חי בי זכרון, אולי מגלגולים קודמים, של אפשרות לקיום אהבה ומגע כחלק יומיומי ובלתי נפרד מחיינו. מתישהו קרה מה שקרה, והתרבות התגלגלה למצב בו נדבקים היחידים לזוגות. בתוכי קול המספר שלא חייבים דווקא כך. ושאולי אף אני, מתישהו, או נשמתי, בגוף אחר, חיה חיים אחרים, חיים של שבט.
אנחנו צוחקים כל הדרך, מפטפטים על שטויות, כמתבקש ברגע ראשון של קלילות לצד מתח קל שיש לפוגג. נראה שרוח קלילה נחה על שנינו היום. כשנפגשים, אין לדעת מה יקרה ועל כן תמיד נפגשים מחדש. "את כמו פלטה של צבעים, כל פעם אני מגלה צבע אחר בך", אומר לי חי כשיצאנו מהאוטו. הפעם זה הוא, דניאל, תמר ואני, נפגשים לערב חברי רגוע אצלו בבית. כך לפחות בתכנון.
הימים מתקררים. נכנסנו לג'קוזי החם שבגינה, אחרי שאכלנו פיצה תוצרת בית ושתינו יין לרוויה. שקט וצלילי מים ועלים מרשרשים. עירום בפשטות, נהנים מהחום המגן מפני הקרירות שבחוץ. כמה טוב שאפשר כך להיות. נעימה לי נוכחותה של תמר. אנו לומדות להכיר לאחרונה ואני מגלה צדדים יפים בה. שוררת בנינו הרגשה של פתיחות שנוצרת בקצב שלה. אני רואה את החבר שלה ערום וזה לא מאיים עליה או מביך. הגופים היו יפים, משייטים בתוך המים, התלטפנו ושוחחנו. ניתן לקיים מגע חברי שאינו מיני, ללא אג'נדה.
תמר הכריזה שהיא עייפה ונכנסה הביתה לנמנם. נשארנו דניאל, חי ואני. אנחנו מעין שלישיה שהתרקמה לה. מתרחש בינינו חיבור המאופיין בכנות, פשטות וארוס שמושכים אותנו זה לזה לזו. השיחה צללה במהירות לעומקים. צניחה חופשית לתוך עצמנו ואל המרחב שבינינו.
ירח מלא זרח ואתו כמה כוכבים שהתגלו בין מסך עננים מתפוגגים. "הנה קסיופאה", אמר חי והצביע אל השמים. דניאל ואני צחקנו, "אנחנו בלי משקפיים, אבל מאמינים לך". השיחה גלשה והעמיקה אל כל תחומי החיים. בית, עבודה, משפחה. פחד מהעתיד, מנהיגות, גבריות ונשיות, בדידות וחוסר וודאות, כסף, היאחזות ודפוסים, אהבה, לב פתוח ולב סגור. חלומות על חיים, צרכים, כאבים וכמיהות.
שייטנו בקצב זרימת השיחה והשתיקה, מחליפים מקומות כבמחול, מרחפים, צפים ונוגעים. המים החמים מלטפים אותנו ואנחנו מלטפים אחד את השני. כאשר אחד דיבר ושיתף, השניים האחרים נגעו, כמו היה משתתף הגוף על כל חלקיו במלאכת ההקשבה. ואולי אפשר באמת להקשיב דרך יד, רגל, בטן, עורף, המספרים גם הם סיפורים לרוב.
דניאל סיפר על כאב וגעגוע. הצענו, חי ואני, להעניק לו מגע של אהבה. הוא צף במים כששנינו תומכים בו, לוטפים בשערותיו, מחזיקים, מנדנדים, מערסלים. כל אחד מצד אחר. הסתכלנו זה על זו, והוא בינינו, צף במים בעיניים עצומות. יפה לראות מגע בין גברים, במיוחד כשמדובר בכאלה שמעוררים בי משיכה ואהבה.
בזרימה טבעית מצא כל פעם אחד את מקומו בין השניים האחרים. דינמיקה חיה ומרתקת של תנועה בשלישייה. אני מקבלת מגע מהאחד ומסתכלת בעיניו של האחר. שניים מדברים והשלישי מקשיב. נוכחות ערה והקשבה משולשת, זרימת אנרגיה רבת כיוונים. הרגשתי בת מזל על הרגע, השקט, הכוכבים והירח ושני גברים שאני אוהבת וגורמים לי להרגיש בטוחה, מושכת ונינוחה.
אז מסתבר שניתן להיות מושכת ונינוחה! מי דמיין שתרחיש כזה יתכן? שאפשר להיות עירומה בג'קוזי עם שני גברים שאינם מצפים ממני לדבר מלבד הנוכחות הכנה שלי? בעבר, מצב כזה היה מעורר בי חשש. לא חשבתי שניתן להיות בעירום ופתיחות בחברת גברים באופן שלא יתפרש כהזמנה למיניות. כולנו, גברים ונשים, פוגשים אחד את השני עמוסי דימויים, מסכות, ציפיות ורעב לקרבה ולמגע, עד כדי כך שלפעמים קשה לראות שהאדם שמולי הוא פשוט אדם. זה לא משנה אם יש לו פין או ציצים או זקפה, או האם הייתה או תתממש בנינו משיכה או מיניות. יש רגע שבו אפשר להיות פשוט אנשים ביחד. גברים ואשה, עם כל המטען שבינינו, ביחד, בקרבה, ולהסיר מחיצות.
אחרי שיחת הצללים (כאן תוכלו לקרוא עליה) בה חשפתי בפני חי את הילדה שבי, החוששת מדחייה, אני חשה נינוחה וללא ציפייה מקרקרת. מאז ששחררתי את הילדה לחופשי, היא מיתנה את התנהגותה הפרועה. לא חששתי מדחייה ולא חשבתי מה הוא חושב עלי. אולי נכנסנו לשדה שמאפשר פגיעות ואמון? אולי. לילית הילדה הרגישה שיש לה מקום, ולכן לא עשתה צרות. במצב עניינים זה, אפשר לדבר ולשתף במפגשים ובמערכות היחסים שלנו גם עם גברים אחרים ונשים אחרות, פחות לשים את הרגשות בצד, ולא רק לפחד מפגיעה. אולי אפשר לאהוב ולהיות פשוט חברים? אני תוהה. האם אפשר לחוות פגיעה, קנאה או כיווץ ועדיין להישאר? בינתיים נראה שכן.
חי אחז בי ומשך אותי לעברו. אני יושבת עליו וחשה זקפה מזדקרת תחת ישבני
"השיחה הזאת מעוררת אותי" הוא אומר
"אני מדברת בכנות אז עומד לך. זה קרה גם בשיחת הצללים. כשאני נחשפת וזה עושה לך את זה"
"ואללה, מעניין. אני אשים לב"
אני צוחקת, מרוצה מעצמי. אמנם ללא ציפייה (האמנם?), אך עדיין נעים לעורר את הגבר אליו אני נמשכת. אולי היות ללא ציפייה זה הדבר המושך ביותר, לעומת תלות וציפיות אינסופיות המעוררות כיווץ וחשש.
ריחפתי מעליו נוגעת לא נוגעת, והוא תמך בגבי ולסירוגין הצמיד אותי אליו ושוב שחרר אותי לצוף, משעינה את ראשי על כתפו, שערי נפרש במים. דניאל, שישב מולנו, ליטף את רגלי הפשוטות לעברו ואצבעותיו השובבות מטיילות לכיוון המפשעה שלי. הזקפה של חי עוברת דרכי אל דניאל, כמו היה גופי חומר מוליך. הידד! אני חוגת את האפשרות שזקפה תופיע אך אינה חייבת להתממש כאן ועכשיו. אפשר לדבר על זה, לצחוק על זה. גם זה חלק מהחיים.
חייכתי והרגשתי את גופי מתעורר ביניהם. בעודנו גולשים בגלי שיחה עמוקה ואני משתפת את שעל ליבי, דניאל מניח יד עדינה על הפות שלי. מגע עדין ומרחף, לא מטרתי. נעים. הפות אוהבת כשנוגעים בה ללא ניסיון לחתור לדבר הבא, להשיג ממנה דבר או להוציא ממנה תגובה, מגע של הקשבה.
כן, המגע מיני ומענג, אך אינו חותר לקיום יחסי מין כאן ועכשיו. אפשר לדבר דיבור של הלב, להרגיש, לשחק ולתת לגופנו על כל חלקיו להשתתף בשיחה, במילה ובמגע. גיששתי בתגובה בכפות רגלי לעבר הפין של דניאל והשתעשעתי בניסיון לענג אותו בחזרה באמצעות אצבעות רגלי. הוא שידר לי באנחה קולנית ומוגזמת כשהצלחתי לקלוע לליטוף נעים ושלח אלי מבט משועשע.
אצבעות סבתא מקומטות לאחר שהייה ממושכת במים וירח שחצה כבר חצי שמים מגלה לנו שהעמקנו אל התוך הלילה. בעודנו מפליגים שלושתנו במחוזות הלב, תמר, שהתעוררה מהנמנום, ביקשה מדניאל ללכת הביתה. "עוד כמה דקות אני בא ונזוז", הוא אומר, ושוב אבדה תחושת הזמן. אחרי שהדקות הלכו והתארכו ושוב שקענו אל תוך המשולש, חי ואני רמזנו לדניאל שאם הוא לא רוצה להסתבך אתה… הם צריכים ללכת הביתה.
"היי.. רגע, לפני שאתה הולך. אני רוצה להגיד לכם תודה", אמרתי כשיצא אל אוויר הלילה הקריר והתעטף במגבת. "אין לכם מושג כמה אני מעריכה את זה שאני יכולה להיות ככה אתכם. כמו שאני, בכנות, בפשטות. שאיני צריכה להוכיח דבר. לא דמיינתי סיטואציה כזו עם גברים. אני סומכת עליכם, מאמינה לכם. אני יכולה להיות מי שאני, לעשות מה שאני רוצה ולהרגיש בטוחה".
כל המתרחש בינינו הוא חזון אחרית הימים מבחינתי, לעומת חוסר הביטחון העז שחוויתי בעבר בחברת גברים כשהרגשתי שרק רוצים לקחת ממני. נעים שיכולה להתעורר בינינו מיניות שאינה חותרת למטרה, מתעוררת ונרגעת ושוב מתעוררת. אני יכולה להיות אישה וילדה ומינית ופשוטה ולילית. והם אוהבים, מכבדים אותי, שומרים עלי ועל גבולותיי ומחבקים אותי.
"אני אוהב אותך. אני אוהב את שניכם. ממש ממש" אמר דניאל.
"אנחנו אוהבים אותך". ענינו חי ואני.
דניאל הלך ונשארנו חי ואני בעטיפת המים החמימה. הרגשה של מלאות ומנוחה לאחר מפגש מזין שעונה על כל כך הרבה צרכים: הקשבה, שיתוף, משחק, אינטימיות, מגע וקלילות. היות בשלישייה של חברים הפיג מעט מהמתח ששורר לפעמים ביני ובין חי כשאנחנו נפגשים רק שנינו. טעמנו הלילה טעמה של חברות פשוטה.
אני יושבת בין רגליו והוא מחבק אותי, נשענת עליו. הרגשתי עטופה על ידו ועל ידי המים והלילה והירח והכוכבים שסוככו מעלינו. שקענו לתוך מנוחה. בילינו כמה דקות בשתיקה. כמה טוב לשתוק ביחד.
"ככה אני אוהב", אמר
"מה זה ככה?" שאלתי
"ככה, פשוט להיות."
הרגשתי את נשימתו נרגעת ונחירה חרישית עולה באפו. מתחילים להתנמנם. רגע לפני שאנחנו נרדמים הנחתי יד על לחיו והוא קפץ בהפתעה מתוך השינה המתגנבת. מנומנמים, קיפלנו את החגיגה ונכנסנו להתקלח וישר למיטה.
שקענו לשינה-לא שינה. לרגעים הגופים רטטו זה כנגד זו, פעם הוא, פעם אני. משדרים שנוכחותו של הצד השני מורגשת בגוף, מעבירים מסרים בתוך השינה. מידי פעם אני מתקרבת ועוטפת מאחור את גופו הגדול משלי, ומידי פעם הוא אוחז ומקרבני אליו.
החום הלך וגאה במרווח שבנינו, שהתמלא באנרגיה מורגשת שאפשר למשש כחומר בעל מסה, צבע וצורה. במקומות בהם עורנו נפגש הותכנו לזיעה שבין גוף לגוף. האם שלי? שלך? הרטט היתרגם לתנועה עדינה, וגופינו התחברו בהשתלבות טבעית כשהוא נכנס לתוכי.
לאט
לאט
נענו בתוך ומתוך חלום. גלים של עונג רוגע שוטפים ואנחנו נושמים יחד, מסונכרנים, כגוף אחד. שקענו שוב לתוך השינה, והוא נעטף בתוכי.
ושוב מתעוררים הגופים לפנינו, והפעם אור זריחה עדין שוטף את החדר. פוקחים עיניים אל תוך נשיקה וממשיכים בעירות את שהתחלנו בערפילי חלום. חיבור, קרבה, עונג. השעון רץ נגדנו והיינו כבר חייבים לקום ולצאת, לנפץ את הבועה של הלילה-בוקר הזה בעל כורחנו. "לא בא לי לקום", מתלוננים ומשהים את השעון המעורר לעוד עשר דקות ועוד חמש ועוד חמש.
"אנחנו חייבים לקום". הוא אומר ומגביר את תנועת האגן שלו, מצמיד אותי אליו.
"אז תקום" אני אומרת בשובבות
הוא הופך אותי אל הבטן
"לא אמרת שאנחנו צריכים לקום?" אני מתגרה
"אני רק נכנס לומר שלום"
מים געשו בתוכי. הוא חש במעין המפכה והתגנב אלי באצבעו. הזרם התפתה לפרוץ נוכח מגעו המדויק, אך עצרתי אותו. המים שבתוכי לא אוהבים לצאת בחיפזון. הם זקוקים לרגיעה ונשימה.
"נראה לי שאני הולך לעבודה עם הזקפה הזאת" צחק לעברי כשהשלמנו מקלחת זריזה ויצאנו מהבית אל היום הרגיל הזה.
****
למחרת, נפגשנו נץ ואני וסיפרתי לו על מעללות ליל אמש. על החברות והאהבה שאני חשה בחברת חי ודניאל ועל הזרימה, הקלילות והמיניות הרוגעת ששוכנות בנינו.
הופתעתי מההרגשה שכל אותה פשטות וטבעיות מתגמדת לנוכח האשמה שאני חשה כשאני מדברת על כך עם נץ. לצד הרצון לשתף, אני מתמלאת היסוס וחשש לפגוע. וכל זה לגמרי שלי. הוא לא עשה כלום.
"מה אתה רוצה לדעת?" אני מגששת.
"מה את רוצה לספר?" הוא מחזיר את הכדור אלי. גבר חכם, נץ.
"אין לי צורך לספר משהו ספציפי, אני רק לא רוצה ליצור מצב בו קורים דברים שחשוב לך לדעת ואני לא מספרת". כמה מהר מתעלה החשש על הרצון לשתף בחופשיות. ואולי לא היה כלל רצון לשתף, אלא רק להרגיש "בסדר", ולדעת שאני לא מסתירה ממנו. שאיני שקרנית.
אבל דווקא כן בא לי לשתף אותו בחוויות הלילה! כן, גם במין. בא לי שישמח בשמחתי. אך אני מסתפקת בתיאור של המגע החברי והאוהב והשיחה המקרבת ומציינת רק בקצרה שכן, גם שכבנו. איך אפשר לשתף את החבר שלך במעשה אהבה עם אחר? שהיית עירומה בג'קוזי שעות עם שני גברים שאת אוהבת? שקיימתם שיחה קרובה, ונגעתם וליטפתם ואהבה פשוטה שררה ביניכם? שחווית אהבה? רציתי לחלוק את השמחה על החברות הפשוטה הנרקמת ביני ובין חי, ועל כך שאני מתיידדת עם הילדה הנזקקת והתלותית שבי, המפחדת מדחייה. רציתי לחגוג את חברותי עם לילית הילדה שמאז ששחררתי אותה לחופשי כבר אינה מצמידה את פני בכף רגל גסה מלוכלכת אל המדרכה. רציתי לשמוח בלהט שחשתי, אך חששתי שיפגע. גם בליבו של נץ שוכן ילד עדין, המפחד להיות פחות טוב מילד אחר.
אני משתפת בבלבול שעולה בי. בודקת עם עצמי: האם אני מספרת כי אני רוצה לשתף? האם כדי לצאת בסדר? ואולי בכלל לא רוצים לדבר על זה? גל מחשבות מתנפץ בראשי: האם אפשר לספר לבן הזוג חוויות מיניות מרהיבות ושעדיין יהיה בסדר? מה עושים עם כל הקנאה, ההשוואה וחוסר הביטחון?
נץ ואני חווינו רגעי תשוקה אהבה ואינטימיות שלא פגשתי עם אחר. עם חי אני פוגשת בימים אלה להט ותשוקה, הפתעה וחוסר וודאות. האם יוכלו כל הרגשות לחיות יחד בתוכי ובינינו בשלום? שכבה שחורה וסמיכה מתהווה בי והיא מבעבעת תחרות, השוואה ואשמה: "את לא בסדר. איך את בזוגיות ועדיין נכנסת לסחרחרה הזאת עם חי ומתמסרת שוב ושוב ללהט הגואה ביניכם?" אני מזכירה לעצמי שאלה רק מחשבות וחוזרת לכאן והעכשיו, לעיניו של נץ, המקשיבות לי. איתך אני רוצה להיות, כאן ועכשיו. הוא שותק ואני רואה את גלגלי מחשבותיו עובדים. אני משלימה בראשי מה עובר בתוכו והוא מסנן ולא אומר.
"אני רוצה שתשימי לב לדבר אחד", הוא אומר אחר שתיקה ממושכת. אני יודעת שהוא הולך להגיד דבר חכם וחד, כי כך תמיד קורה. "שימי לב שכשאת איתם, את מניחה את הפלאפון בצד (באמת נץ שלח לי הודעה אתמול בערב ולא הסתכלתי עליה עד הבוקר). אבל כשאת מגיעה אלי את לא מניחה בחוץ את החיים. כשאנחנו נפגשים, כל החיים נמצאים איתנו פה בחדר. פה אין כזה דבר לשים בצד".
נץ צודק. באמת כשאני איתו החיים על כל גווניהם החמים והקרים, יופיים וצרותיהם היומיומיות, מונחים במרכז, ואילו במפגש עם חי ודניאל משהו בי רוצה להניח את החיים ה"רגילים" ולהתמסר לקסם הרגע. אאוץ'. כואב. טוב שהשמיע את המילים הדוקרות והקולעות. הצד החד של המצפון המלובן יכול לסבול הכל, אבל קשה לו וכואב לסבול מראה. הייתי צריכה לשמוע את זה.
הזוגיות מערבת בתוכה תחומי חיים רבים ורגשות אינספור, ולעתים נדמה שקשה ליצור בתוכה רגעים פשוטים של זרימה אירוטית מפתיעה ונינוחה.
אני חוזרת בתוכי לזיכרון העבר והעתיד של שבט אחים ואחיות שבתוכו ניתן לקיים מגע ומיניות בפשטות. כך אני רוצה. כך רוצה בתוך החיים. ובכל זאת משהו בי רוצה להפריד את הזוגיות מהמגע החברי, המשחקי המעורר והשבטי שאני חווה עם אחרים.
אז מה מקומה של הזוגיות בתוך התמונה הזאת? איני יודעת. חידה.
לוקחת נשימה עמוקה בתוך ואל תוך השאלה.
