למעלה מארבעה חודשים חלפו מאז שגולדן סטייט חגגה שוב אליפות באולם של קליבלנד והנה ליגת ה-NBA שוב חוזרת. מה שאומר שהגיע הזמן לסקירה של חלק ממה שצפוי לנו העונה. הסקירה תתמקד (לא רק אבל בעיקר) בקבוצות שצפויות להתמודד בפלייאוף. עם אוהדי ברוקלין נטס בישראל הסליחה, מערכת "דבר ראשון" תשלח לשלושתכם תלושים לחג כלשהו כפיצוי.
אז מה שלום הליגה? טוב, תודה. Never better כמו שאומרים. התשובה הזו היא לא רק מטעמי נימוס מחייבים, נראה שזהו אכן המצב. הליגה באמת במצב פנטסטי. היא רווחית מתמיד, נהנית מנתוני צפייה מצוינים, כשרונית בצורה בלתי רגילה והתדמית שלה מעולה וכוללת פחות שערוריות והרבה יותר מעורבות חברתית. אחד המפתחות הגדולים להצלחה הזו היא הגלובליות ההולכת וגדלה של הליגה.
גלובליזציה
כשבוחנים את הכישרונות הצעירים הגדולים של הליגה זה נשמע כמו התחלה של בדיחה – אוסטרלי, קמרוני, יווני, לטבי וסרבי. מבחינת הליגה זה הכל חוץ מבדיחה. סימונס, אמביד, יאניס, פורזינגיס ויוקיץ' הם הפנים של הליגה, חלק ניכר מהדור שאמור לתפוס את מקומם של לברון, דוראנט, קרי, הארדן, ווסטברוק ושות' בתור הכוכבים הגדולים של ה- NBA.
לרשימה הזו עשויים להצטרף בקרוב דיאנדרה אייטון מאיי הבהאמה ולוקה דונצ'יץ' הסלובני שנבחרו במקומות 1 ו-3 בדראפט האחרון (אם כי הם עדיין צריכים לקרוע זוג נעליים או שניים) וגם אר. ג'יי. בארט הקנדי שמסומן בפנקסים של רוב הסקאוטים כבחירה מס' 1 בדראפט הקרוב. אלו כמובן רק הדובדבנים שמקשטים את העוגה.
מעט מתחתיהם תמצאו שכבה עבה של שחקנים מצוינים ומובילים בקבוצות שלהם כמו דראגיץ', הורפורד, גובר, מירוטיץ', רוביו, קאפלה, ג'מאל מארי, מרקאנן, דריו שאריץ' ועוד רבים אחרים. בשורה התחתונה תקבלו ליגה גלובלית מאי פעם, בדרכה להיות גלובלית עוד יותר. המשמעות היא עוד כישרונות, עוד שווקים, עוד חשיפה ובאמריקה כמו באמריקה – עוד הרבה מאוד כסף.
שובן של האימפריות
בלתי אפשרי להישאר בטופ לאורך שנים ארוכות ב- NBA. השיטה (ובעיקר הדראפט) מיועדת לייצר מוביליות חברתית. סן אנטוניו היא חריג במובן הזה עם עשרים שנה רצופות של הופעה בפלייאוף אבל גם במקרה שלה לא מדובר בשליטה בליגה אלא ביציבות בחלק העליון שלה. התקופה הזו כללה לא מעט שנים עם הדחה בסיבוב הראשון או השני של הפלייאוף. אין כאן דומיננטיות נוסח ברצלונה וריאל בספרד, באיירן מינכן בבונדסליגה, אולימפיאקוס ופנתינאייקוס ביוון או מכבי תל אביב בכדורסל של פעם.
במסגרת העובדה שקבוצות לעולם יעלו וירדו יש שתי קבוצות שה- DNA שלהן תמיד מחזיר אותן לטופ. אלו שני בתי המלוכה של הליגה – אחד מהם לובש ירוק ושוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי ואילו השני לובש צהוב-סגול ושוכן לחופו החמים והזוהר של האוקיינוס השקט.
בסוף העשור הקודם, אחרי שלוש אליפויות רצופות משותפות (אחת של הסלטיקס ושתיים של הלייקרס), הן צברו יחד 33 אליפויות מול 31 של כל יתר הקבוצות יחד. מאז הן רשמו תקופת יובש בהן שאר הליגה צברה שמונה אליפויות נוספות אבל נראה שהשנה מסמלת את החזרה לגדולה של שתיהן.
בוסטון כבר כמה שנים בדרך לשם, מתחזקת משנה לשנה בחסות בניית סגל מבריקה של דני איינג' ומאמן מבריק לא פחות בדמות בראד סטיבנס. בשנה שעברה בוסטון פצועה וקצרה כבר הייתה במרחק נגיעה מגמר ה- NBA, ואילו השנה, חזקה ובריאה, היא הפייבוריטית לזכות באליפות המזרח. מעברה השני של היבשת גם בלוס אנג'לס יש תהליך שבמסגרתו מתגבש סגל צעיר ומוכשר בחסות בחירות דראפט גבוהות (בול ואינגראם) והברקות בבחירות נמוכות (קוזמה והארט). התהליך היה צפוי לקחת עוד זמן ואז הוא זכה למנת סטרואידים מרוכזת עם הגעתו של המלך לעיר. זה אמנם לא צפוי להביא אותם עד לגמר ה- NBA השנה (ספק אם לגמר המערב) אבל בעתיד הלא רחוק לא מן הנמנע שנחזה שוב בגמר הקלאסי – הסלטיקס נגד הלייקרס.
הנערים החדשים בשכונה
השנה שעברה הציגה את אחד ממחזורי הרוקיס המשובחים שהיו. רבים זוכרים את המירוץ המשולש והצמוד לתואר רוקי העונה בין סימונס, טייטום ומיצ'ל אבל היו שם בין היתר גם מרקאנן, קוזמה, לונזו בול, דניס סמית' ג'וניור ובוגדנוביץ' (שהיה רוקי בגיל 25), כולם הציגו עונת רוקי מרשימה.
המחזור הנוכחי עשוי להיות טוב לא פחות אם כי צפויים שני הבדלים בולטים. הראשון הוא שבעונה שעברה הובילו סימונס, טייטום ומיצ'ל את הקבוצות שלהם עמוק אל תוך הפלייאוף. זה נתון חריג במיוחד. בדרך כלל קיים מתאם הפוך בין רמת הרוקי לרמת הקבוצה שבחרה בו, זה הרי כל הקטע של הדראפט. אם אתה רוקי מצטיין סביר שבאפריל תשב על שפת הבריכה ותתאושש מהעונה שעברה עליך. השנה למשל הלכו חמש הבחירות הראשונות לפיניקס, סקרמנטו, דאלאס, ממפיס ואטלנטה. אל תחפשו ביניהן מועמדות לגמרים האזוריים. גם לא לפלייאוף, אולי למעט ממפיס.
https://t.co/Pqxh2EPubW Rookie Survey: Atlanta's Trae Young takes flight, but others on his tail (via @johnschuhmann) https://t.co/QSf2ejym6N pic.twitter.com/OqhqPtUc3c
— NBA (@NBA) August 21, 2018
ההבדל השני הוא שהדראפט השנה הוא של "ביגמנים", בניגוד למחזור הקודם שהבליט שחקני חוץ. מדובר באייטון בבחירה הראשונה, באגלי בשניה, ג'ארן ג'קסון ג'וניור ברביעית, מו במבה בשישית עם מוטת הידיים הארוכה ביותר שנמדדה אי פעם בליגה, ובבחירה השביעית וונדל קרטר. כולם בעמדות 4-5. כמובן שהדראפט הוא ממלכת אי הודאות. העובדה שמרבית הבחירות הגבוהות הן של שחקני פנים לא אומרת בהכרח שכאשר נסכם את השנה הם יהיו מצטייני העונה.
עם זאת, יהיה מעניין במיוחד לראות גם את שני הגארדים שנבחרו במקומות הגבוהים ביותר. לוקה דונצ'יץ' בדאלאס אמור לייצר יחד עם דניס סמית' ג'וניור קו אחורי צעיר ומצוין. זה אולי ייקח מעט זמן ובשלב הראשון המון גארדים יריבים ינסו להוכיח שההייפ סביבו היה מוגזם ועם כל הכבוד ליורוליג פה זה עולם אחר. יכול להיות שמאז טוני קוקוץ' לא היתה כזו נחישות להוכיח לשחקן אירופאי שהוא לא כזה גדול כמו שנדמה לו.
עוד גארד שעורר הייפ הוא טריי יאנג שנבחר חמישי על ידי אטלנטה. אחרי פתיחת עונה סוערת באוניברסיטת אוקלהומה והשוואות בלתי פוסקות לאחד סטפן קרי, הוא מעט נעצר ועדיין סיים כקלע וכמוסר הטוב במכללות. מעניין יהיה לראות איך הוא משתלב בליגה של הגדולים.
כמו בכל דראפט, אי שם בבחירות הנמוכות יותר מסתתרים כשרונות שעומדים להפתיע ולהפוך לכוכבים. בשנה שעברה אלו היו בעיקר דונובן מיצ'ל שנבחר 13 וקייל קוזמה שנבחר במקום ה- 27. דוגמאות משנים קודמות יכללו למשל את יאניס, קוואי, רודי גובר, ג'ימי באטלר ודריימונד גרין (מקומות 15, 15, 27, 30 ו- 35 בהתאמה). נציין ארבעה שעשויים להיות ההפתעות של המחזור הנוכחי:
הראשון מביניהם, מייקל פורטר ג'וניור שנבחר 14 על ידי דנוור, ייחשב רק לחצי הפתעה. הוא נכנס למכללות כאחד הכישרונות המבטיחים של השנתון אלא שלרוע מזלו נפצע במשחק פתיחת העונה ובזאת סיים פחות או יותר את קריירת המכללות שלו. החשש הרפואי גרם לו להיבחר נמוך יחסית אבל הפוטנציאל העצום עדיין שם. אם הוא יישאר בריא ושלם אנחנו עשויים לראות ממנו הרבה מאוד.
שחקן אחר מגיע בכלל מהשנתון הקודם אבל לא שיחק בכלל בשנה שעברה אז טכנית הוא נחשב רוקי. הסיפור שלו מזכיר מעט את זה של מייקל פורטר ג'וניור – כישרון ענק ופציעה קשה שעצרה אותו. הארי ג'יילס נפצע בברך בתחילת שנתו האחרונה בתיכון ולא שיחק בה. למרות זאת נכנס למכללות כשחלק גדול מהמומחים התייחס אליו כשחקן מספר אחד בשנתון שלו ואילו המומחים שהעריכו אותו קצת פחות דירגו אותו במקום השני. הוא הפסיד את רוב השנה במכללת דיוק וכאשר חזר מיעט לשחק.
ג'יילס נבחר בדראפט במקום העשרים על ידי פורטלנד שהעבירה אותו לסקרמנטו. הוא משחק בעמדות 4-5 ומזכיר מאוד במבנה הגוף את קווין גארנט מינוס שלושה סנטימטרים. הוא בפיגור של כמעט שנתיים ביחס לחבריו לשנתון אבל אם יישאר בריא הוא עשוי להתחיל לסגור את הפער. בליגת הקיץ הוא שיחק והתחיל להראות ניצוצות של הכישרון והאתלטיות שלו שיכולים להפוך אותו למכונת דאבל-דאבל בליגה.
מוריץ ואגנר, הגרמני של מכללת מישיגן, סגנית אלופת המכללות, נבחר על ידי הלייקרס במקום ה- 25. הלייקרס עשו לעצמם שם בשנה שעברה כקבוצה שיודעת לפגוע בול בבחירות של סוף הסיבוב הראשון ואולי זה יהיה המקרה גם הפעם. ואגנר הוא בדיוק המודל של שחקן הפנים המודרני – גבוה (2.13), נייד, אתלטי, מגוון מאוד התקפית ובעל יד מצויינת משלוש. תסייע לו העובדה שהלייקרס דלים מאוד בשחקני פנים טובים אחרי ששחררה את ברוק לופז וג'וליוס רנדל והביאה במקומם רק את ג'אוול מגי.
The @Lakers #NBARooks are ready. @moritz_weasley x @Sviat_10. #NBAMediaDay pic.twitter.com/QM826RumLz
— NBA Draft (@NBADraft) September 25, 2018
השחקן הרביעי מייצג דיסוננס עצום. מדובר בפוינט גארד שהוביל את נבחרת ארה"ב לאליפות העולם עד גיל 19 תוך שהוא נבחר לשחקן המצטיין באליפות. בחמישיית הטורניר אגב היה איתו אחד הארי ג'יילס. הוא זכה עם וילאנובה באליפות המכללות פעמיים כשאת האליפות השניה הוא מתבל בתואר שחקן השנה במכללות. נשאלת השאלה כיצד השחקן הטוב במכללות (קל וחומר הפוינט גארד הטוב ביותר) נבחר על ידי דאלאס רק במקום ה- 33 כשאפילו בעמדה שלו נבחרים שבעה רכזים אחרים מהמכללות לפניו? התשובה היא הפיזיות והאתלטיות שלו שאינן מרשימות מספיק מבחינת המנג'רים שבחרו את 32 המקומות הראשונים.
בליגה שהופכת להיות יותר ויותר מהירה ואתלטית, בית למפלצות ולחדי קרן, ג'יילן ברונסון נחשב נמוך ואיטי מדי. באופן מוזר הוא בכלל לא נמוך. בגובה 1.91 הוא בדיוק בגובה של קיירי, ווסטברוק וסטף קרי, סנטימטר מתחת ללילארד ורוביו ושניים מתחת לג'ון וול. את קונלי, לאורי וכריס פול שלא עוברים 1.85 ביום טוב לא נציין כאן ועל איזייה תומאס אפילו לא נחשוב. ברונסון הוא אמנם לא אתלט גדול אבל בליגה שממהרת למדוד גובה, מוטת ידיים, ניתור, ספרינט ומה לא מפספסים לפעמים דברים חשובים לא פחות כמו חכמת משחק ותחושה למשחק – זו שאומרת לשחקן ובעיקר לפוינט גארד מתי להגביר קצב, מתי להאט, מתי לחדור, מתי למסור ומתי לנעוץ שלשה. במובנים האלו לא היה טוב ממנו בשנה שעברה במכללות. כנראה שלא היה שחקן אחר בטורניר ה- NCAA שהייתם מעדיפים לשים את הכדור ביד שלו כשגורל המשחק על הפרק. תוסיפו לזה קליעה נהדרת ותקבלו שחקן שעשוי להראות שהגיע לו להיבחר הרבה יותר גבוה.
