הנשיא החדש של מקסיקו, אנדרס מנואל לופז אוברדור, מעוניין לסיים ארבעה עשורים של ניאוליברליזם והפרטות במדינה, ולהוביל הגדלה משמעותית של ההשקעה הממשלתית בציבור. בניגוד למדינות אחרות, יש לו כלים פיננסיים לכך – וזה כנראה מה שמוציא את המשקיעים בוול סטריט ובשוקי ההון מדעתם, עד כדי האשמתו ב'דיקטטורה' והצגת המגזר הפיננסי העולמי כ'מגן הדמוקרטיה'.
בבחירות שהתקיימו בנובמבר שעבר זכה אוברדור ב-53% מקולות הבוחרים – במנדט הרחב ביותר מהציבור המקסיקני מזה מספר עשורים. כשהושבע לתפקידו בשבוע שעבר הוא הכריז כי מדובר "לא רק בהחלפת שלטון, אלא שינוי במשטר עצמו" – סוף עידן הניאוליברליזם במקסיקו, ותחילת עידן שבו הממשלה פועלת לטובת כלל האזרחים. לארבעת העשורים של ההפרטות והקיצוצים התקציביים במדינה קרא אורברדור "אסון מוחלט לעם במקסיקו" והבטיח לבצע מספר רחב של הלאמות והרחבה תקציבית. הוא הבטיח כי "נעשה כל שביכולתנו להיפטר מהמשטר הניאוליברלי הזה" הבטיח.
מידת ההצלחה של הממשלה החדשה במקסיקו תתבהר רק בהמשך, אבל יש מי שמודאגים כבר עכשיו מהבטחותיו ופועלים לסכל אותן. משקיעים בשוקי ההון, שמתנגדים למהלכים שהוא מנסה להוביל ומעדיפים לראות ממשלה שדובקת במדיניות החנק התקציבי, הגיבו באגרסיביות להשבעתו הנשיא החדש, ומשכו את השקעותיהם ממקסיקו. המהלך הביא לירידה חדה בערך הפסו המקסיקני, ולזינוק בריבית על האג"ח הממשלתית המקומית.
תגובת שוקי ההון להכרזותיו של אוברדור דומה למקרים אחרים שהתרגלנו לראות במדינות שונות, למשל באיטליה בשנה האחרונה, או ביוון בשנת 2015: בעקבות בחירתו של מועמד שנחשב "מסוכן" לשוקי ההון מוכרים המשקיעים את האג"ח הממשלתיות שרכשו, מה שמוביל לירידת ערכן, לתיוגן כ'מסוכנות' ולזינוק בריבית עליהן. ה'משבר' שנוצר משמש כהוכחה לכך שהמדיניות הייתה שגויה מלכתחילה, והעלייה בריבית מקשה על הממשלות לגייס הון להשקעה ציבורית – מה שבמקרים רבים בולם את כוונת הממשלה להשקיע בציבור.
אבל במקרה של מקסיקו, ה'טריק' הזה יכול לעבוד רק באופן חלקי. אנחנו כבר רגילים לכך שמשקיעים בשוקים הפיננסיים מתלוננים על מדיניות מרחיבה מצד ממשלות שונות, אלא שהפעם השמיעו המשקיעים טענה מוזרה במיוחד כלפי הממשלה המקסיקנית. לטענתם, הקיצוצים התקציביים שביצעו הממשלות במקסיקו השנים האחרונות הביאו לכך שיחס חוב התוצר של מקסיקו נמוך מדי. מדובר ביחס חוב-תוצר של 46.4% – הרבה יותר נמוך מיעד ה-60% שהוצב באמנת מאסטריכט למשל. ב-2008 הוא עמד על כ-20%.
הטענה הזו נשמעת משונה במיוחד כשהיא מגיעה מצד אלו שדורשים באופן עקבי ממשלות העולם מדיניות קיצוצים תקציביים כתנאי להשקעה בהן. אלא שהפעם, דווקא העמידה של הממשלה המקסיקנית ביעדים הפיסקליים המחמירים פוגעת בכוחם של המשקיעים. במילים פשוטות, בעקבות הימנעות מהוצאה ציבורית, יש בידי ממשלת מקסיקו רזרבות הון שמאפשרות לה חופש פעולה נרחב, גם ללא נטילת חובות חדשים. כך, יכולה ממשלת מקסיקו החדשה לבצע השקעות רחבות, למורת רוחם של השוקים הפיננסיים, מבלי לחשוש מה"עונש" שיוטל עליה.
מי שולט, הממשלה או השווקים?
"מי שולט פה? לא העם? לא האזרחים? זאת לא אמורה להיות דמוקרטיה?", אמר אוברדור בנאום ההשבעה שלו בשבת. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כמי שחיים בחברה דמוקרטית, בה רצון העם הוא זה שקובע את מדיניות הממשלה. יש בכך מידה גבוהה של אמת, אך לצד זאת ישנם מספר גורמים נוספים שקובעים את מדיניות הממשלה ואינם תלויים ברצון העם – למשל, שוקי ההון העולמיים.
מדוע שוקי ההון בעולם יכולים להיות חזקים יותר מממשלות של מדינות? כל ממשלה זקוקה לגיוס חוב כדי לממן את הפעילות השוטפת שלה. מרבית ממשלות העולם מגייסות את החוב הזה בשוק החופשי, מידי גורמים פרטיים כמו בנקים וחברות פיננסיות גדולות. אותם גורמים לא מעניקים כסף בחינם, אלא מלווים אותו בתמורה לריבית. מדינות שנחשבות להשקעות 'בטוחות' יותר זוכות להלוואות בריבית נמוכה, ואילו מדינות 'מסוכנות' נאלצות לשלם ריבית גבוהה על ההלוואות.
לכאורה מדובר בעניין טכני, כמו כל עסקה בשוק החופשי. אלא שבמקרה הזה מדובר בכוח עצום בו מחזיקים השחקנים בשווקים הפיננסיים ביחס למדינות העולם. האפשרות שהריבית על האג"ח הממשלתי תזנק כתוצאה ממדיניות שלא מוצאת חן בעיני המשקיעים מאיימת על ממשלות כמו זו של אוברדור, גם אם מדיניותן משקפת את רצון העם. במקרים רבים, ממשלות כאלו מוכנעות מראש על ידי האפשרות לעלייה בתשלומי הריבית שלהן, שלא תאפשר להן להמשיך ולהתקיים.
בכל הקשור למדיניות פיסקלית, הממשלות האחרונות במקסיקו 'התנהגו יפה' ויישרו קו עם מוסדות הכלכלה הבינלאומית ושווקי ההון. הן ביצעו קיצוצים עצומים בהוצאות המדינה, שכללו הפרטות וחנק תקציבי בעיקר בתחומי הרווחה, בטענה שהדבר נחוץ כדי למשוך משקיעים למדינה. במהלך שנות התשעים כ-85% מהחברות הממשלתיות נמכרו לידי משקיעים פרטיים.
את המחיר החברתי של הקיצוצים המתמשכים שילמו, כמובן, האזרחים. כיום מקסיקו היא אחת המדינות בעלות שיעור אי השוויון הגבוה ביותר ב-OECD. למעשה, 10% מכל המקסיקנים שולטים ב-64% מההון, ו-1% העשירים ביותר שולטים ב-21% מההון. לאורך השנים הסבירו ממשלות מקסיקו לציבור כי למרות שהקיצוצים כואבים, הם ישתלמו בטווח הארוך, כי הם ישכנעו את המשקיעים הבינלאומיים להגיע ולהשקיע במדינה, ויביאו איתם עבודה ושגשוג. פעמים רבות היו משקיעים אלו בעצמם שקנו את החברות הממשלתיות שנמכרו במחירי רצפה.
אבל לקיצוצים המתמשכים היתה תוצאה נוספת, שדווקא מגדילה את היכולת של אוברדור להרחיב את ההשקעה הציבורית: הממשלה המקסיקנית 'אגרה' כמות גדולה של עודפים תקציביים, שנכון להיום אין בהם שימוש. אורברדור הבטיח להשתמש באותם עודפים כדי להגדיל את ההוצאה הציבורית, מבלי להזדקק להגדלה משמעותית של החוב. במילים אחרות, ממשלתו של אוברדור תוכל להגדיל את ההשקעה הציבורית ללא צורך בנטילת חובות מהשוק הפיננסי – ולכן גם אם הריבית עליהם תעלה, הפגיעה בכלכלה המקסיקנית תהיה קטנה יחסית. לכאורה מדובר בפתרון מצוין שיאפשר הגדלת ההוצאה הציבורית תוך שמירה על ה'משמעת הפיסקלית' במקסיקו.
הדמוקרטיה ההפוכה של אנשי וול סטריט
באופן אבסורדי, דווקא יכולתה של מקסיקו לממש את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור באופן בלתי תלוי בשוקי ההון, גורמת למשקיעים באותם שווקים להאשים אותה בהיעדר דמוקרטיה. בפייננשל טיימס, עיתון שנקרא (ונכתב) על ידי אנשי המגזר הפיננסי העולמי, זעמו בשבוע שעבר על אוברדור, כינו אותו 'דיקטטור' והזהירו שמדובר בממשלה שלא יהיה עליה כל פיקוח. אחד האנליסטים בעיתון כתב אפילו שאוברדור מהווה סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה הליברלית נשיא ברזיל בולסנרו, שנחשב לשליט עם נטיות דיקטטוריות. "זה עשוי להישמע פרובוקטיבי", נכתב באתר, "אבל מדובר בהיגיון פשוט. אוברדור יורש כלכלה בריאה יחסית, מה שמשחרר אותו מלחצים מצד השוק הפיננסי".
ההצהרות הללו חושפות, ולא בפעם הראשונה, שבקרב אנשי וול סטריט ושוקי ההון העולמיים רווח היפוך מוחלט של משמעות המושג 'דמוקרטיה'. לתפישתם, משקיעים זרים הלוחצים ומתערבים בפוליטיקה הפנימית במדינות כתנאי למימון התקציב שלהן הופכים להיות מגיני הדמוקרטיה, בעוד נבחר ציבור שעלה לשלטון בתמיכה רחבה הופך להיות "דיקטטור מסוכן וחסר רסן".
