אתמול (ראשון) שלחו הממונה על התקציבים באוצר, שאול מרידור והחשב הכללי רוני חזקיהו מכתב משותף למנכ"ל הביטוח הלאומי, שעניינו ביטול ההסכם משנת 1980, במסגרתו מעביר הביטוח הלאומי את הכנסות קרן הביטוח הלאומי כהלוואה למשרד האוצר. המכתב מפורט, וכולל שורה של נימוקים לעמדתם: ביטול ההסכם הינו צעד נמהר וחסר אחריות. מדובר גם במכתב שנועד להכין את הקרקע למשא ומתן בין הצדדים לאחר שוך הסערה. נימוקיהם של מרידור וחזקיהו לעמדתם כבדי משקל, ועל כן ראוי לנתח אותם לעומקם כדי להבין מה באמת קורה פה.
טיעון מס' 1: "בשנים הקרובות צפוי עודף בחשבונו השוטף (של הבט"ל ע.כ.) ואין כל חשש ליכולת המוסד לשלם קצבאות בתקופה הקרובה"
במשפט זה מבקשים הכותבים להניח כי יש זמן לטפל בבעיות הביטוח הלאומי, וכי ההחלטה לעצור את ההסכם מ-1980 היא פזיזה, שכן על פי דוחות הביטוח הלאומי גרעון שוטף צפוי רק החל משנת 2022. לא סתם מציעים בכירי האוצר להתאזר בסבלנות, בביטוח הלאומי מבינים כי שעת הכושר הולכת ואוזלת. כל עוד יש עודף שוטף בקופת המוסד, לביטוח הלאומי יש מנוף לחץ על אנשי האוצר, ושם רוצים להשתמש במנוף הזה כדי להסדיר מחדש את מערכת היחסים עם האוצר. ברגע שהביטוח הלאומי יעבור מעודף שוטף לגרעון שוטף, מנוף הלחץ הזה יעלם וההתדיינות בין הגופים תהפוך למו"מ במעמד צד אחד. אם לשפוט על פי התנהלות העבר, לטובת אזרחי ישראל ומבוטחי הביטוח הלאומי כדאי מאוד שבמשא ומתן הזה לא יישארו אנשי אגף התקציבים לבדם.
טיעון מס' 2: "טרם ההחלטה על ביטול ההסכם לא נעשתה בחינה מעמיקה למציאת חלופות לטיפול בבעיה האמורה".
האמת היא שהבעיה האמורה, קרי הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי מוכרת מזה שנים רבות ורק מחריפה משנה לשנה. ועדת דומיניסיוני שהתכנסה בשנת 2009, ומוזכרת בהמשך המכתב, המליצה בין היתר על הפרדת קרן הביטוח הלאומי מתקציב המדינה. כותבי המכתב מתייחסים להמלצות הוועדה כשורה של המלצות שיש ליישמן במקביל, על מנת להביא לחיזוק איתנותו הפיננסית של המוסד. בהקשר הזה בביטוח הלאומי מתייחסים להפרדת הקרן מתקציב המדינה ולמעשה להחלשת התלות של הביטוח הלאומי במשרד האוצר, כצעד שיאפשר לקדם את שאר הצעדים עליהם ממליצה ועדת דומינסיני. למעשה מדובר בצעד השני שכן לפני כחצי שנה ביצע שר הרווחה את הצעד הראשון בתהליך, כשהקטין את מועצת הביטוח הלאומי מ-56 נציגים ל-21 בלבד, זאת במטרה לקדם את המוסד לקראת משטר תאגידי תקין יותר. על פי תכניותיהם של בכירי הביטוח הלאומי אותם הציגו בראיונות רבים, השלב הבא של המהלך יהיה להפריד את הקצבאות הביטוחיות מהקצבאות התקציביות וקביעת מנגנוני איזון לקרן הביטוח הלאומי בהתאם להמלצות דומיניסיאני. כדי לעשות את הצעדים הללו, אנשי הביטוח הלאומי חושבים כי עליהם להשתחרר קודם משליטת האוצר במוסד.
טיעון מס' 3: "האפשרויות העומדות בפני המוסד משעה שההסכם בטל מתחלקות לשתיים: השקעת העודפים לסיכון בשוק ההון או בחלופות השקעה אחרות במטרה להגדיל את התשואה עליהם. לפיכך התוצאות נעות בין הפסדים בתשואות ופגיעה מידית במצבו האקטוארי של הביטוח הלאומי, לבין סיכון כספי הציבור ובטחונו הסוציאלי בשוק ההון. כך או כך, ביטול ההסכם אינו תורם מאום למצבו האקטוארי של המוסד, ויש בו כדי לסכן את כספי ציבור המבוטחים".
טיעון זה נכון למדי ולכן הוא מטריד במיוחד. בביטוח הלאומי היו רוצים להגיע להסכם משופר עם האוצר שיאפשר להמשיך להשקיע את כספי הקרן באג"ח ממשלתיות אך לא מוכנים לתנאי ההסכם מ-1980, המאפשר לאוצר להתנער מאחריותו להשבת אותם הכספים. הטיעון הזה מטריד בעיקר מאחר והפקרת כספי הפנסיות לשוק החופשי הייתה מדיניות האוצר בשלושים השנים האחרונות. אם בעבר 90% מהפנסיות של הציבור הישראלי הוחזקו באג"ח ממשלתיות מיועדות, בשנות התשעים ולאחר מכן שוב בראשית שנות האלפיים הורידה הממשלה את אחריותה לכספי הפנסיה וקיצצה את האג"ח המיועדות לרמה של 30% בלבד מהתיק הפנסיוני. מה שנכון לכספי הביטוח הלאומי בהכרח נכון גם לכספי הפנסיות. מדוע הפחיתה המדינה את שיעור האג"ח המיועדות? משתי סיבות – הראשונה היא כדי לאפשר את מדיניות הורדת היחס החוב תוצר של הממשלה, השנייה כדי לייצר שוק הון ישראלי שיש בו כסף אותו יוכלו טייקונים בהתהוות להלוות, ובעזרתו ניתן יהיה לקנות את כל מה שהממשלה רצתה להפריט. גם בימים אלה שוקדים במשרדי החשכ"ל על דרכים לצמצם את האג"ח המיועדות לפנסיה. פשוט כשמדובר בביטוח הלאומי למדינה יש אינטרסים נוספים שיופיעו בטיעון מס' 5.
טיעון מס' 4: "במוסד לא קיים כל מנגנון לניהול השקעות, ואין הוא ערוך להקמתו ולניהולן בטווח זמן הקרוב. הקמת המנגנון כרוכה בעלויות נוספות של למעלה מ 20 מיליון שקלים בשנה אשר יחמירו את מצבו הפיננסי של המוסד".
אכן לביטוח הלאומי אין מחלקת לניהול השקעות. מצד שני המכתב מגיע על רקע פניה של הביטוח הלאומי למשרד האוצר שמזמין את המשרד למנות נציג לוועדת ההשקעות של המוסד. בביטוח הלאומי עובדים בחודשים האחרונים על יצירת התשתית למחלקת ניהול השקעות. ללא ספק יקח לביטוח הלאומי מספר חודשים על מנת לקבל על עצמו את האחריות לניהול הקרן. עם זאת אין סיבה שהביטוח הלאומי לא יוכל לגייס כלכלנים מהשורה הראשונה, בדיוק כמו בכל קרן פנסיה, שינהלו עבורו את הקרן. בנוסף הביטוח הלאומי יכול להתקשר עם גוף חיצוני שיעשה זאת עבורו. בכל מקרה מבחינת הביטוח הלאומי מדובר ביצירת חלופה שבלעדיה לא יוכלו לגשת למו"מ מול האוצר. בנוסף לאמור לעיל עמדת האוצר בטיעון זה חושפת את חוסר האיזון בין הלווה למלווה במערכת היחסים שבין האוצר לביטוח הלאומי. במקרה זה אומר הלווה (משרד האוצר) למלווה (הביטוח הלאומי) שאין לו אפשרות אחרת אלא לתת לו את הכסף. ובכלל אני עושה לך טובה שאתה נותן לי את הכסף.
טיעון מס' 5: "בנוסף לכל האמור, להחלטה על ביטול ההסכם השלכות מאקרו כלכליות משמעותיות על מדינת ישראל. ביטול ההסכם יוביל להגדלת הגרעון בשנת 2019 מ 2.9% ל 4.7%".
טיעון זה הוא למעשה לב ליבו של העניין. זהו העניין שהניע את אנשי האוצר להגיב להחלטת הביטוח הלאומי להפסיק את ההסכם. חודשיים נותרו לתחילת תקציב 2019. ההכנסות מהביטוח הלאומי מהוות 20 מיליארד שקלים מההכנסות המתוכננות בתקציב. אומנם מדובר בחוב שהמדינה מגייסת אבל זה חוב מיוחד במינו שלא נספר בגרעון השנתי ומוזרם ישירות להוצאה השוטפת. למדינה אין בעיה אמיתית להחליף את החוב שהיא מגייסת מהביטוח הלאומי בחוב סחיר. זה גם יהיה לה יותר זול אבל זה ירשם בספרים כחוב אמיתי. מדובר באחת הפיקציות הגדולות של כלכלת ישראל כשיעד הגרעון הוא השוט שבעזרתו מרסנים באוצר את הגידול בתקציב. זינוק של כמעט 2% בגרעון ינפץ את הפיקציה הזו. כדי להגן עליה, באוצר יהיו מוכנים לצאת למלחמת חורמה בביטוח הלאומי. הקרב המתנהל בימים אלה על הרפורמה בביטוח הסיעודי הוא רק אות פתיחה לקרב הזה.
עד כאן הטיעונים של בכירי האוצר במכתבם. יותר מכל מעידים טיעונים אלה על המצוקה שבה נמצאים ראשי האוצר ביחס לביטול ההסכם. במשרד האוצר רגילים להגיע למו"מ מהצד שמחלק כסף ולא מהצד שמקבל את הכסף בטח כשהשוט שהציב הביטוח הלאומי כדי להביא את האוצר לשולחן כולל שעון חול קצוב ביותר.
מהצד השני המכתב ששלחו חזקיהו ומרידור נעדר מכל רמז לאחריותו של משרד האוצר למצב הביטוח הלאומי. הפחתת תשלומי המעסיקים לאורך שני העשורים האחרונים והפחתת התשואה המובטחת על אג"ח של הביטוח הלאומי הן הסיבות לאיום האקטוארי על יציבות המוסד. באופן אירוני בשנת 1990 ביטל האוצר את הנפקת אג"ח גריזים והשאיר את הביטוח הלאומי רק עם אג"ח מסדרת עיבל. חתכו את התשואה בחצי, נפטרו מהברכה ונשארו עם הקללה. בנוסף גם העלאת גיל הפרישה לנשים נמצאת במגרש של האוצר ותקועה בינו לבין ועדת הכספים.
יש בביטוח הלאומי מי שזיהה את שעת הכושר ואחרי עשורים שבהם האוצר חונק את המוסד, קשה להאשים את אנשי הביטוח הלאומי בחוסר האמון שהביא אותם להניף את שוט ביטול ההסכם.
