מצד אחד הם טוענים לסולידריות עם המרצים והמרצות שלהם ודורשים מגופי המדינה וראשי המכללות הציבוריות להיכנס למשא ומתן רציני עם הסגל הבכיר במכללות הציבוריות. מצד שני, הם מרגישים כקורבנות של המאבק, כי השביתה בה פתחו המרצים כדי להיטיב עם תנאי עבודתם, הלכה למעשה, משביתה את הלימודים שלהם.
לא משנה אם מדובר בהתנהלות קלוקלות של המדינה על שלל מוסדותיה האחראיים לפרנסת המרצים והמרצות או, כפי שטוענת התאחדות הסטודנטים, בהתנהלות לא אחראית של הוועד המתאם, נראה שמה שחשוב ביותר לסטודנטים בשלב הזה של המאבק – זה הם עצמם. כך לפחות ניתן להבין מהודעות היח"צ של התאחדות הסטודנטים, דבריו של יו"ר ההתאחדות רם שפע, ובעיקר הסרטונים המגוונים ששחררה ההתאחדות בימים האחרונים.
"אנחנו הקורבנות", "שנת הלימודים שלנו היא שנפגעת", "אנחנו הנפגעים העיקריים כאן" – הן רק חלק מהססמאות והאמירות שיצאו מפי סטודנטים בשבוע האחרון ברשתות החברתיות ובהודעות הרשמיות של ההתאחדות. יש צדק בטענת הסטודנטים, שאכן שילמו את מיטב כספם (או כספי הוריהם), והגיעו למכללות כדי ללמוד – אך המצב אינו מאפשר להם לעשות זאת. אך האם באמת הם הקורבנות של הסיטואציה הנוכחית? לא. חד וחלק לא.
בקיץ 2011 היו אלו הסטודנטים שהובילו את הציבור ברחובות עם דרישות לצדק חברתי לכלל החברה הישראלית. נכון, כבר אז היו קולות בקרב הסטודנטים שטענו שהמחאה צריכה להתמקד בדרישות כלכליות המטיבות איתם – פיקוח על שכר דירה, סבסודים שונים ללימודים, הקלות והטבות כלכליות לסטודנטים ועוד – אך התאחדות הסטודנטים דאז, בהנהגת איציק שמולי, ביקשה להוביל קו מחאתי כללי יותר.
סקירה קצרה של פעולתו הפרלמנטרית של שמולי, שנבחר לכנסת על גלי אותה מחאה, מראה שהוא עדיין עוסק בסוגיות כלכליות-חברתיות רחבות. בין אם זה מצב הקשישים, תנאי העבודה בפריפריה, עובדים עם מוגבלות ועוד.
אך גם ללא הנהגתו ופועלו של שמולי, הדימוי שנוצר, לפחות באותה תקופה, לגבי מקומם של הסטודנטים בהובלת המהלכים הנדרשים לשינויי עומק בחברה הישראלית, הוא של קבוצה גדולה של צעירים שדורשים לעמוד במרכזה של מחאה כנגד המצב החברתי-כלכלי בישראל כפי שהוא, על סך כל עוולותיו (והן רבות).
לא כזה הוא המצב בסתיו 2018. התאחדות הסטודנטים, גוף מרכזי ומנהיג של ציבור גדול ומשמעותי בישראל. ציבור הנמצא במרחק פסיעה מכניסה לעולם העבודה וההנהגה של החברה הישראלית לעתיד לבוא, בוחר למקם את עצמו מול מחאה חשובה והכרחית כלא יותר מצרכן עצבני שלא מאפשרים לו לרכוש את "מה שמגיע לו".
סולידריות ועמידה עקרונית לצד סגל המרצים והמרצות שמחנך את אותו ציבור? כן, אבל בערבון מוגבל.
הצטרפות לשביתה של המרצים כאות סולידריות למחאה? לא ולא. אנחנו נצא בשביתה כנגד השביתה, אומרים לנו מהתאחדות הסטודנטים. למה? כי אי אפשר יותר מרצות ומרצים. הגזמתם. תחזרו ללמד אותנו.
הסטודנטים ניסו הפעם לרקוד על שתי החתונות, וגילו שזה בלתי אפשרי. הם בחרו להיות עם המרצים אבל גם נגדם. כשבסופו של דבר הם רק נגדם. למה? כי הכלי היחיד, היחיד, שיש למרצים בשביל להיאבק על תנאי עבודה טובים יותר כל עוד המדינה וראשי המכללות לא מוכנים להיכנס עמם למשא ומתן רציני, הוא כלי השביתה. ומי אם לא ציבור הסטודנטים, שנמצאים דקה מכניסה לשוק העבודה לעשרות שנים ארוכות, צריכים ללמוד את השיעור הזה, אולי אחד השיעורים החשובים ביותר לאורך מסעם החינוכי באקדמיה?
ולכן יש לומר היום לסטודנטים, 24 שעות לפני שייצאו לשביתה כנגד מחנכיהם ומחנכותיהן – אם תתנו לזה לעבור, אז אתם תהיו הבאים בתור.
