלכלה הישראלית מפסידה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות 5 מיליארד שקלים כל שנה. הקביעה הזו מתבססת על מחקר של משרד הכלכלה, שבדק את הנזקים כתוצאה מחוסר השילוב בעבודה.

כלומר: המשק מפסיד המון כסף כי אנשים עם מוגבלות לא עובדים. אם נשלב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה – הכלכלה הישראלית תרוויח כסף רב ותצמח.

הטיעון המרכזי (והדמגוגי) של המתנגדים להעלאת הדיסריגארד הוא שרוב האנשים עם מוגבלות לא עובדים. זה טיעון שגוי מ- 2 סיבות: הראשונה היא שיש עשרות אלפים מהם לפחות שכבר עובדים, והשנייה היא שאנשים עם מוגבלות נמנעים לצאת לעבוד כי הם מפסידים כסף בגלל חוק לרון, שמעודד אותם להישאר בבית!

אם יבטלו את ההפסד הכספי שלהם – נראה את רובם משתלבים בשוק העבודה! לכן, צריך לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה ולהפסיק את התופעה שהם מפסידים את כל הקיצבה כשהם מתחילים לעבוד.

צריך להעלות את ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקצבה לסכום של 15,000 ₪. פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק. אבל בטווח הזמן המידי, יש להעלות אותו לגובה שכר המינימום ולאפשר למעשה לאנשים עם מוגבלות שעובדים להרוויח שכר מינימום בלי לפגוע להם בקצבה.

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.