דמוקרטיה זה מונח בעייתי. הוא בעייתי במיוחד בעידן הנוכחי. עידן האינסטוש והפייסבוק, עידן שבו כדי להעביר מסר מורכב צריך לזקק אותו ולצמצם אותו למשפט בן שלוש מילים לכל היותר. הדמוקרטיה צומצמה ל "שלטון הרוב" ו"הרוב קובע". זה קצר, זה קליט וזה נצרב בתודעה כהגדרת הדמוקרטיה. זה לא.
אלבר קאמי, שהיה פילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה הגדיר דמוקרטיה בצורה המדויקת ביותר לדעתי: "דמוקרטיה איננה חוק של הרוב, אלא הגנה על המיעוט".
הרי עריצות הרוב, ההמון, שווה בערכה לדיקטטורה. הזכויות הדמוקרטיות ניתנות לכולם באופן שווה, ללא הבדל דת, גיל, גזע או מין. אם זכויות במדינה דמוקרטית נשללות מאדם, עקב נסיבות שלא תלויות בו, זו כבר לא דמוקרטיה. זו עריצות. וזה לא ממש משנה אם הפגיעה נעשית על ידי המוני בני אדם או אדם אחד המייצג אותם. זו עדיין עריצות הרוב.
נתקלתי הים בסיפור מקומם. בגן ילדים, באספת ההורים הוחלט, חד משמעית, לא לוותר על קוטג' בארוחת הבוקר בגן, וזאת למרות אלרגיה קשה של אחד הילדים. הילד האלרגי כמובן הלך לחפש גן אחר, בתקווה שבגן הבא ההורים יסכימו לוותר על קוטג' לנסיכות ולנסיכים שלהם, ויגלו קצת התחשבות בילד קטן שבסך הכל רצה ללכת לגן ולהישאר בחיים.
זו דוגמה קלאסית לעריצות הרוב. זו דוגמה להלך הרוח השולט במדינה. זו דוגמה גם להתנהלות השלטון במדינה שהפכה מ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ל"דמוקטטורה" – דמוקרטיה אלקטורלית, שמקיימת בחירות סדירות כחוק, אבל למיעוט אין באמת אפשרות להשפיע עליה. המיעוט שמנסה להשפיע עליה, כמו הילד עם האלרגיה, הפך לכזה שלא באשמתו. אף נכה לא עמד מול הראי ואמר לעצמו "לא מתחשק לי לעבוד, אולי אני אחלה במחלה נוראית או אעשה תאונה אז אני אשכב לי בבית ואקבל כסף מביטוח לאומי".
מאבק הנכים החל עוד לפני ביבי, המטרה – השוואת קצבת הבסיס לשכר המינימום.
עברו 17 שנים מאז הקפיאו את קצבת הבסיס, ובכך גם את הקיצבאות התפקודיות, מאז עבר חוק הקח"ן שיצר אפליה בין נכה לנכה, מאז גם עבר חוק לרון הכולא נכים בכלא כלכלי. שנים של אפליה כשרק אדם אחד בכנסת, מנסה להגן בגופו על זכויות המיעוט. המיעוט, בעריצות הרוב, הוא חסר כוח, פצוע וכואב אבל במדינה בה כל דאלים גבר, במדינה בעל המאה הוא בעל הדעה היחידה, אין לנכים הרבה סיכוי לשרוד.
הממשלה באופן עקבי, עושה כמיטב יכולתה לצמצום מספר הנכים, בעיקר את העניים שבהם. אם שמתם לב, התורים לרופאים מתרחקים מפעם לפעם, יש פחות ופחות מיטות בבתי החולים, ויותר ויותר שרותים רפואיים עולים כסף. רפורמת הקנאביס פוגעת אנושות בצרכני הקנאביס הרפואי ומונעת תרופה מצילת חיים לא כי היא יקרה מדי אלא כי לא מרוויחים עליה מספיק.
בישראל הבחירות עדיין מתקרבות. הבחירות לרשויות המקומיות ממש מעבר לפינה. וריח הבחירות לכנסת גם הוא נישא באוויר. בבחירות ברחובות הכנו אמנה חברתית, שמחייבת את המועמד שחתם עליה לחתור ולפעול על פי עקרונות האמנה. מועמד שלא יחתום ויתחייב לא יזכה לקול שלי.
הנכים והקשישים, הרוצים תיקון לאפליה רבת השנים, כבר ניסחו אמנה משלהם, שתינתן למועמדים לראשות הממשלה, ובה הם מתחייבים להשוות את הקצבאות לשכר המינימום או לחלופין, להגדיר סכום ראלי לחיים בכבוד. קולות הנכים והקשישים עדיין שווים בפני החוק לכל קול אחר (אני מקווה) 1.5 מליון עדיין שווים 6-7 מנדטים. מי שירצה את הקולות של הנכים בבחירות הקרובות יהיה צריך להתחייב לעשות תיקון היסטורי אמיתי ולא להוסיף עוד טלאי על מעיל אכול עש.
עד אז הנכים ימשיכו להפגין, לחסום כבישים ולהלחם בכל דרך אפשרית, (עדיין יש פה דמוקרטיה, לפחות למראית עין) עד שאפשר יהיה לחיות. ב-31 לחודש אני מזמינה את כולם להגיע להפגנה משותפת למטופלי הקנאביס ומטופלי בריאות הנפש מול משרד הבריאות. שר הבריאות וראש הממשלה בנימין נתניהו, וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן, מועלים בתפקידם בקידום בריאות הציבור, בואו לומר להם את זה!
