החיים הווים ומתרחשים ויש המון על מה לכתוב. יש איזה בחור ששולח לי הודעה אחת לכמה זמן, מנסה להתחיל איתי ולגרור אותי לסקסטינג (רגע של תרגום: סקסטינג = סקס בהודעות טקסט. אני לא כל כך בקטע של זה). כשהצעתי להיפגש הוא לא רצה. רק להתכתב רוצה. מדוע? לא אדע. בינתיים אני עונה בקרירות, לא בכוונה כי אם משעמום. ויש את הבחור שהתחיל איתי במסיבה השחורה, שלח מלא הודעות בחודש שאחרי, וכשהגבתי הפסיק לענות. מה הקטע עם טיזינג? מה גורם לנו ליצור ולהפסיק תקשורת? מה מתעורר בנו כשהצד השני לא משתף פעולה? אולי על כל אלה אכתוב לכם בעתיד.

בינתיים, כמה וכמה קבצי תמלילים ובהם התחלות של רשומות פתוחים במחשב. כן, גם סיפורים לוהטים. אך משהו בי מרגיש עכשיו שאין לי מה לכתוב. למרות שיש המון, חושבת שכל דבר שאספר יהיה לא אמיתי, לא אותנטי לרגע הכתיבה. אני עצובה וחסרת השראה. כמה פעמים ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. הסיפורים הלוהטים ביותר נראים לי פתאום תפלים.

חלק א' – לספק את הסחורה

מחשבה מציצה: אולי אכתוב משהו על הקשר בין מיניות והשראה? אני קולטת שאני מרגישה צורך "לספק סחורה", כי החלטתי שאני כותבת לכם ומפרסמת אחת לשבוע. המצאתי שיש בנינו חוזה שלשונו כך: אני מפרסמת אחת לשבוע, ביום שישי, ואתם קוראים. אבל בעצם מדובר בחוזה עם עצמי. אתם לא חתמתם על שום דבר.

אני יודעת שאם אכתוב דברים לא אמתיים ששורשם אינו במקום הרך והלח בו חיים רגשותי הכמוסים, אז יהיה משעמם לקרוא אותי, ולי יהיה משעמם לכתוב אותי. הלב יודע מתי הוא קורא, שומע, מתבונן וכותב מילות אמת. אז אני כותבת ומנסה ללקט בתוככי פנימיותי רגעים שבא לי לכתוב עליהם ממש עכשיו, ממקום שמחובר בתוכי לאמת ולשיתוף ברחשי ליבי, ולא מוצאת. אני מחזיקה את הרגע האפרורי הזה וכותבת אותו ואתו.

מחסום כתיבה, יש שיגידו. לפני כמה ימים ניסיתי לכתוב ומצאתי את עצמי בחוסר חיבור למילים. לא בא לי, ואני צריכה לגייס איזה כוח, לגרות בתוכי משהו, כדי להיות בעניין. ופתאום אני חושבת על רגעים שבהם אני צריכה לגרות בעצמי משהו כדי להיות בעניין של דברים בכלל, ושל סקס בפרט.

אני עוצרת ומאטה. אז זה מה שקורה עכשיו. על זה אני יכולה לכתוב. מסתבר שהמילים המרחשות בי ומבקשות להישמע לא לוקחות אותנו היום לסיפור סקסי (למרות שכולנו אוהבים סיפורים נוטפי עסיס), אלא המחשבה הנואלת שאני צריכה לספק את הסחורה. ובכן, הבה ניתן לה להישמע מחוץ לכותלי גופי.

מי את, המחשבה שאומרת שעלי "לספק את הסחורה"? מצטרפת אליה מחשבה נוספת שאומרת שעלי "להספיק" לכתוב, "תכננתי לכתוב על כך וכך וכבר התחלתי.." ועוד מחשבות תכנוניות שכאלה, שיסודן בדבר שאמור לקרות, במקום במה שיש.

לילית אוהבת לספק את הסחורה.
למה אני אוהבת לספר את הסחורה?
אני אוהבת להיות מרוצה מעצמי.
אני אוהבת כשמרוצים ממני. כן, גם אתם, שאני בכלל לא מכירה. אכפת לי מה אתם חושבים.
אני לא אוהבת לעשות בלגאן.
אני אוהבת כשהדברים מונחים במקומם, היכן שהחלטתי להניחם.
אני אוהבת להצליח, לגעת במטרה, לממש החלטה, "לעמוד במה שאמרתי".

ובכן, מה זה אומר עלי אם "לא עמדתי במה שאמרתי?" או אם הפרתי הסכם עם עצמי? לא רצינית, לא מחויבת, לא עקבית, קשקשנית. לא עומדת בציפיות. לא מוצלחת. כזו שאי אפשר לסמוך עליה. לילית "לא מספיק" מתעוררת מרבצה (למי שלא מכיר את "לא מספיק" אפשר לערוך היכרות כאן).

חלק ב' – התשוקה לתשוקה

מדוע עוד קשה לי לכתוב? התקשורת ביני ובין נץ כבדה לי לאחרונה. יש בינינו שיחות לא מדוברות וצרכים שאינם מקבלים מענה, ולכן קשה לי להתבטא בחופשיות כאן אתכם. אני חוששת שנץ יקרא דברים שלא אמרתי לו ויגרמו לו לא לאהוב אותי או לכעוס או להיעלב. חוששת אף יותר שיקרא בעיניו החדות דברים שאני בעצמי לא יודעת שאני חושבת. אני מפחדת להרוס את הקשר ואני לא רוצה לפגוע בו.

יש לי מחשבות שמתויגות בראשי תחת הכותרת "מחשבות רעות. נזק". אני מתביישת בהן ומפחדת להעלות אותן על הכתב. יותר קשה לכתוב מחשבות רעות מאשר לספר סיפורים עסיסיים. כאשר הן קודחות במרץ כואב לי הראש.

נץ ואני לא שכבנו מזה כמה שבועות. לא רציתי, ויותר מכך לא רציתי לעורר בתוכי את המקום שרוצה. מכירים את זה שאחרי סקס טוב לעיתים אין תחושת רעב? סקס טוב זה משביע, או לפחות משביע חלק מהרעב הרגשי והפיזי. שמתי לב שלאחרונה אני משביעה רעבוני בנשנושי מזון ללא מטרה. כואב לי שאני לא מכבדת את הגוף הפיזי שלי וממלאת אותו בנשנושי מזון במקום בנשנושי מגע ואהבה. הצורך קיים אך מתקשה לבקש מענה עם נץ.

אם כך, אחרי שהולכתי אתכם במבואת מבוך מחשבותיי (תודה על ההתמסרות שלכם), נורא הייתי רוצה לכתוב רשומה בה אני מציעה ומייעצת כיצד ניתן לשמור על התשוקה חיה בקשר הזוגי. אך לצערי אין לי כרגע עצה חכמה בנושא. בכל מערכות היחסים הזוגיות שהיו לי, התפוגגה המשיכה והתשוקה אל הגבר שאהבתי והתחלפה בנינוחות חברית אוהבת, לא משנה כמה מקסים וחתיך היה הבחור הנבחר. לכן, אני בטוחה שאני נזק, ושאני רוצחת סדרתית של מערכות יחסים.

לפעמים אני לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים קשורים זה לזה במערכות יחסים זוגיות וממושכות, לרוב מונוגמיות, במשך כל כך הרבה זמן. בהתחלה מתאהבים. זה סוחף וכיף, במיוחד כשהתלהבות וארוס גואים ואי אפשר להוריד את הידיים אחד מהשנייה. מלהיט במיוחד כשהגוף מתעורר באמצע הלילה ורוצה לעשות אהבה מעצמו. ואז חל מיתון ופשוט מוותרים על זה? באמת שלא הבנתי.

אני חייבת לחוש להט! חייבת, מעוניינת, כמהה ומשתוקקת. יש בי להט ללהט. יש בי להט לשני גופים שלא מצליחים להירדם ועושים אהבה עד עלות השחר.

חברה טובה אומרת שכשמגיעים הילדים כל המיקוד משתנה. האם זה מעודד אותי? לא בטוח. יש כאלה שאומרים שהאהבה מחליפה את ההתאהבות. שתי התשובות הללו לא עונות לי על השאלה הפשוטה: מה עם הלהט, מה עם התשוקה? האם כה רבים מוותרים על זה? האם אני מגזימה? האם אני הבעייתית היחידה? ואולי תשוקה זה overrated? האם יש בקהל בני זוג המקושרים במערכת יחסים מזה עשור ומעלה והתשוקה הפראית עדיין חיה בניהם?

אולי הבעיה היא שאני מצפה שהלהט יבוא אלי מבחוץ, בצורת להבה מלחשת שתתפתח ביני ובין פלוני, במקום להצמיח את להבת האהבה בתוכי. לא לחכות להתמלא על ידי אחר. אבל אני מלאת להט כלפי עצמי! אני אוהבת את עצמי מאוד מאוד, ומתרגשת מחיי כמעט מידי יום ביומו. ועדיין, התשוקה המדומיינת, הריגוש שבסיפור אהבה גדול, מכרסם בי כצימאון שאינו רווה.

הצירוף בין השניים, הנטייה שלי "לספק את הסחורה", "לא להרוס" ו"להיות בסדר" והצמא לתשוקה שבהתאהבות, מצמיחים בי רגשות אשם חמורים ביותר, מחשבה שאני נזק ענק לעצמי ולעולם, ושאיני ראויה לאהבה הענקית שנץ אהובי מרעיף עלי השכם וערב.

האם אני יכולה לזמן לעצמי יותר סקס? כן
האם אני יכולה להתאהב במי שאחפוץ? כן.
האם אני אוהבת את נץ? כן
כן וכן וכן.
אז על מה המהומה?

אני חולמת, כמובן, על התאהבות הדדית. אבל משהו בחד-צדדיות מלהיט אותי. אני נוטה לרצות להשיג דווקא את מי שלא רוצה אותי, ולסבול מכך. זה עוד מופע מבלבל של הצורך "לספק את הסחורה", הפעם לעצמי. אני אוהבת להיות מרוצה מעצמי ולהצליח. בדרך זו, כל דבר יכול לקבל גוון של "להשיג". ומה שאני לא צריכה "להשיג" פשוט לא מעניין אותי. כי זה קל. הזוגיות כבר "ביד שלי", לכאורה. אין פה מה להשיג. למה אני לא יודעת להעריך כראוי את האהבה הגדולה שלה זכיתי? מדוע שב ומופיע הצורך להשיג? לאלוהים פתרונים.

אז אני אמורה לכתוב משהו סקסי והנה משהו מביך ולא סקסי:
חסרה לי תשוקה בזוגיות ואני מתביישת בזה!

אני מפחדת שאני בזוגיות "עם הגבר הלא מתאים", כי אני מדמיינת זוגיות שופעת תשוקה ולהט. כשאני חשה את הנשימה שלו מעמיקה ואת גופו נדרך כלפי כשאנחנו במיטה והוא חושק בי, ואני רק רוצה לישון, אני מתכווצת. אני לא רוצה לפגוע בו, ואני לא רוצה לעשות שום דבר שאני לא רוצה בו. אני יודעת שהוא לא מצפה ממני לדבר, ובכל זאת צמא אלי, לאהבתי, למגע שלי ולגופי. כואב לי כשהוא רוצה ואני לא, וזה קרה לא מעט לאחרונה.

הלולאה חוזרת ומנגנת בראשי ואני מתכווצת, וברגעים האלה אני מפחדת שזה לעולם לא ישתנה.

בארי לונג בספר "מעשה האהבה" כותב ככה:
"אל תתאהבו. תאהבו
להתאהב פירושו לעצום את העיניים, לערפל את תודעתכם המופלאה ולשקוע בעולם של חלומות בעודכם ערים. זה חייב להיגמר באסון, מכיוון שתהיו נתונים ביד הדמיון ולא תראו מה באמת קורה. אבל אהבו. המשיכו לאהוב ללא הרף כל עוד יש ביניכם אהבה; כי כדי לאהוב ולשמור על האהבה רעננה וחדשה נדרשת מודעות עמוקה, נוכחות עמוקה.
אהבו בדרך זו ואהבתכם לא תסתיים – כי אין סוף לאהבה. תתאהבו – ואהבתכם תחלוף."

אבוי. נתפסתי. אני שוגה בעולם של חלומות בעודי ערה. אולי כל מה שאני יודעת לעשות זה להתאהב? או לחלום על כך? אולי אני לא יודעת לאהוב בצורה עמוקה ונוכחת? עצוב לחשוב שזהו מצבי. אולי הלב שלי יודע, אבל הגוף שלי לא? ומי בכלל המציא שיש הבדל בין הלב לגוף?

עולה בי עצב ומבוכה. אני חושקת לסתי ורוצה לבכות כשאני נזכרת בכל הפעמים שבהן הגבר שלצדי חשק בי, כאשר בי לא התעוררה תשוקה כלפיו ובחרתי לגרות משהו בתוכי למעשה אהבה. כמו שלפעמים אני מגרה משהו בתוכי לכתוב.

מה אתן חושבות על הבחירה לגרות משהו בפנים לכדי רצון לעשיית אהבה? על פניו זה נשמע ממש בוטה. המקום הזה שבו אני לא רוצה ואני צריכה לעורר את עצמי כדי לרצות. ואולי זה בסדר? כשאני שם אני כבר רוצה. אני מבולבלת. הרבה פעמים אנחנו מגרים בתוכנו משהו לכדי פעולה שלא באה בטבעיות ומתוך ספונטניות וזרימה בלבד.

אני כמהה אל המקום הפשוט שבו מבטים נפגשים והידיים רוצות להישלח ולגעת באהבה, וללא מאמץ, בלי לעבור דרך מסך המחשבות המעונן. אין צורך לגרות שום דבר, כי השביל כבר פתוח. אולי אני ילדותית ואיני בשלה לאהבה בוגרת ועמוקה. ואולי זהו רק קול שרוצה להישמע. ימים יגידו.

אין מסקנה, לקח או סוף דרמטי לסיום.
מאוד עוזר לכתוב את כל הבעיות והמחשבות הבעייתיות (או יותר מדויק אלה שאני חושבת שהן בעייתיות) זה עושה קצת סדר, למרות שהכל עדיין עטוף בבלגאן. תודה שאתם מקשיבים לי.

והנה סרטון יוטיוב בנושא כתיבת הבעיות שלנו ולמה זה כדאי. קצת דביק אך מומלץ.