העולם יציין מחר (שני) את יום הקשיש הבינלאומי, שנקבע על ידי האו"ם במטרה להעלות מודעות לנושא רווחת הקשישים והדאגה לצרכיהם. בישראל הוא לא יצוין במועדו עקב חג שמחת תורה, אך ספק רב אם היום שנועד להפנות זרקור לאחת האוכלוסיות המוחלשות, הפגיעות והשקופות בחברה הישראלית יזכה לאירוע או טקס כלשהו גם בהמשך השבוע.

שיעור הזקנים באוכלוסיית ישראל עם הקמתה ב-1948 היה נמוך יחסית – 4% בלבד. מאז נמשכת בעקביות מגמת הזדקנות באוכלוסייה: בשנת 2016 היו 11.3% מהאוכלוסייה בגיל 65 ומעלה –  כ-978 אלף איש, מתוכם 545 אלף נשים ו-434 אלף גברים. כ-43% מהאזרחים הוותיקים הם בני 75 ומעלה. בשנת 2040 צפוי חלקם של בני 65 ומעלה לעלות ל-14.3% (1.9 מיליון איש), ובשנת 2065 ל-15.3% (3 מיליון איש).

הגידול המשמעותי באוכלוסיית האזרחים הוותיקים משפיע על כולנו, אך האם אנחנו כחברה ערוכים לכך? הפנסיות נשחקות ולא מותאמות לעליה בתוחלת החיים, כך גם הביטוח הלאומי שמציג גרעון אקטוארי ביחס לקצבאות הזקנה שהוא צופה בעתיד הקרוב, וגם מערכת הבריאות אינה מנגישה את עצמה לדור המבוגר. הקשישים עצמם מעידים על בדידות קשה, הפער הטכנולוגי שרק הולך ומחריף וחוסר יכולת להישאר מעודכנים, ובעיקר לנסות להיאבק לבד במשפט הנורא שהעולם שייך לצעירים.

לפי דוח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, המתייחס לשנת 2016, מספר האזרחים הוותיקים העניים בישראל נאמד ב־166,900. היקף העוני של משפחות שבראשן אזרח ותיק עמד על 21.6% בשנת 2016. בקרב אזרחים ותיקים עמד שיעור הנפשות העניות עמד על 16.9%. זאת כאשר קצבת הזקנה החודשית עומדת על 1,535 ש"ח ליחיד ו-2,307 ש"ח לזוג. מי שעובר את גיל 80 זוכה בתוספת צנועה של 87 שקלים.

ברור שאף אדם אינו יכול לחיות מ-1535 ₪ לחודש, בטח אם מדובר באדם מבוגר שיש לו הוצאות גדולות יותר על בריאות, תזונה בריאה יותר ועוד. גם אם לאותו קשיש יש פנסיה סבירה יחסית, סכום כזה של קצבה הוא יציאת ידי חובה, לא לקיחת אחריות אמיתית של ישראל על קשישיה.

לקשיים הכלכליים של הקשישים מצטרף גם פער טכנולוגי, המשפיע על כל תחומי החיים.
לרוב עוסקים בתקשורת בנקודות הקצה החמורות ביותר של הפער הזה, כמו ניצול ועוקץ קשישים ע"י חברות מסחריות, התמעטות סניפי בנק בהם ניתן לקבל שירות אנושי ולא רק באמצעות מסופים דיגיטליים, חברות התקשורת ש'דוחפות' לקשישים מבצעים, מבלי לציין שהם יגבו מהם עשרות שקלים (במקרה הטוב) בחודש. גם הנגישות של משרדי הממשלה וחברות מסחריות למי שלא משתמש במייל או בכלל בשירותים דרך האינטרנט הולכת ופוחתת, והתחושה הכללית היא שלמי שאינו יודע להשתמש בטכנולוגיה יש פחות יכולת להיות חלק מהעולם.

אך מעבר לאפליה במתן השירותים, הונאות למיניהן ועבירות פליליות, הפער הטכנולוגי משפיע במימד נוסף וקשה לא פחות על חייהם של הקשישים – הרחקתם מהמעגלים החברתיים, הקרובים והרחוקים יותר. בעולם שלנו לא להשתמש בווטסאפ, אינסטגרם ופייסבוק גוזר עליך לא לדעת ולא להבין מה קורה. יש קו שקוף בין מי שהם חלק מהמשחק הזה, ובין מי שלא. למעשה, הדרתם של הקשישים מהמרחב הוירטואלי היא שיקוף של הדרתם מהמרחב הציבורי.

דוגמה נוספת לחוסר הייצוג של קשישים בספרה הציבורית ניתן למצוא בשיח ובמאבקים השונים המתנהלים סביב שוק הדיור. אחד המנועים המרכזיים למחאה החברתית ב-2011 היה משבר הדיור, התייקרות שכר הדירה וחוסר היכולת של צעירים לרכוש דירה. מאז, בכל מסעות הבחירות, הדיבורים והמעשים של הפוליטיקאים השונים, ההתייחסות למשבר הזה מתרכזת אך ורק ביכולת של זוגות צעירים לרכוש דירה. מחיר למשתכן, פרוייקט הדגל של שר האוצר כחלון, מציע עשרות אלפי דירות אך ורק לזוגות צעירים. בתוך כך לא נשמעה מילה אחת על צרכי הדיור של קשישים – דירות קטנות, החשיבות של מרחב נגיש, קרוב למרפאה, למרכז תעסוקתי-חברתי ועוד.

קושי נוסף ממנו סובלים קשישים רבים הוא בדידות. לפי נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס בשנים 2013-2015, 36 אחוזים מבני 65 ומעלה (אחד מכל שלושה קשישים) מרגישים בדידות לעיתים קרובות או לפעמים, לעומת 26 אחוזים מכלל האוכלוסיה. תחושת הבדידות וההדרה נמצאות גם במקום שאמור להיות הקרוב ביותר: המשפחה. פעמים רבות מוצאים עצמם קשישים במפגשים משפחתיים כמאזינים ולא משתתפים פעילים בשיחה. התפקיד החברתי של הקשיש הוא לספר על דברים שקרו פעם, ברמת הנוסטלגיה ולא ברמת העכשיו. קשישים נתפסים ככאלה שסיימו את תפקידם ואי להם מקום בהווה של החברה.

מעבר לתחושה הנוראית, לבדידות יש גם השלכות חמורות נוספות: הוועדה לבניית תכנית אב לתחום הזקנה בכנסת ציינה בדו"ח הביניים שלה כי קיים קשר בין הרגשת בדידות לתחלואה. מחקרים שונים הראו כי תחושת בדידות קשורה בלחץ דם, במצבי סיכון לבביים וכן במחלות כרוניות כגון סוכרת, סרטן, שבץ, יתר לחץ דם ומחלות לב. יש גם קשר בין הרגשת בדידות לסיכון לחלות במחלה דמנטית: במחקר שנעשה בהולנד נמצא שהרגשת בדידות קשורה בסיכון עיקרי (Major risk factor) לחלות בדמנציה בגיל המבוגר. עוד נמצא שהרגשת בדידות ברמה גבוהה קשורה לרמה גבוהה של דיכאון ומחשבות אובדניות. בכמה מחקרי אורך ממדינות שונות אף הוצג קשר בין תחושת בדידות לתמותה.

השרים, הח"כים ואזרחיה הצעירים של ישראל לא צריכים לחכות לגיל הזיקנה שלהם עצמם כדי לשפר את מצב המבוגרים שבינינו. העלאת קצבת הזיקנה, שהחלה בחודשים האחרונים לעמוד במרכזה של מחאה ציבורית, היא צעד הכרחי ודחוף שהיה צריך להתרחש כבר מזמן, וראוי שהפעילים המנהלים אותו יזכו ליותר הדהוד ותמיכה מהציבור הרחב ומנבחריו. גם תכניות שנועדו להפגת הבדידות של הקשישים כמו מפגשים עם הקהילה או מגורים משותפים לקשישים ולסטודנטים צריכות לקבל מקום מרכזי בפעילות משרדי הממשלה והרשויות המקומיות. ולבסוף, שיפור השירותים לקשישים – בין אם מדובר במערכת הבריאות הציבורית או בבתי האבות המשוועים לעובדים נוספים ולשדרוג התשתיות שלהם. לצד כל אלו יש להשלים את הרפורמה בסיעוד שהובילו השרים כחלון וליצמן, ולהנהיג בישראל ביטוח סיעודי ממלכתי, שיעגן את זכאותו של כל אזרח לטיפול סיעודי לכשיזדקק לכך, ולא יתנה אותה במצב הכלכלי שלו או של משפחתו.

מחר, חג שמחת תורה המתלכד עם יום הקשיש הבינלאומי, הוא זמן טוב להיזכר בדיבר החמישי מעשרת הדיברות – 'כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך'.