"נשים ניצבות היום בפני בגדר תיל. נשים מנסות להגיע למערכת, ונפצעות ומדממות", כך תיארה מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו את המכשולים שניצבים בפני אישה שעברה פגיעה מינית ומעוניינת להתלונן. סולציאנו אמרה את הדברים בכינוס מיוחד של הוועדה לקידום מעמד האישה, שציינה היום (שלישי) את יום המאבק באלימות נגד נשים, בדיון תחת הכותרת '20 שנה לחוק למניעת הטרדה מינית – מהפכה בהתהוות'. בדיון עלתה שוב ושוב ביקורת על הציפייה מנפגעות אלימות מינית לפנות להליך המשפטי בלבד, ועל התפיסה לפיה הטרדות מיניות צריך לפתור בהליך המשפטי בלבד.
ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), יו"ר הוועדה, אמרה "במצב אופטימלי היינו נפגשות היום, 20 שנה לחוק, והיינו חוגגות. חוגגות את השינוי בנורמות החברתיות. ואכן זאת הייתה פריצת דרך. אבל גם 20 שנה אחרי חקיקת החוק, נשים עדיין מוטרדות. נשים חזקות כנשים מוחלשות… הרבה שנים אחרי שנחקק החוק אנחנו עדיין מוצאות את עצמנו תקועות בשיח המשפטי של הסוגיה. מדברות במונחים של הגשת תלונה, חקירה, התיישנות. תודות למיזם ME TOO סוף סוף נפסק השיח הזה, ועבר להתמקד בפוגע. לצד שיח חשוב זה, יש שיח מוסרי שלא עוצר בשיח המשפטי. הוא חוזר לנפגעת ומחזיר לה את הכוח".
בהמשך דבריה התייחסה תומא-סלימאן לבעייתיות המאבק בהטרדות בחברה הערבית, "20 שנה אחרי – רק 10% מהתלונות שהוגשו, הוגשו על ידי נשים ערביות. מחצית מאחוזן באוכלוסייה. השיח השולט בחברה הערבית עדיין מאשים את האישה. עדיין יש סובלנות כלפי הטרדות ותקיפות מיניות.".
אורית סוליציאנו, מנכלית איגוד מרכזי הסיוע, התייחסה בדיון לדו"ח השנתי אותו פרסם הבוקר האיגוד, "אם מסתכלים על הנתונים שלנו – היום יש מעל 1,300 תלונות למשטרה. זה נתון אחד. ואז מסתכלים על נתוני הפרקליטות –הנתון הוא מבהיל – איפה כל הנשים? חיפשתי דימוי לכך – מדובר בגדר תיל. נשים מנסות להגיע למערכת ונפצעות ומדממות. מדובר בחיי אדם. אנחנו מאוד מודאגות משום שאם מסתכלות על המשפך הזה, 130 כתבי אישום שהוגשו בפרקליטות… מה זה המספרים האלה במדינת ישראל?".
גם סוציליאנו התייחסה בדבריה לרצון לראות התמודדות עם הטרדה מינית בשדה שאינו משפטי בלבד. "כשהחוק נחקק דובר על ההליך המשמעתי במקום העבודה. כשאנו מתעלמים על נתונים שאספנו – עדיין נשים לא מתלוננות. למה? הטרדה מינית הולכת יד ביד עם התעמרות בעבודה. הנשים מכירות את הפוליטיקה המקומית שלהן ונזהרות".
ח"כ זנדברג התייחסה גם היא לאלימות מינית במקום העבודה ואמרה כי "צריך להבין עד כמה הטרדה מינית במקום העבודה מהווה חסם לנשים. צריך להתייחס ברצינות לממונות על הטרדה מינית במקום העבודה. שזה לא יהיה איזה סרח עודף שאם יש אישה במקום העבודה – את הממונה. אם יש לנו תכנית עבודה לשנה הקרובה זה שני הנושאים האלה – שינוי שיח ציבורי על הטרדה מינית, וטיפול במקום העבודה". ח"כ מירב מיכאלי התייחסה לחוק מניעת התעמרות בעבודה, אותו היא מנסה לקדם היום, ואמרה כי "בעבודה על החוק למניעת התעמרות בעבודה אנו מנהלים את אותם דיונים שניהלנו לפני 20 שנים בחוק למניעת הטרדה מינית." .
ח"כ רחל עזריה התייחסה גם היא לתחום זה, ואמרה כי "בקהילות יותר סגורות אומרים – את פוגעת במשפחה שלו. ומיד ושלחים אותנו למסלול המשפטי. במסלול המשפטי יש גדר תיל. האישה נמצאת בפרשת דרכים – האם היא תלך לגדר התיל של המסלול המשפטי, או שהיא תמצא את עצמה עם קושי גדול במסלול המשפחתי. כרגע כיום הרבה נשים נופלות בין הכיסאות במקרים האלה. את יודעת שאם תלכי למשטרה תפלי באותה גדר תיל ואם תלכי למשחה – אין לנו עדיין פתרונות".
עוד התייחסה עזריה לנושא הדרת הנשים במרחב הציבורי, ואמרה כי "לנערות היום יש אינטואיציה לגבי הטרדות מיניות. כלפיי הדרת נשים – אין אינטואיציה. גם בהדרת נשים חוזרת האשמה של הקורבן. השיח כלפי הדרה – הוא כמו השיח שהיה כלפיי הטרדות מיניות לפני 20 שנה. הדרת נשים והטרדות מיניות הן בני דודים של אותו הדבר".
אווה מדז'יבוב, מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, אמרה כי "הטרדות מיניות הן עדיין לא קלון חברתי. אם בארצות הברית הארווי ויינשטיין איבד את כל עולמו ביום אחד – אצלנו משה איבגי קיבל 9 ימים אחרי זה פרס. יש לנו כחברה דרך ארוכה לעבור עד ההבנה שאין מקום להטרדות מיניות בחברה הישראלית. אנחנו יוצאים לקמפיין ראשון מסוגו, שמתייחס לעומדים מהצד. מי שצופה, רואה, נחשף להטרדה מינית, ולא עושה דבר בעניין – הוא בעצם שותף. אנחנו רוצים לצאת באמירה חברתית. כמו שפעם היה אסור לקטוף את פרחי הבר, והיה קמפיין שלימד את זה את כולנו – זאת המטרה".
ח"כ שולי מועלם ביקרה בחריפות את היעדר התקצוב של הצעות חוקות שונות הנוגעות לנושא, ואמרה כי "אנו מגלים כל פעם הצעות חוק ללא תקציב. החוק להפללת לקוחות זנות – לצערי גיליתי אתמול שמשרדי הממשלה עוד לא מצאו את התקצוב לאפשר בד בבד ביחד עם ההפללה גם שיקום. המחשבה המאוד קשה מבחינתי כחברת כנסת היא שיכולה להיות מציאות שכל החוקים יעצרו, אם הכנסת הזאת תלך לבחירות. זה מונח לפתחם של משרדי הממשלה. המחשבה שחלק מהדברים שמתקדמים בוועדות כבר 3.5 שנים חלילה יתקעו עם נלך לבחירות".
בוועדה הופיעה לי זוהר, נפגעת אלימות מינית, שרק לאחר קבלת צו בית משפט שאפשר לה להופיע בוועדה בפנים גלויות ובשמה, יכלה לעשות זאת. זוהר אמרה כי "אני קיבלתי אישור מבית משפט לדבר – אבל עומדות מאחורי אלפי נשים שחוות דברים מזעזעים וממשיכות להיות מאוימות. אסור להן לדבר. הזכות הכי בסיסית נלקחה מהן". זוהר סיפרה את סיפורה האישי: "אני בת 22. מגיל 6 עד גיל 12 חוויתי התעללות מינית על ידי גבר בן 45. הפוגע הורשע וריצה מאסר של 6 שנים בהם לא הסכים לקבל טיפול. לאחרונה הוא שוחרר. הוא הספיק להתקשר אלי ממספרים חסויים, לגנוח בפלאפון, ולמרר את חיי. הוא הבטיח שאם אתלונן עליו הוא יחזור לנקום בי. המדינה לא הצליחה לשמור עלי. כשרציתי להגיע ולדבר על כך בכנסת – הייתה הוראת מפורשת לטשטש את שמי. נאלצתי לעבור מסע מפרך כדי שלא יחביאו אותי. נאלצתי להוציא אישור מפורש מבית משפט כדי שלא יסתירו אותי. היום המצלמות לא יכבו. אין מי שישתיק אותי. אבל זה לא מספיק. שנת 2018. ולא מספיק שילדות, נערות, נשים, עדיין נרצחות ונאנסות, הן גם מושתקות. מה יותר פוגע מזה?"
זוהר ביקשה מחברי וחברות הכנסת "שנו את החוק. אל תשתיקו אותנו. הגבר שתקף אותי לקח ממני בכוח ובאלימות את חופש הבחירה. אני כאן כדי לבקש מכם – תחזירו לי אותו".
