יש במאבק הזה, נגד תעשיית הטבק, בערך הכל: מחוקקים עם אינטרסים, עמותות מגזר שלישי, חברות בינלאומיות המגלגלות מחזורי ענק מחוזקות בלוביסטים ואחרון חביב – רגולטור שעושה קצת, אבל לא מספיק, על מנת להדביק את הפער מהעולם המערבי. היום (רביעי) יירשם במאבק שלב נוסף כשוועדת הכלכלה של הכנסת תתכנס לדון שוב בהצעת החוק הגבלת פרסום ושיווק של מוצרי טבק.
אמנם המאבק הזה לא חדש, אך בשנתיים האחרונות הוא צבר תאוצה לאור שורת פרסומים בתקשורת וכניסתם של מוצרים חדשים לשוק. במקביל, כוחה של הקואליציה האזרחית הנאבקת במוצרי הטבק גדל עם כניסתו של שחקן חדש ובעל השפעה – המיזם למיגור העישון, עמותה שהציבה לעצמה כמטרת על, בנוסף למאבק הכללי בנגע, להגביל את החשיפה לטבק עבור אלה הניצבים בנקודת הזמן הקריטית ביותר – בני הנוער, אלה שעלולים להתחיל להשתמש במוצרים. בראיון ראשון ל"דבר ראשון" חושפת מנכ"לית המיזם, שירה כסלו, כיצד המאבק הקשוח הזה נראה מצדן של העמותות הנדרשות להתמודד עם כוחות חזקים, חזקים ביותר.
מדוע בעצם רק לפני כשנתיים החל לרדת האסימון, המיזם הוקם והמאבק תפס תאוצה?
"אני חושבת שחברו כמה דברים. הראשון היה התחקיר של העיתונאי חיים ריבלין (על קשרים בין חברות טבק לגורמים במשרד הבריאות, ס"ק) שהיה מרחיק לכת בתעוזה שלו. הוא שם תופעה על השולחן. הדבר השני הוא המוצרים החדשים עם נזק מופחת לכאורה, דוגמת המכשירים האלקטרוניים כגון אייקוס וג'ול. ישנה סוג של מחזוריות שיווקית של החברות שאומרות – הנה פה הרגולציה מקשה עלינו, מה הדבר הבא שדרכו נזיז את המגרש כדי שלא יקשו עלינו? ישראל נמצאת כאן בפיגור. הרגולציה לא מצליחה לפרוץ דרך, וקורה דבר הפוך – ישראל היא גן עדן לניסיונות מצד חברות הטבק".
בערך באותו הזמן הוקם המיזם ביוזמת אבינעם ערמוני ובאמצעות תרומה של אלן יגלום, איש עסקים יהודי המתגורר בשוויץ ובנה של רעיה יגלום ז"ל, לשעבר נשיאת ויצו העולמית. הוא התווסף לכוחות נוספים שכבר פעלו ובהם האגודה למלחמה בסרטן, איגוד רופאי הציבור בהסתדרות הרפואית, המועצה הישראלית למניעת עישון, אוויר נקי, העמותה לדמוקרטיה מתקדמת ועוד. המאבק החל לצבור תאוצה ואצבע מאוד ברורה הופנתה לכיוון הממשלה והעוסקים בדבר. גם מבקר המדינה לא חסך כשפרסם דו"ח חריף במיוחד על אופן התנהלות המדינה מול נגע העישון.
את חושבת שחברות הטבק הופתעו מהחזית החדשה?
"מהקואליציה, כן. בוא נלך אחורה צעד-צעד. החברות המשיכו לפעול כמו בגן עדן, למשל כשנכנס האייקוס, אבל הן לא ציפו לתביעות ולתשובות שהגיעו מצד המדינה שהכריז שמדובר במוצר טבק. לאחר מכן הן נתנו פייט יחסית קשה, הביאו לפה את הכלכלן ארתור לאפר (עקומת לאפר), ויצאו בקמפיין ספציפי לקובעי המדיניות מכיוון שהתוצאה היתה דרסטית מבחינתן: המיסוי על האייקוס הושווה למס על סיגריות, כשאנחנו המדינה היחידה שבה זה קרה. הקערה התהפכה על פיה. בתגובה הם הוציאו פרסומת שבה הודיעו – 'בואו לא נשרוף את הסיכוי של ישראל לעתיד ללא עשן', כי הרי אידוי פחות מסוכן לטענתן. אז מהבחינה הזו הם לגמרי הופתעו".
עם מה נאלצת להתמודד בתקופה הזו?
"אתן לך דוגמה: בסופו של דבר התפקיד שלי הוא לתת את המוח שלי לטובת הנושא, ומה שהמוח שלי נחשף אליו – אלה יהיו השיקולים שבסופו של דבר יובילו לקבלת החלטות. אני מניחה שזה אותו דבר אצל יתר הארגונים. במהלך השנתיים האלה קיבלתי הרבה פניות מכל מיני חברות טבק ומאנשים שקשורים לתחום שביקשו להיפגש אתי. האמירה שלי אליהם תמיד היתה – למה לי לשמוע בכלל את הטיעונים שיש שם? כי אז המוח שלי יצטרך לשקלל אותם. לא סתם האמנה הבינלאומית אומרת שהחשיפה או הקשר עם חברות טבק למיניהן צריך להיות אך ורק לדברים שקשורים לביצועים ולא למדיניות, והיתה לי התלבטות נורא גדולה, חלק מהדיון אם להכיר עם מי את מתמודדת. ועדיין, חלק מהעבודה שלי הוא לחזור לחזון וליעד ולעבודה ממוקדת, ולהישאר עד כמה שאפשר בתוך העולם הזה. לא לתת לאינטרסים חזקים להיכנס להליך קבלת ההחלטות".
מה הציון שלך לאופן שבו הרגולטור מתעסק בנושא בשנתיים האלה?
"בעיני הוא מקבל ציון מאוד נמוך, אסביר גם למה: אם הרגולטור שם במשקולות שלו שיקולים כלכליים מול בריאותיים, ואין מי ששם את השיקולים הבריאותיים במקום הראשון – אנחנו בבעיה. לא ייתכן שארגוני חברה אזרחית הם אלה שצריכים להניף את דגל בריאות הציבור. יש למדינה אחריות על בריאות הציבור. נקודה. נכון שיש לה שיקולים נוספים כגון אלה הכלכליים, אבל אי אפשר שהם ינצחו את הבריאותיים. כרגע האיזון הזה מופר לחלוטין, וזה מה שניסה להגיד מבקר המדינה בדו"ח שלו. קבעתם תכנית לאומית למאבק בטבק, איך יכול להיות שאתם לא מיישמים? איך יכול להיות שהפקרתם את הזירה? זה לחלוטין באחריותכם".
כסלו לא חוסכת ביקורת מהמשרדים הממשלתיים: "בריאות הציבור הוא ערך ציבורי שהמדינה צריכה להיות אחראית עליו. הוא לא משהו שצריך להשאיר אותו כעוד אחד מהטיעונים לארגוני חברה אזרחית. הזכות לבריאות מופקרת. זה לא משנה שבצד השני יש כוחות חזקים, זה בדיוק התפקיד של המדינה הן בהיבט של המיסוי הן בהיבט של הפיקוח של מוצרים שנכנסים לארץ, ואף אחד לא מגן על האוכלוסייה. וצעירים עד גיל 18, ההגנה עליהם צריכה להיות כפולה ומכופלת. לא יכול להיות שמשרדי הממשלה לא נזעקים לטפל בזה. לא יכול להיות שהמדינה מפקירה את בני הנוער".
מכבש האינטרסים הצפוף והמחניק הזה, תרתי משמע, מתכנס באופן פיזי בכל פעם שמתקיים דיון בהצעות החוק הקשורות למגבלות על תעשיית הטבק בוועדות הכנסת. על הפרק, כאמור, בסיבוב הזה: תיקון לחוק הגבלת פרסום ושיווק מוצרי טבק בוועדת הכלכלה. בליבת התיקון: הכללת המוצרים האלקטרוניים וכן דיון בשאלה האם להמשיך בהצמדת כותרות נגד עישון לפרסומות למוצרי עישון וטבק בעיתונים. במערכה הזו ידי חברות הטבק והעיתונים על העליונה: בדיון האחרון הוחלט שאין חובה להצמיד בין המודעות הממומנות על ידי חברות הטבק, ומעתה ניתן יהיה לפרסמן במועד מאוחר יותר שטרם נקבע. אלא שגולת הכותרת בדיון היתה תמיכתם המפתיעה של שורת חברי כנסת מהליכוד, בהם אורן חזן ונאווה בוקר, שקראו להקל על הפיצוציות והקיוסקים המוכרים מוצרי טבק.
הם מופעלים על ידי החברות?
"זו שאלה מצוינת שמצאתי את עצמי מתחבטת בה. מצד אחד זה נורא קל לבוא ולהגיד שחברות הטבק מאחורה, אבל נורא קשה להוכיח. אני חושבת שחברות הטבק עושות עבודה מצוינת, לצערי הרב, בזה שהן גורמות לכך שזה לא ייראה שזה מגיע מהן. לכאורה חברות הטבק ישבו בשקט וזה מה שמדליק לי נורה אדומה". מה שקרה בדיון האחרון, לדבריה, הוא ש"פתאום מי שייצג את חברות הטבק היו או חברי כנסת או אנשי פיצוציות שדאגו ללבות. הרבה יותר קשה לתקוף את הטיעון שלהם שהוא לכאורה יותר סוחט דמעות מאשר את חברות הטבק".
ובחזרה לחברות. את מאמינה להן כשהם טוענים שהמוצרים החדשים פחות מזיקים, או שזה צעד ציני?
"העובדות הן שאי אפשר לדעת. סיגריות נמצאות במחקר הרפואי למעלה מ-60 שנה, אייקוס נמצא משהו כמו ארבע שנים וג'ול שלוש שנים. סיגריות אלקטרוניות נמצאות משהו כמו 10-15 שנה. זה עדיין לא מספיק כדי להבין את הנזקים ארוכי הטווח. עכשיו השאלה היא מה אתה עושה בסיטואציה הזו. אנחנו יודעים שניקוטין ממכר ושטבק מזיק. אם מסתכלים בראייה – בני נוער לא צריכים להתחיל עם זה. האם המוצר הזה יזיק פחות למבוגרים שכבר מעשנים? ייקח זמן עד שיבינו עד כמה הפחות הזה. האם המדינה מוכנה לניסוי על בני אדם? זו שאלה".
לדבריה, גם חברות הטבק עצמן לא ממש יודעות, גם אם הן מנסות לשכנע אחרת. "אין להן מכונת זמן שתדע מה זה יעשה על הגוף עוד עשרים שנה. מהבחינה הזו אני לא מאשימה אותן בציניות כי הן פשוט לא יודעות. אך רמת השכנוע להעביר ממוצר א' למוצר ב' כשחובת ההוכחה על בריאות נמצאת אצל מי? חברות הטבק כבר נתפסו בעבר משקרות. האינטרס הראשון שמוביל אותם אינו הבריאות. אני יכולה להגיד שמכיוון שהמיזם מתעסק בעיקר בבני נוער וצעירים – המוצרים אינם צריכים להגיע אליהם. תפקיד המדינה להגן עליהם ולאסור למכור בפיצוציות, החשיפה הזו מסוכנת".