מה עוד אפשר לכתוב על המחלוקת חוצת מפלגות וחברויות, בין עמדת שרת המשפטים אילת שקד לבין עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין דרך מינוים של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה השונים?

בעגה המקצועית המחלוקת, לכאורה, אינה גדולה: בין בחירה של היועץ המשפטי של משרד ממשלתי באמצעות מכרז (דרך המלך לבחירתם, ניודם וקידומם של החלק הארי של עובדי מדינה לתפקידיהם) לבין בחירתו/ה באמצעות ועדת איתור, כשלפי השיטה האחרונה (הנהוגה בשירות המדינה רק לתפקידים בכירים ביותר) תהיה לשר הרלוונטי השפעה משמעותית על עורך הדין שייבחר לתפקיד.

בין שתי תפישות עולם

במובן היותר עמוק, מדובר במחלוקת חוצת-קווים בין שתי השקפות עולם מנוגדות: מחד, עמדתה של השרה שקד, לכאורה מתיישבת עם תפישת "השכל הישר" – עורך הדין של מישהו הוא שליחו, יד ימינו ועושה דברו בעולם המשפטי. לפיכך, לכאורה, יש הצדקה מלאה לכך שהשר הממונה יהיה שותף פעיל וגורם משפיע בעליל, על זהותו של היועץ המשפטי של משרדו. לכך, מוסיפה שקד את גורם ה"משילות" וטוענת שהיועץ המשפטי אמור לסייע לשר בהגשמת המדיניות שלשמה נבחר.

מאידך, עמדתו של היועמ"ש לממשלה, אליו הצטרפו גם בכירי המשפטנים בארץ בעבר, שופטי בית המשפט העליון (בדימ') ויועצים משפטיים לממשלה לשעבר, אהרן ברק, מאיר שמגר, יצחק זמיר ואחרים. לפי עמדתם היועץ המשפטי לשר אינו "עורך הדין שלו" אלא שומר הסף (gatekeeper) של המשרד, שאמור לעמוד בפרץ ולמנוע ליקויים בהתנהלותו של השר המכהן אשר עלולים להביא להתנהלות בלתי תקינה.

באופן נוסף, ניתן להתבונן על המחלוקת גם דרך הפריזמה של השקפות שונות על הדמוקרטיה הישראלית: התפישה של הדמוקרטיה הרוּבּנית-פוליטית, שמה בקדמת הבמה את רצון העם, הרוב, כפי שבא לידי ביטוי ביום הבוחר; לעומתה, שיטתו של היועמ"ש לממשלה ובכירי מערכת המשפט שהתייצבו לצידו, מעדיפה תפישה דמוקרטית זהירה של איזונים ובלמים. שרי הממשלה לא עובדים לבדם, אלא לצידם עובדי הדרג המקצועי, שאמונים על שלטון החוק ומשמשים כשומרי הסף של הדרג הפוליטי.

שתי הדמויות היריבות העיקריות במחלוקת עקשנית זו עמדו בפני מחלוקת דומה, ביחס לעצם מינויו של היועמ"ש לממשלה לתפקידו לפני כשנתיים ומחצה. באותו מקרה, עתרו מספר גורמים כנגד מינויו של מנדלבליט, אז מזכיר הממשלה, לתפקיד היועמ"ש לממשלה, על ידי ועדת איתור שמעורבותה של השרה שקד הייתה גבוהה במיוחד הן במינוי חברי הוועדה והן בהשפעה על החלטות הוועדה באמצעות פגישות אישיות, בלתי-פורמאליות, שקיימה עם חבריה.

הנושא הובא לערכאות, כאמור, ובית המשפט העליון החליט שלא להתערב, וזאת בפסק דין המציין, בין היתר, כי התפקיד של מזכיר הממשלה, כפי שמולא על ידי מנדלבליט היה מקצועי ולא פוליטי. עולה, כי אף שבית המשפט העליון קיבל את עמדתה של השרה שקד באותו מקרה, כי מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש לממשלה הוא ראוי, הוא עשה כן תוך שהדגיש, כי קבלת עמדת הוועדה בעניין נובעת מהקביעה, שאין מדובר במינוי פוליטי אסור אלא במינוי על רקע מקצועי. לשון אחרת, לא עמדתה הכללית של השרה שקד, כי מינוי פוליטי של יועמ"ש הוא מותר, היא שהתקבלה – אלא עמדת הפרקליטות, כי בנסיבות העניין אין מדובר במינוי פוליטי או במינוי המוכתם בכתם פוליטי.

זוכרים את 1993? ואת 1962?

התפקיד של היועמ"ש לממשלה הוא אב הטיפוס לתפקידם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. הם משמשים, כמו היועמ"ש עצמו, בתפקיד מורכב, שהוא הגורם המקצועי המייעץ לשר (או לממשלה במקרה של אב הטיפוס עצמו) בעניין התנהלותו ופעילותו, וכן יכול לעמוד בפרץ, כאמור, כנגד החלטה של השר (או הממשלה במקרה של אב הטיפוס עצמו) שאינה תקינה.

הדוגמה הבולטת ביותר, המשמעותית ביותר, למורכבות זו, הטבועה בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, היא פרשת אמיתי משנת 1993, המחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה דאז לבין ראש הממשלה דאז יצחק רבין לעניין הסרת חסינותו של ח"כ וסגן השר לענייני דתות, פנחסי, במקרה בו הוגש נגדו כתב אישום בעניין ניהול ספרי חשבונות בלתי-תקינים של תנועת ש"ס. חילוקי הדעות בין היועמ"ש דאז לבין רה"מ דאז הגיעו לערכאות, שכן היועמ"ש סרב להגן על עמדתו של רה"מ ועמד על כך שיש להסיר את החסינות, ואולם איפשר את צירופו של מכתב של רה"מ (מכתב שנתן ביטוי לדעתו של האחרון), לכתבי הטענות שהוגשו מטעם המדינה. בית המשפט העליון פסק והכריע כדעת היועמ"ש, כשהוא מדגיש את מעמדו הבכיר של היועמ"ש כפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת. במעמדו זה, רשאי היועמ"ש להופיע בפני ערכאות ולהודיע, כי לפי עמדתו המקצועית-משפטית, אין הרשות השלטונית פועלת כדין.

ואם נרחיק ראות, נזכר בפרשת גירושו מהארץ של פסיכיאטר יהודי חולה לוקמיה שגורש מהארץ באשמת ריגול לברה"מ. ראש הממשלה דאז, בן גוריון, פעל לגירושו בדרך ובמהירות שמנעה הגשת עתירה לערכאות נגד ההחלטה. מן הסתם, עשה כן ללא יעוץ משפטי שהיה מצביע על החובה לאפשר את זכות הטיעון (פרשת סובלן, 1962). מנחם בגין, ממנהיגיה של תנועת החירות שהשרה שקד בוודאי מכירה את משנתו, יצא אז כנגד ראש הממשלה דאז בדברים בוטים, הממחישים את עליונותו של המשפט על פני עליונות האדם, השליט: "ראש הממשלה סיפר שבנעוריו למד משפטים. אך אמא-היסטוריה לא איפשרה לו להמשיך בלימוד זה. אינני יודע כמה זמן למדת, מר בן-גוריון, אך הזמן שלמדת צריך היה להספיק לך כדי שתדע כי לכל בן-אדם צריכה להינתן האפשרות לפנות לבית-המשפט. יש חוק גירוש, יש חוק הסגרה והרבה חוקים אחרים. אבל יש במדינת משפט חוק החוקים: חובה לתת אפשרות לכל בן אדם לפנות לבית-המשפט, ובית-המשפט מכריע. זה המעשה החמור שעשיתם, מורי ורבותי חברי הממשלה…" ("לא בתחבולות נעשה משפט, נאום בכנסת, 13.7.1962). ד"ר סובלן, שגורש מהארץ ללא משפט, כאמור, שם קץ לחייו עוד טרם הגיע המטוס ליעדו בארה"ב.

אכן, כנגד הטעות של אמא-היסטוריה (שעלולה להביא ראשי ממשלה ושרים אחרים לשכוח את חוק החוקים כדברי בגין) עומדת המערכת המקצועית-משפטית בכל משרד ממשלתי. חשוב לשמור עליה מקצועית ובלתי-תלויה, וזאת משום תפקידה המכריעה בהגנה מפני עריצות השלטון.


(עו"ד ד"ר מורן סבוראי ועו"ד אמיר בשה הם שותפים במשרד עו"ד בשה זבידה סבוראי. עו"ד סבוראי היתה בעבר הממונה על המחקר ופיתוח בנציבות תלונות הציבור על שופטים).