פרוייקט 'מעילים על עצים' הולך ומתפשט ברחבי הארץ. אחרי אדוארד הטסמני ורפאל הבאר-שבעי, הגיע תורם של האחים לבית אבינועם, שהרחיבו אותו השבוע גם לת"א וירושלים, ועוד היד נטויה. "לפני שבועיים אחים שלי ואני נפגשנו, והחלטנו שננסה להרים את זה גם בארץ", מספרת אושרת קלרמן. "אנחנו מפורזים בכל הארץ, וחשבנו שתוך שבוע בכל יקרה, כי כבר חורף. בפועל הפוסט שהעלתי שותף מאות פעמים, בו כתבנו שצריך תרומות, ואנשים שמוכנים לתלות ברחובות. הרבה אנשים רצו לתרום, אבל אנשים רצו שנבוא לאסוף. לקח קצת זמן אבל פני שבוע הגיעה הנגלה הראשונה של התרומה, וחברה מירושלים לקחה ותלתה את המעילים ברחובות. ידענו שאנשים יקחו, אבל לא כל כך מהר – המעילים נעלמו תוך שעתיים. אתה איפשהו מקווה שאנשים לא יקחו, שאנשים לא באמת צריכים, אבל כנראה שכן."
"אני חי בדרום ת"א 10 שנים, ורואה הרבה הומלסים", מספר צחי, אחיה של אושרת. "הרחובות של ת"א קשים. רואים אנשים שבורים, הרבה נרקומנים, רזים, מקבצים נדבות עם בגדים מסמורטטים, בלי שיניים. פיתחנו אדישות, כי אנחנו חסרי אונים לגבי המצב הזה."
האחים נפגשו, נדלקו על הרעיון שהביאה אושרת מפרסומים בפייסבוק, ויצאו לדרך, "המעילים הגיעו גם מחברים וגם מהמושבים והקיבוצים בדרום (אושרת חיה בקיבוץ יד מרדכי י.פ). תלינו אזור גן החשמל, אלנבי, הגדוד העברי, הצמדנו פתק, שאומר מי שזקוק שיקח" מספר צחי. "אחרי שעה זה נעלם. מקווים שזה מגיע לאנשים הנכונים". אושרת שפירזה עם צחי את המעילים ברחבי דרום העיר מתרגשת, "קשה להבין את החוויה הזו עד שיוצאים לרחוב ורואים את התגובות של האנשים."
עשרות מעילים, אפודות, ובגדי חורף פוזרו כבר ברחבי הארץ, כשפתקית מוצמדת אליהם, מסבירה מה בעצם קורה פה. אם בבאר שבע כתב רפאל על המעילים "אנא מכם לא לקחת, אלא אם באמת אתם זקוקים לזה. כי יש אנשים שזקוקים לזה, וקר להם", בירושלים כתבו "מעיל חם, אנא מכם לא לקח אם אתם לא זקוקים, יש אנשים שקר להם והם זקוקים. חורף חם ונעים", ובת"א הסתפקו ב"חורף חם לכולם. מעיל חם למי שצריך לחורף – קחו באהבה".
כשאני שואל את אושרת אם המפעל הקטן שהם הקימו חשף אותה למציאות הקשה של דרי הרחוב בישראל היא משיבה, "אני רואה. מאז שהייתי ילדה ראיתי אותם, את ההומלסים. יש אנשים שיודעים להתעלם מהם, זה לא נעים לנו לראות. גם בתור ילדה התעניינתי איך הם שורדים, בחום, בקור, בכאב, בבדידות או בפחד – זה נורא מפחיד. זה הרי חוסר בטחון מוחלט, אין בית שעוטף אותך, אין פרטיות, הכל מאוד מאוד חשוף."
"אולי זה יעזור להם לעבור עוד כמה ימים בחיים, זה המעט", אומר צחי כשאני מקשה ואומר שחסרי בית צריכים בית, לא מעיל. "הם צריכים טיפול פסיכולוגי ורווחתי. אם הייתי המדינה, או העירייה הייתי בודק איפה יש ריכוזים של חסרי בית, מציע להם גמילה, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. הייתי דואג לשקם אותם עד רמה של לעבוד, וגם מציע דירות שהעירייה מממנת. אבל האמת היא שאני לא יודע אם העירייה מסוגלת, או רוצה."
"כשהבאנו את המעילים אתמול לת"א, וישבנו ובכינו, ואנחנו לא אנשים בכיינים", מספרת אושרת. "ניסנו להבין למה זה מפעיל אותנו – אולי כי יש במצב הזה חוסר אונים, גם לנו, כי אנחנו לא יודעים איך לעזור. ותכלס זה עולה במחשבה – האם מה שהם צריכים זה מעיל? אבל כן, אם כל אחד יתחיל, אוכל, מעיל, יתיחסו אליהם כאל בני אדם, ויראו שאנחנו רואים. תיווצר אנרגיה של קבלה ואהבה. רצינו שכמה שיותר אנשים יקחו חלק בזה. הרבה אנשים רוצים לעזור, אבל חוששים. אז אני אומרת להם – קחו מעיל, צאו החוצה ושימו מעיל. זה יכול לתת המון גם לבני אדם אחרים."
ביום שישי ייערך פסטיבל בסוודר, שיוקדש השנה לטובת נשים חסרות בית ובזנות, פרטים כאן.