"אם רק הממשלה הזו הייתה דואגת לאזרחים כמו שהיא דואגת לעצמה. יקר פה". במילים הפומפוזיות האלה השתמש אתמול לא אחר מחבר הכנסת יאיר לפיד, כשהוא מעוטר באפוד צהוב לגופו, מחווה למחאת "האפודים הצהובים" שהגיעה לכאן ביבוא מיוחד (ומלאכותי) מצרפת.

התמונה הזו של לפיד היא תמצית האירוניה, ולא משום שהצטלם בפתח הקוטג' היוקרתי שלו ברמת אביב. זו אירוניה מפני שלפיד, ניאו-ליברל מובהק, כבר הצליח בעבר לגרוף הישג פוליטי אדיר בזכות המחאה החברתית של שנת 2011, והוא עוד עשוי לעשות זאת שוב גם הפעם. כן, למרות שהצעד הראשון שעשה כשנכנס למשרד האוצר בשנת 2013, היה לבטל את החלטת הממשלה שאימצה את אחת ההמלצות המשמעותיות ביותר של ועדת טרכטנברג: סבסוד מלא של הצהרונים לילדים, הוצאה כבדה של 1,000-3,000 שקל בחודש למשפחות צעירות.

לפיד, ובמידה מסוימת גם שר האוצר הנוכחי משה כחלון, הם תוצאה של מחאות מהונדסות שמתעקשות להגדיר את עצמן "א-פוליטיות". הבריחה של מובילי המחאות מנקיטת עמדה פוליטית, שלא לומר חלילה אידיאולוגית, מרדדת את השיח לכדי אוסף סיסמאות שהגדולה שבהן היא "יוקר המחיה". כי מי לא מזדהה עם המחיר היקר בסופר? ימנים ושמאלנים, פריפריה ומרכז, יש מקום לכולם באוהל של יוקר המחיה. את הקופון גוזרות בסוף מפלגות שמבטיחות להפחית מחירים עם מינימום הסברים על הדרך שבה יעשו זאת, או על חשבון מה (ובעיקר מי) זה יעשה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

שר האוצר משה כחלון בדימונה (צילום: קולמן פודהורצר).

"זו מחאה חברתית בלבד, לא פוליטית", הבהירו אתמול כמה מחברי הקבוצה המייסדת של מחאת האפודים הצהובים כאן בישראל. "הכל פוליטי", השיב להם אבי בוסקילה, איש מרצ שהתמודד לאחרונה על ראשות המפלגה. אל הוויכוח הצטרפו כמה חברים שדוגלים בקו כלכלי אולטרא קפיטליסטי עד כדי ליברטריאני, כאשר אחד מהם אף הגדיל לכתוב בתגובה למי שביקשו מאבק על קצבאות, הגדלת שכר מינימום והשקעה בשירותים חברתיים: "הסוציאליזם מת. זו מתכונת שנכשלה". אביב שניר, חבר בתנועת הפריפריות, השיב: "אם התוצאה של מחירי מזון תהיה הקלות בייבוא, אז גם נאבד משרות לעובדים ישראלים, גם נעשיר מדינות אחרות וגם לא נעלה משכורות של אף אחד".

תסמונת הטונה

שניר כמובן צודק. מי שקרא כאן את מאמריו של עמר כהן, יודע שהפחתת מכסים ותמרוץ תוצרת מיובאת לא בהכרח מביאים להפחתת מחירים. למעשה, לא רק שהמחיר על המדף לא תמיד יורד, אלא שבחלק מהמקרים כל מה שקרה בפועל זה פגיעה בתוצרת המקומית. כך היה בסיפור של הטונה, שם המחירים לא זזו – ומנגד מפעל טונה "סטארקיסט" הודיע על סגירת שעריו בישראל. כך גם הסיפור המדהים של גידולי הבצלים, שמביא הבוקר כהן (תקראו, כדאי), שם היבוא הביא את החקלאים בישראל לסגור את הבאסטה והבצל שלכם עולה עכשיו 8 שקל לק"ג.

בכלל, יש משהו מזויף בניסיון להנדס מחאה. גם ב-2011 הייתה זו התקשורת שיצרה רומנטיזציה וניפוח יתר, אבל לפחות הבסיס היה אותנטי: צעירה בשם דפני ליף שהחליטה להקים אוהל בשדרות רוטשילד במחאה על עוד התייקרות במחיר השכירות שלה בת"א. הפעם, האותנטיות נמצאת בפריס – לא כאן. נכון, מחירי החשמל באמת עלו, חברות המזון הודיעו על התייקרויות, אבל בפועל הציבור הישראלי לא יצא לרחובות. נחמד שיש מי שרוצה להוציא אותו, אבל מחאה עממית לא יכולה להיוולד במוחם של כמה יועצים ופעילים שיושבים במשרדים בת"א ובירושלים. בצרפת, צריך לומר, המחאה נולדה כתוצאה מגזירות ממשלתיות, עליה במחירי הדלק, שינוי בתנאי הפנסיה וזעם גדול של תושבי הפריפריה שסובלים מאבטלה גבוהה ומשירותים נחותים ביחס לאלה בערים הגדולות.

מפגינים באפודים צהובים בשער הניצחון בפריז במחאה על עליית מחירי הדלק. 24 בנובמבר 2018 (AP Photo/Kamil Zihnioglu)

מחאה אפקטיבית, כזו שתייצר שינוי אמיתי, חייבת להיות פוליטית. היא לא צריכה לאמץ בהכרח מפלגה, אבל היא כן צריכה להבין איזה מן עולם היא מבקשת להשיג ומכאן לגזור את הגישה הפוליטית והרעיונית שתשרת אותה. הניסיון לברוח מהפוליטיקה, באופן אירוני, משרת דווקא את הפוליטיקאים הציניים ביותר – ראו ערך האפוד הזוהר משכונת צהלה.