"נהייתי רעב כי הרחתי את האוכל של אנשים אחרים. הייתי צריך להסתכל לכיוון אחר. הכי קשה שזה שהמדינה יודעת שהמשפחה שלנו עוברת זמנים קשים אבל הם בוחרים לא לעשות עם זה שום דבר". את הציטוט הזה הייתם מצפים לשמוע במדינת עולם שלישי, באפריקה או בדרום אמריקה. אלא שמדובר בציטוט של ג'ון סמואל, ילד בריטי בן 12, שהעיד בשבוע שעבר מול המשלחת המיוחדת של האו"ם, שהגיעה לבריטניה במטרה לבחון האם מדיניות הקיצוצים המונהגת במדינה בעשור האחרון מהווה פגיעה בזכויות האדם של אזרחי בריטניה.

לטענת ראש המשלחת פיליפ אלסטון, התשובה החד משמעית היא – כן. לטענתו, ממשלת בריטניה הטילה "סבל אדיר" על העניים ביותר במדינה עם מדיניות קיצוצים "אכזרית" שמטרתה הנדסה חברתית, ולא מענה על צורך כלכלי. אלסטון טען כי רמות העוני בקרב ילדים הן "לא רק מבישות, אלא מהוות גם אסון חברתי וכלכלי". אלסטון התייחס לשיעורי העוני בבריטניה כ"בחירה פוליטית" ויציג את הדו"ח המלא בז'נווה בשנה הבאה.

רמות העוני בקרב ילדים הן לא רק מבישות, אלא מהוות גם אסון חברתי וכלכלי

בריטניה היא אחת המדינות העשירות בעולם, אבל נתוני העוני בה מדהימים. כ-14 מיליון בני אדם, המהווים חמישית מאוכלוסיית המדינה, חיים בעוני. מתוכם, 1.5 מיליון חיים בעוני קיצוני מבלי היכולת להשיג מצרכים בסיסיים. אלסטון הדגיש את הצפי לגידול בשיעור העוני בקרב ילדים שעשוי לצמוח ל-40% עד 2022, גבוה יותר מהשיעור המקביל בישראל. למרות זאת, בעשור האחרון מקצצות ממשלות בריטניה שוב ושוב ברשת הביטחון החברתית, שבשביל מיליוני אזרחים כבר למעשה לא קיימת.

"זה לא צריך להיות ככה. לא צריך להתייחס ככה לאנשים, ולממשלות יש את הכלים להתמודד עם זה. אני מבין שיש הרבה אנשים שחיים בתנאים מאד קשים, בלי הצדקה בכלל. אפשר להיפטר מהעוני הזה בקלות", אמר אלסטון בראיון לטלוויזיה הבריטית. בריטניה, שנודעה בעבר כמעוז רעיון מדינת הרווחה, קיצצה באופן אכזרי את מנגנוני הרווחה שלה בעשורים האחרונים. למעשה, בעבור חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הבריטית, בכל קנה מידה פרקטי המדינה חדלה מלהתקיים. היא לא מספקת שירותים, בקושי מגנה עליהם מול מעסיקיהם או מול שיעורי הפשע האדירים ובטח שאיש בפרלמנט לא מייצג אותם.

ממדינת רווחה למדינה בלתי תפקודית (בעבור העניים)

בשנים האחרונות הולכת ומתגברת התופעה של מדינות שבאופן רשמי ממשיכות להתקיים, אבל למעשה אינן שולטות במתרחש בשטחן. פעמים רבות, קבוצות שונות הן השולטות בפועל בשטחי המדינה, והממשלה לא מהווה מוקד כוח אליו פונים האזרחים במטרה לענות על צרכיהם. במדינות כאלו, למעשה נשבר ההסכם הקיים במדינות דמוקרטיות בין האזרח למדינה, ומוסדות המדינה, במידה בה הן מתפקדות, מהוות לא יותר מקליפה פוליטית, אבל אינן השולטות בשטח. מדינות כמו עיראק, לוב, ומדינות דרום אמריקאיות בהן ישנן שטחים אליהם המדינה "לא מגיעה" הן דוגמאות ידועות לתופעה הזו.

פרופ' פיליפ אלסטון. ארכיון (AP Photo/Ng Han Guan, File)

במחקר האקדמי, תופעה זו ידועה בביטוי האנגלי "Failed State"- או בעברית מדינות בלתי תפקודיות. כשהמדינה נסוגה מאחריות על אזרחיה המילים "ממשלה" ו"אזרח" מאבדות ממשמעותן. החלל אותו משאירה המדינה לעולם לא נשאר ריק, וממלאות אותו קבוצות כוח שונות, לעיתים קרובות במאבק עקוב מדם שגובה את חייהם של אזרחים רבים. דוגמא לכך היא שליטתה של דאע"ש בחלקים נרחבים של עיראק וסוריה לאורך מספר שנים, או קרטלי הסמים ששולטים בפועלים בחלקים ממדינות דרום אמריקה.

אחרי עשור של קיצוצים אכזריים בבריטניה, וכמעט ארבעה עשורים של מדיניות כלכלית ניאו ליברלית בהן המדינה הולכת ומקצצת במוסדות שהיו בעבר כלי מרכזי לשליטה ברמות אי השוויון, בעבור חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה הבריטית המדינה עצמה איבדה מתוקפה. בעבור חלק לא קטן מהאוכלוסייה הבריטית המדינה היא למעשה בלתי תפקודית, לא נוכחת בחיים, ולא מהווה מוקד שליטה וכוח אליו ניתן לפנות בזמנים של מצוקה.

בשביל העניים ביותר במדינה, הקיצוצים יצרו חלל מופקר לחלוטין, בלי אף גוף אחראי. הקיצוצים התקציביים גרמו לכך שמוסדות המדינה שאמורים, לכאורה, לדאוג לכך שלא יקיימו תופעות של עוני קיצוני נותרו חסרי כלים להתמודדות עם היקפי העוני העצומים. עניים רבים מושלכים לרחוב בעקבות הקיצוצים בדיור הציבורי, לא מקבלים דמי אבטלה בעקבות הפרטת מערך ניהול האבטלה (כפי שתואר בסרט "אני, דניאל בלייק") ונשארים ללא מענה במקרים של מצוקה נפשית שמוגברת לעיתים קרובות בעקבות מצבם הכלכלי. אוכלוסייה זו סובלת גם משיעורי פשיעה עצומים, שהמשטרה (שבעצמה סובלת מתת תקצוב) לא מצליחה, ולעיתים גם לא מנסה, למגר.

"הייתי בת 18, חסרת בית, והמועצה המקומית אמרה לי שאני לא נמצאת בסדר העדיפויות שלה. התמודדתי עם דיכאון וחרדה, וניסיתי לעמוד גם בעבודה. אמרו לי שאם אני אפסיק לעבוד ואעשה ילד יהיו לי סיכויים גדולים יותר לקבל מענה", סיפרה למשלחת טייה ממערב לונדון. במקרים נוספים, העניים ביותר לא מסוגלים לעמוד בהשתתפות העצמית ההולכת וגדלה שנדרשת כדי לקבל טיפול רפואי.

לעומתם, שאר האזרחים ממשיכים לקבל שירותים מהמדינה. שירותים אלו אמנם נשחקים, וניתנים ברמה גרועה יותר מאשר בעבר, אבל אין ספק שבעבורם המדינה קיימת. הם משלמים מיסים, מקבלים שירותים רפואיים, מצביעים בבחירות ונעזרים במגוון השירותים שיש למדינה להציע. למעשה, נוצרו בבריטניה, ובעולם המערבי בכלל, שני מעמדות נפרדים: מעמד של אזרחים, ומעמד של אנשים שאינם נהנים מהיתרונות שבאזרחות.

המדינה הבלתי תפקודית משרתת את המעסיקים

בשביל העניים ביותר את מקומה של המדינה, שניהלה בעבר מדיניות רווחה רחבה, תופסים המעסיקים בשוק החופשי. היום, בעבור חמישית מאוכלוסיית בריטניה, המדינה אינה מספקת רשת ביטחון מספקת, והישרדותם תלויה כמעט ורק ביכולתם "להסתדר" בשוק העבודה החופשי. אלא שהמצוקה של אותו חלק גדול מאוכלוסיית בריטניה הופכת לכלי מיקוח בידי המעסיקים במשא ומתן על הישרדות. כשיותר ויותר מאזרחי בריטניה צריכים לצאת לעבוד, בכל תנאי, כדי לשרוד – המעסיקים יכולים לשלם שכר נמוך יותר ויותר. אלו שתלויים בהם כדי להאכיל את משפחותיהם יאלצו לקבל כל עבודה.

"יש (בבריטניה) 1.5 מיליון בני אדם שחיים בעוני מוחלט, והעבודה שלהם לא מעניקה להם הכנסה מספקת. יש הרבה עוני בקרב אנשים עובדים. אלו אנשים שעובדים תמורת שכר כל כך נמוך שגם בעבודה במשרה מלאה לא מצליחים להאכיל את המשפחה או לא מצליחים לעבוד מספיק שעות", אמר אלסטון בראיון.

בשולי החברה הניאו-ליברלית, שוק העבודה הוא ההבטחה היחידה להישרדות. למציאות זו יש השפעה קריטית על יחסי הכוחות בשוק העבודה. למעשה, במצב זה העובדים נלחמים אחד עם השני על מקומות העבודה, מה שמאפשר למעסיקים להציע משכורות נמוכות יותר ויותר. הפיקוח של המדינה על שוק העבודה באזורים אלו הוא נחלת העבר, ובמדינות כמו גרמניה, הפקרה זו קיבלה אפילו מעמד רשמי. כך, יכולים המעסיקים להוריד עוד ועוד את שכר העובדים, ולהעמיק את מצוקתם.

במובנים רבים הדבר דומה למבנה החברה הבריטית במאה ה-19, לפני הצלחת המחאות הדמוקרטיות הגדולות. שם, בלי שליטה של המדינה בשוק החופשי כלל, שלטו המעסיקים באופן מוחלט בחיי מרבית אזרחי בריטניה. רק קיומן של תנועות מחאה עממיות, ובייחוד תנועת האיגודים, הצליחו להביא את המדינה לרסן את המעסיקים, לטובת מרבית אזרחי המדינה.