בתגובה למאמרו של דוד טברסקי מה-11 בנובמבר, אני מבקשת לשאול – האם הפגנה ארצית, של סטודנטים משמונה מכללות שונות מכל רחבי הארץ מול משרד האוצר והמל"ג מותירה את הרושם שלא משנה לנו, הסטודנטים, התנהלותה של המדינה ושלל מוסדותיה האחראיים לפרנסת המרצים והמרצות? מאבק המרצים לגיטימי וחשוב מאוד, מה גם שזוהי זכותם הבסיסית לשבות. אך השאלה היא – מהו מקומו של ה"נפגע", של צד ג', בכל מאבק?

שמי שיר ואני סטודנטית למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת. אני חלק מקבוצת סטודנטים מהמכללה שבשיתוף עם האגודה, החלטנו לקחת חלק פעיל במאבק הסטודנטים והקמפיין #לא_על_הגב_שלנו שהתפשט בכל הארץ.

מישהו פעם חישב את הזמן המצטבר בכל תואר שנזרק לפח בעקבות אותן שביתות במכללות מדי שנה? האם רכישת תואר במדינת ישראל משמעה "סימון וי" וקפיצת מדרגה בסטטוס חברתי או שמא ישנה גם חשיבות לרכישת ההשכלה וההתמקצעות?

התגובות לשביתת הסטודנטים שהחלה אתמול (שני) ולהפגנה שתוכננה להיום (אך בוטלה לאחר שנכתבו שורות אלה – ד.ר), ברובן חיוביות ותומכות. להפתעתנו הרבה, רבים מהסגל הבכיר ראו בכך מהלך נכון וראוי להערכה. עם זאת, אתייחס לתגובות שרואות בכך פעולה החותרת תחת המרצים והמרצות שלנו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

כן, אני מבינה שמטבענו הרבה יותר קל ללכת לתבניות ברורות, כאלו שהוגדרו בעבר ומראש. הרי אם קיימת כבר מלחמה בין צד אחד למשנהו, מן הראוי שכל מי שייקח חלק במלחמה עליו לבחור ולצדד או בטובים או ברעים. עם ההנהלה או עם המרצים, עם עשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, ימנים או שמאלנים, ואז חוטאים בחשיבה דיכוטומית שאומרת: אם הסטודנטים לא מתאחדים עם המרצים, משמע – הם נגדם. זה שאנחנו לא מעוניינים להתאחד עם המרצים לא אומר שאנחנו לא נלחמים באותו גוף. ועכשיו לשאלה, למה אנחנו מתעקשים לא להתאחד איתם?

הרי איך אנחנו, הדרג הנמוך, פשוטי העם, צד ג' שכל מטרתו להכיל, להבין ולומר אמן, הלא מעניינים, שומרי החוק וזכויות אדם בסיסיות, עבדים שאמורים לפתוח פה גדול ולחכות למנה הבאה, איך אנחנו מעזים לקום ולומר את הסיסמה חסרת כל עמדה – "לא על הגב שלנו"? איך אנחנו מעזים לקרוא בקול תרועה "אנחנו לא בני ערובה"? איך אנחנו מעזים לראות רק את עצמנו. הרי כל שנה מתקיימת שביתה, אנחנו כבר אמורים להכיר את הנוסחה: תקבלו עדכון בדקה ה-90 שיש שביתה, בשלב כזה או אחר יגיעו להסכמה ואז תשובו ללימודים כאילו כלום לא קרה, רק נזדרז מעט בהתחלה כדי להשלים פערים ונחזור לתלם.

האם אי-פעם הסגל הבכיר, שבהחלט צודקים במאבקם, פנו אל הסטודנטים חודש לפני תחילת שנת הלימודים ורתמו אותם למאבק? על מנת שנדרוש יחד את זכויותיהם מבלי לפגוע בשגרת הלימודים? האם באמת הדרך היחידה להשגת הדרישות היא על גבינו?

מישהו פעם חישב את הזמן המצטבר בכל תואר שנזרק לפח בעקבות אותן שביתות במכללות מדי שנה? האם רכישת תואר במדינת ישראל משמעה "סימון וי" וקפיצת מדרגה בסטטוס חברתי או שמא ישנה גם חשיבות לרכישת ההשכלה וההתמקצעות?

אז נכון, המובן מאליו אומר שישנה דרך קיצונית חוקית אחת ידועה מראש לדרוש זכויות, וזו הדרך בה נקטו המרצים. ואם אנחנו מבינים את זה, אז מתפקידנו לשבת בבית ארבעה שבועות מבלי לדעת מה הצפי, מה יעלה בגורלנו, ומה המחיר לביטול הסמסטר אליו אנחנו מתקרבים. אז נכון שזה אומר שבמשך ארבעה שבועות, בכל שבוע נגיש רק רבע מהמשמרות שיכולנו להגיש אם רק היינו יודעים שזה יימשך לפחות חודש (ואולי להצליח לחסוך עוד כמה שקלים שגם ככה אין לנו), אז נכון שזה אומר שנתפטר מוקדם מהרצוי ממשרות מלאות כדי שלא יתנגש עם הלימודים אליהם לא חזרנו, אז נכון שזה אומר שלא נוכל להתחייב לשום דבר בעצם בתור סטודנטים במשרה מלאה מן המניין, גם אם זו משרה לא מאוישת. אנחנו הרי צריכים להבין שיש פה זכויות שנרמסות, אז כדי שאלו יחדלו מלהירמס, עלינו לקבל שירמסו את שלנו. נשלם ממיטב כספנו (או של הורינו), זמננו ומשאבינו ונשב בבית ונבין.

אנחנו מדגישים בכל מקום שאנחנו רוצים שהמרצים יקבלו את דרישותיהם, כשבמקביל מוחים על הדרך המובנת מאליה בה הם הולכים, מדי שנה, בכדי לדרוש את אותן זכויות צודקות ככל שיהיו.

האם אי-פעם הסגל הבכיר, שבהחלט צודקים במאבקם, פנו אל הסטודנטים חודש לפני תחילת שנת הלימודים ורתמו אותם למאבק? על מנת שנדרוש יחד את זכויותיהם מבלי לפגוע בשגרת הלימודים? האם באמת הדרך היחידה להשגת הדרישות היא על גבינו?

אני גאה לומר, שכחלק ממסעי החינוכי באקדמיה, התחנכתי ועוד אתחנך על ידי מרצים, שאין לי מספיק מילים לתאר את הערכתי והערצתי אליהם. ודווקא הם מקור ההשראה למאבק הזה. הם שלימדו אותי ואת חבריי לספסל הלימודים חשיבה ביקורתית, יצירתית, מחוץ לקופסה, מהפכנית. להסתכל על המובן מאליו ולמצוא את מה שלא תקין בו, שלא עובד. אז ישבנו ושתקנו שבוע… שבועיים… ולאחר שלושה שבועות הבנו שמשהו שאולי עבד בעבר פשוט לא עובד, שבינתיים הנזק הולך וגדל, אמרנו "חלאס" ולא מוכנים לזה יותר.

אנחנו מדגישים בכל מקום שאנחנו רוצים שהמרצים יקבלו את דרישותיהם, כשבמקביל מוחים על הדרך המובנת מאליה בה הם הולכים, מדי שנה, בכדי לדרוש את אותן זכויות צודקות ככל שיהיו.

אז נכון שניתן להשוות את קריאתנו לצרכן שלא קיבל את שמגיע לו. הרי בכל מפעל או מוסד אחר בו נתונה לי הבחירה היכן לרכוש דבר מה, יש לי האפשרות לכעוס כאשר הבחירה אותה ביצעתי מתגלה כפחות בטוחה וכנראה גם פחות ראויה מבחירות אחרות שיכולתי לבצע. אך אנו רואים במחאה הזאת הרבה מעבר לצרכנות לא נכונה. אני יכולה להעיד על עצמי ועל רבים מחבריי שמרגישים שהם בחרו הכי נכון שיש, אבל בעקבות החודש האחרון, אנו חוששים שהמחיר שנשלם על כך שלא בחרנו בטייקון בעל גב כלכלי ופוליטי עלול להפוך אותנו לאקדמאים סוג ב'.

אז מר טברסקי, אל נא תסית באומרך שיצאנו לשביתה כנגד מחנכינו, דייק ותאמר כי התעוררנו בהשראתם.


שיר שמואלי היא סטודנטית למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת הלוקחת חלק במאבק הסטודנטים נגד שביתת המרצים במכללות והקמפיין #לא_על_הגב_שלנו