אף מדיניות לא מכשילה את עצמה בעיתות מיתון כמו המרדף אחר עודף תקציבי לשם בלימת החוב הציבורי, או בקיצור – צנע. לכן, עם התקרבות ציון יום השנה העשירי להתמוטטות בנק ליהמן בראדרס (המאמר נכתב ב-30 באוגוסט – ד.ר), ראוי לשאול מדוע הפך הצנע פופולרי כל כך בקרב האליטות הפוליטיות המערביות לאחר קריסת המגזר הפיננסי ב-2008.
הטיעון הכלכלי נגד הצנע פשוט מאוד: שפל כלכלי, מעצם הגדרתו, מעיד על צניחה בהוצאות המגזר הפרטי. ממשלה המקצצת בהוצאות הציבוריות בתגובה לירידה בהכנסות ממסים מדכאת בהכרח את ההכנסה הלאומית (שהיא סכום ההוצאות הפרטיות והציבוריות) ובאופן בלתי נמנע את הכנסותיה שלה. בכך היא מכשילה את מטרתה המקורית של צמצום הגירעון.
התמיכה בצנע מתחזקת במערב בזכות שלושה שבטים פוליטיים חזקים הדוגלים בו. מתנגדי רעיון הממשלה הגדולה התאחדו עם סוציאל-דמוקרטים אירופאים ועם רפובליקנים מקצצי מיסים, ויצרו מערכת כלכלית גלובאלית המבוססת על קרטל, על היררכיה ועל פיננסים.
חייב אם כך להיות רציונל אחר, לא כלכלי, לתמיכה בצנע. למעשה, התומכים בצנע נחלקים לשלושה שבטים שונים למדי, שכל אחד מהם מקדם את הצנע מסיבותיו שלו.
שבט תומכי הצנע הראשון והמוכר ביותר, מונע מכוח הנטייה לראות במדינה עוד עסק או משק בית שמחויב בהידוק החגורה בזמנים קשים. שבט זה מתעלם מהתלות ההדדית הקריטית הקיימת בין הוצאות ממשלתיות לבין הכנסות (ממסים), תלות ממנה עסקים ומשקי בית פטורים לשמחתם, ומבצע קישור אינטלקטואלי שגוי בין חסכנות פרטית לבין חסכנות ציבורית. כמובן שטעות זו אינה מקרית; היא מונעת מכוח מחויבות אידיאולוגית חזקה לממשלה קטנה, אשר מסתירה מאחוריה אינטרס מעמדי מרושע יותר, של חלוקה מחדש של סיכונים והפסדים לעניים.
שבט תומכי צנע שני ומוכר פחות הוא הסוציאל-דמוקרטים האירופאים. דוגמה בולטת אחת הייתה בפרוץ משבר 2008. בתיק האוצר של גרמניה החזיק אז פר סטיינברוק (Peer Steinbrück), חבר מוביל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. סטיינברוק רשם כמעט מיד מנת צנע כתרופה האופטימאלית של גרמניה למיתון.
יתרה מכך, סטיינברוק דגל בתיקון חוקתי שיאסור על ממשלות גרמניה בעתיד לחרוג מהצנע, ללא תלות בעומק השפל הכלכלי. מדוע שסוציאל-דמוקרט יהפוך צנע, המאופיין בהרס עצמי, לצו חוקתי במהלך המשבר החמור ביותר של הקפיטליזם מזה עשרות שנים?
סטיינברוק מסר את תשובתו בבונדסטג במארס 2009. "זו הדמוקרטיה, טמבל!" הוא סיכום הולם לטיעונו הפתלתל. על רקע בנקים כושלים ומיתון אדיר, הוא טען שגירעונות כספיים לא מאפשרים למדינאים הנבחרים "מרחב תמרון" וגוזלים מציבור הבוחרים ברירות משמעותיות.
אף שסטיינברוק לא אמר זאת במפורש, המסר הבסיסי שלו היה ברור: גם אם הצנע הורס משרות ופוגע באנשים רגילים, הוא חיוני לשימור מרחב לברירות דמוקרטיות. למרבה הפלא, לא עלה בדעתו שלפחות במהלך שפל, הברירות הדמוקרטיות מובטחות על הצד הטוב ביותר ללא הידוק החגורה, באמצעות הגדלת המיסים לעשירים וההטבות הסוציאליות לעניים.
שבט הצנע השלישי ואולי המרתק מבין השלושה הוא האמריקני. בעוד שתומכי תאצ'ר הבריטים והסוציאל-דמוקרטים הגרמנים דבקים בצנע בניסיון מוטעה לנטרל את הגירעון התקציבי של הממשלה, הרפובליקנים האמריקנים ממש לא דואגים להגבלת הגירעון התקציבי של הממשלה הפדראלית, וגם לא מאמינים שיצליחו להגבילו. לאחר שנבחרו הודות למצע הטוען לסלידתם מממשלה גדולה ומבטיח "לצמצם אותה לגודלה הראוי", הם תורמים לגירעון התקציבי הפדראלי בחקיקת קיצוצי מס גדולים עבור התורמים העשירים שלהם. אף שנראה שהם חפים לגמרי מפוביית הגירעון של שני השבטים האחרים, הרי שמטרתם – "להרעיב את המפלצת" (מערכת הרווחה הסוציאלית האמריקנית) – היא בפועל צנע.
במובן זה, דונלד טראמפ הוא רפובליקני טוב. בעזרת יכולתו המוגזמת של הדולר למגנט קונים של חוב ממשלת ארה"ב, הוא בטוח שככל שיתרום לגירעון התקציבי הפדראלי (דרך מתנות מס לעשירים כמותו) כך יגבר הלחץ הפוליטי על הקונגרס לקצץ בביטוח הלאומי, בביטוח הבריאות ובזכאויות אחרות. ההצדקה הרגילה של הצנע (הוגנות פיסקלית ובלימת החוב הציבורי) ננטשת לטובת מטרה העמוקה יותר והפוליטית של הצנע – נטרול מתן תמיכה לרבים תוך חלוקה מחדש של ההכנסה לטובת מעטים.
בינתיים, במנותק מכוונות הפוליטיקאים הממסדיים וממסכי העשן האידיאולוגיים שלהם, הקפיטליזם התפתח. רובן המכריע של ההחלטות הכלכליות כבר מזמן לא מעוצב על ידי כוחות השוק, אלא מתקבל כעת בתוך קרטל-על היררכי מאוד (אם כי רופף למדי) של תאגידים גלובאליים. מנהליו מתאמים מחירים, קובעים כמויות, מנהלים ציפיות, מייצרים ביקושים וקושרים קשר עם פוליטיקאים לעיצוב פסבדו-שווקים המסבסדים את שירותיהם. הקורבן הראשון היה היעד להורדת האבטלה מעידן ה"New Deal", והחלפתו בהדרגה באובססיה לצמיחה.
מאוחר יותר, בשנות התשעים, כשקרטל העל הפך פיננסי (כאשר חברות דוגמת ג'נרל מוטורס הפכו לתאגידים פיננסיים ספקולטיביים גדולים שגם ייצרו כמה מכוניות), יעד צמיחת התמ"ג הוחלף ביעד "היציבות הפיננסית": אינפלציה אינסופית של נכסים על הנייר עבור מעטים, וצנע תמידי לרבים. עולם חדש זה הפך, מן הסתם, לסביבה מטפחת של שלושת שבטי הצנע, אשר כל אחד מהם מוסיף את תרומתו המיוחדת לעליונות האידיאולוגית שמאחורי המשיכה למדיניות זו.
התפשטות הצנע משקפת לפיכך דינאמיקה מקשרת, אשר בהנחיית קפיטליזם השוק החופשי, יוצרת מערכת כלכלית גלובאלית המבוססת על קרטל, היררכיה ופיננסים. היא מתחזקת במערב מכיוון ששלושה שבטים פוליטיים חזקים עומדים בראשה. אויבי רעיון הממשלה הגדולה (הרואים בצנע הזדמנות פז לכווצה) מתאחדים עם סוציאל-דמוקרטים אירופאים (שחולמים על ריבוי ברירות כשיזכו בממשלה) ועם רפובליקנים מקצצי מיסים (הנחושים בדעתם להחריב את ה'ניו דיל' האמריקני אחת ולתמיד).
התוצאה אינה רק הטלת קשיים מיותרים על רובה המכריע של האוכלוסייה, אלא מעגל אכזרי וגלובאלי של העמקת אי השוויון ושל חוסר יציבות כרוני.
יאניס ורופאקיס, לשעבר שר האוצר של יוון, הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת אתונה. המאמר פורסם במקור ב-30 באוגוסט 2018 ב"פרוג'קט סינדיקט".
