נציב התלונות על השופטים קבע כי בתי הדין לעבודה אינם מוסמכים לערוך גישורים בלשכת השופטים שמטרתם מניעת שביתות קשות במשק. 'דבר ראשון' שוחח עם שני עורכי דין מובילים מתחום דיני העבודה, החלוקים ביניהם על משמעות ההחלטה. עו"ד דפנה שמואלביץ' היא עורכת דין בולטת בתחום דיני העבודה הקיבוציים, מייסדת משרד  רובין–שמואלביץ' ומייצגת בעיקר מעסיקים גדולים ומשמעותיים במשק. עו"ד שי תקן הוא יו"ר משותף של פורום דיני העבודה בלשכת עורכי הדין ומייצג פעמים רבות את ההסתדרות וועדים גדולים במשק בהליכים קיבוציים – ואף ייצג את ההסתדרות בהליך הנמלים שהוביל להחלטה השנויה במחלוקת.

עו"ד דפנה שמואלביץ (צילום: רמי זרנגר)

"ראיתי את המתקפה של ברוש וניסנקורן (נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר ההסתדרות, נ.כ.) על החלטת ריבלין, וקראתי את הדו"ח שכתב. אני לא חושבת שיש מקום למתקפה הזו עליו" פתחה שמואלביץ'. לדבריה, היא אינה פוסלת הליכי גישור במסגרת ביה"ד ובוודאי לא שותפה להתקפות עליו, אולם באותה נשימה מוסיפה: "הדו"ח מנומק היטב ומעלה סימני שאלה חשובים. בראש ובראשונה היא תוהה "האם העובדה שהשופטים נחשפים בלשכתם למידע שאינו חלק מגוף הראיות בתיק, ומתקרבים לצדדים באופן טבעי כחלק מהדיון הממושך בחדר הסגור השונה באופיו מהפורמליות הקרה המאפיינת את אולם המשפט – האם הדבר לא עשוי להקשות עליהם אחר כך בביצוע התפקיד השיפוטי?".

טענתו של נשיא בית הדין הארצי לשעבר סטיב אדלר, כי ההליכים הנהוגים בבית הדין הארצי אינם הליכי 'גישור' אלא הליכי 'הידברות', איננה משכנעת אותה. "אני ערה לעניין הזה אבל לא חושבת שהבעיה היא בכותרת" היא מסבירה. "הבעיה היא במפגש בלא מחיצות, שבו השופט או המגשר, או מעודד ההידברות, נחשף למידע שלא יכול להיאמר באולם. מידע כזה הרבה פעמים פותר סכסוכים, אבל השופט ריבלין מעלה שאלה: "במידה והסכסוך לא נפתר וצריך להוציא צווי מניעה, האם מי שמנהל את ההליך יכול להתנתק ממה ששמע כמה דקות קודם לכן".

עו"ד שי תקן, לשעבר יו"ר הלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי ויו"ר האגף להתאגדות (צילום: עופר עמרם)

"חשוב להבין את ההבדל המהותי בין ההתנהלות והנושאים שמלובנים בלשכה לאלו שנידונים בדיון" מסביר עו"ד תקן, שישב בלשכות השופטים בבית הדין הארצי לעבודה וראה לא אחת את המתרחש בהן. "לא עוסקים שם בדיני שביתה, האם מותר או לא לשבות על פי סעיף שקט תעשייתי או האם מדובר בשביתה פוליטית. אנחנו לא מדברים על הדברים הללו בלשכה. בלשכה מדברים על למה הפסקתם לנהל מו"מ? מה הפערים בין הצדדים? איך מייצרים תנאים שמאפשרים חזרה להדברות? מנסים להבין מדוע הצדדים בכלל הגיעו לבית הדין. מדוע הפסיקו את המשא ומתן וכיצד יוצרים תנאים להחזיר את הצדדים לשולחן ולפתור בעצמם את הסכסוך. בית הדין לא יכול לנהל את המו"מ במקום הצדדים או לפסוק לגופן של המחלוקות הכלכליות. הוא יכול רק לסייע להם, כמו גננת שמחזירה את הילדים שמתקוטטים בארגז החול – לשולחן הדיונים. כאשר ההדברות לא מסתייעת וצריך לטעון את הטיעונים המשפטיים אז טוענים אותן באולם בנוכחות כולם, ובית הדין מכריע. מקפידים על ההפרדה הזו".

"אני עוד זוכר כשעוד הייתי יותר צעיר והתחלתי את הקריירה שלי בבתי הדין לעבודה, בתקופה לפני הנשיא אדלר, תקופתו של הנשיא גולדברג ז"ל. בתקופה ההיא בתי הדין לעבודה לא היו מגשרים ולא מכניסים ללשכה. היית בא, טוען טיעון משפטי פורמלי באולם לגבי התוקף המשפטי של השביתה ומקבל פסק דין: מותר או אסור לשבות, והולך הביתה" מספר תקן. "זה לא פתר סכסוכים. לדעתי היום יש פחות מעשירית מימי השביתה שהיו אז. יכולות להיות לזה עוד סיבות אחרות כמו המדיניות של ההסתדרות, אבל אני חושב שהעובדה שבתי הדין לעבודה הפכו עצמם לשחקן מגשר ביחסי העבודה תרמה תרומה מהותית לדבר הזה".

עו"ד שמואלביץ' מסבירה כי היו ניסיונות לאורך השנים לגבש חלופות לגישור בבית הדין לעבודה, דוגמת הממונה על יחסי העבודה הארצי והממונים האזוריים במשרד העבודה והרווחה, המוסמכים על פי חוק לתפקידי גישור, וכן המוסד לבוררות מוסכמת שהוקם בשנות ה-80 ונוגע למגזר הציבורי בלבד – אך כמעט ולא נעשה בו שימוש ב-20 השנים האחרונות. "לא נעשה בכך מספיק שימוש כדי לפתור סכסוכים. הרי לשם כך המוסדות הללו הוקמו, וחלקם גם פותרים יפה סכסוכים רבים, אבל הפונקציה הזו אינה מקבלת את מלוא התמיכה והמשקל. בפועל באמת בתי הדין לעבודה הפכו להיות המענה המרכזי בגישור ופתרון סכסוכים קיבוציים, משום שאין מענה מספק אחר – לא במיידיות, ולא בזמינות". ייתרון נוסף של בתי הדין לעבודה לדבריה הוא העובדה שבמידה שאינם פותרים את הסכסוך ביכולתם לתת צווים ולכפות פתרונות או המשך מו"מ, ובכך לדרבן את הצדדים, כלים שאין בידי הממונה על יחסי העבודה.

עו"ד תקן מוסיף שבניגוד לממונים על יחסי העבודה במשרד העבודה, שהפניה אליהם מחייבת את שני הצדדים, לבתי הדין לעבודה יתרון נוסף והוא שברגע שאחד הצדדים פונה אליהם – חייב הצד השני להגיע אף הוא. "כשאתה כבר בתוך בית הדין השופט יכול לכוון את הדיון לתיווך בין הצדדים" הוא אומר. אבל עיקר ההבדל בין הממונים על יחסי העבודה לבין בתי הדין לדבריו הוא האמון הרב שלו זוכים שופטי בתי הדין מצד הצדדים כולם. "בתי הדין לעבודה קנו את המעמד הזה בזכות ולא בחסד בהתנהלותם והוכיחו לאורך שנים ארוכות שהם יודעים לעשות זאת. לכן גם אם אתה בא לאולם ובאותו יום השופט לאו דווקא בעדך, עדיין יש לך אמון במערכת".

"בכל מדינות העולם המערבי הכלי המרכזי שסכסוכי עבודה נפתרים בו הוא תיווך וגישור, ובמרבית מדינות המערב לבתי הדין לעבודה יש אפשרות חוקית וזה גם תפקידם העיקרי" מוסיף תקן. שמואלביץ' מחדדת שהנציב לא פסל את מוסד הגישור בבתי הדין לעבודה כליל אלא רק דרש שיהיה קו הפרדה ברור בין ההליך הגישורי להליך השיפוטי, ואף פנה למחוקק וקרא לו לפעול להסדרת הנושא, שלדעתה הוא לגמרי בר הסדרה.

"אפשר לחשוב על הפתרונות הבאים שימקסמו את הכלים שיש לבתי הדין אבל ישמרו גם את טוהר ההליך המשפטי ופומביות הדיון" היא אומרת. בבית הדין הארצי לעבודה, אשר נדרש לסכסוכי העבודה הגדולים במשק, יושבים על פי רוב בהרכב השיפוטי שלושה שופטים ושני נציגי ציבור (הממונים על ידי שר העבודה והרווח ומייצגים את ציבור העובדים וציבור המעסיקים). לעיתים ממונה הרכב מורחב ובו שלושה שופטים וארבעה נציגי ציבור. סגל השופטים בבתי הדין לעבודה מונה שמונה שופטים, ולפיכך בכל דיון ישנם לפחות חמישה שופטים שאינם משובצים להרכב. "כל שמונת השופטים היום בבית הדין לעבודה הם מומחים מהמעלה הראשונה לדיני עבודה, כל אחד מהם ראוי ביותר לתפקידו. לכן אפשר בהחלט לענות לחשש או לסכנה עליה מצביע השופט ריבלין, אם כאשר נפתח הליך או מוגשת בקשה לצו מניעה לשביתה בבית הדין הארצי – הגישור או ניסיון פתרון הסכסוך בדרכים גישוריות יתבצע על ידי שופט שאיננו משמש בהרכב". פתרון דומה לדבריה, ניתן לאמץ גם בבתי הדין האזוריים.

"אפשר גם שבמידה והצדדים יסכימו לכך יוציא המגשר דו"ח קצר על תוצאות הגישור בסופו, שייתן כלים להרכב שכן יושב בתיק להבין יותר על הסכסוך" מוסיפה שמואלביץ'. "אני מדגישה את האפשרות הזו משום שבישיבה בחדר סגור, לומדים הרבה על מהות הסכסוכים האמתית, שאינה עולה הרבה פעמים בכתבי הטענות, וחבל שהמטען הזה ילך לאיבוד. מנגד, אפשר להביא אותו אחרי פילטרים ראויים והסכמת הצדדים בפני ההרכב שדן בתיק – ואז הוא יהיה חשוף גם בפני כולם".

"אם ההכרעה העקרונית תקפה במובן שממחר אסור לעשות גישורים בבתי הדין לעבודה זה עושה לטעמי נזק בלתי הפיך ליחסי העבודה בישראל" מודאג תקן מההשלכות המיידיות של ההחלטה. לדבריו הוא מכבד כמובן את השופט בדימוס ריבלין בתפקידו החשוב, אך סבור שנפלו כמה פגמים בהחלטתו. "הראשון זה העובדה שהמתלונן לא היה צד לתיק, אלא מי שעומד בראשות עמותה שמכריזה על עצמה ברבים ככזו שבאה להלחם בעבודה המאורגנת ובבתי הדין לעבודה. מנגד לא התבקשה כל תגובה מהצדדים שהיו חלק מהדיון – לא מההסתדרות, לא מהמדינה לא מהנמלים" אמר, והדגיש כי בסופו של דבר דחה ריבלין את התלונה הספציפית שהתייחסה לניהול תיק סכסוך העבודה בנמלים על ידי סגן נשיאת בית הדין הארצי אילן איטח.

"עם זאת הוא בחר בכל זאת לקיים גם דיון מערכתי. אם כבוד השופט ריבלין מבקש לעשות דיון מערכתי ועקרוני על תפקוד בתי הדין לעבודה, ככל שזה במנדט שלו, אז צריך להזמין את כל השחקנים המרכזיים ביחסי העבודה בישראל, ארגוני העובדים והמעבידים, הממונה על השכר, היועץ המשפטי לממשלה, לשכת עורכי הדין – להשמיע את עמדתם". השופט ריבלין ביקש אמנם את התייחסות נשיאת בית הדין הארצי לטענות – אך הדו"ח שלו לא כלל התייחסות של הצדדים השונים ליחסי העבודה אותם פרט תקן.

"אני לא יודע מה הנפקות המשפטית של הקביעה הזו. בכל זאת, אי אפשר להתעלם ממנה משנאמרה. אתמול ניתנה חוות הדעת ופורסמה ברבים. אני יצאתי כעת (הראיון עימו נערך ביום שלישי, נ.כ.) מדיון שקיימתי בבית דין אזורי בחיפה בסכסוך עבודה מקומי, והשופט גישר בין הצדדים. אמנם באולם, כפי שמקובל בדרך כלל בבתי הדין האזוריים". הגישור בלשכות מקובל בדרך כלל בבית הדין הארצי בלבד.