השבוע פורסם דוח העוני של ארגון 'לתת'. במשפט אחד: המצב רע ונהיה רע יותר ויותר. על-פי 'לתת' מתברר שהנתונים שהביטוח הלאומי מציג על העוני בישראל הם נתונים "אופטימים" מדי שאינם כוללים חצי מיליון בני אדם. על-פי המחקר והמדדים של 'לתת' שלא התבססו רק על חישובים מספריים אלא גם על מענה דה-פקטו של צרכים בסיסיים כמו דיור, חינוך, בריאות ומזון ישנם 2.3 מיליון איש אשר נמצאים במצב של עוני במדינת ישראל. מתוכם, מעל מיליון ילדים.

המציאות העגומה הזאת, של חברה בה העוני והמצוקה גדלים והפערים הולכים ומתעצמים, היא לא סיפור חדש ולא כותרת גדולה בעיתונים. כבר יותר מדי שנים זה המצב ונדמה שלחלוטין התרגלנו לכך ואין חדש תחת השמש.

לפני 20 שנה אהוד בנאי הוציא שיר על העניין הזה. שיר שהמטרה שלו היתה לסדוק במעט את האדישות הזאת שמעוורת אותנו. שיר שלצערי עדיין אקטואלי מאוד.

הם חיים בשטחי ההפקר /
בצד האפל של העיר 
הם קשורים רק אל הצל של עצמם /
המרצד על הקיר 
בלילה בלי ירח /
לילה נטול כוכבים 
בוא תראה איפה הם מסתובבים 

לפני שמונה שנים התחלתי להדריך סיור בת"א במסגרת "המעורר", סיור שנקרא "החזון, המציאות ואנחנו". די מהר התאהבתי בסיור הזה. יש בו את כל מה שצריך בשביל שפעילות חינוכית קצרת-מועד תהיה משמעותית: הוא חוויתי, פותח את הראש לדברים לא מוכרים (מי למשל יודע שת"א היא העיר היחידה בעולם שנקראת על שם ספר? ויותר מזה, מי יודע מה כתוב בספר החשוב והמושכח ההוא?) הוא נותן השראה ויחד עם זאת ביקורתי מאוד, ומעל הכל – הוא שואל את המשתתפים שאלות אמתיות על החיים שלנו בחברה הישראלית של היום.

באחת התחנות בסיור אנחנו עוברים בגן החשמל בת"א. כמה מטרים אחרי רוטשילד וכמה מטרים לפני התחנה המרכזית הישנה. נקודה שמסמלת את הקרבה הגאוגרפית בין מרכז לדרום ת"א ואת המרחק בכל שאר המובנים. גן החשמל הוא גינה ציבורית אליה נוער במצוקה, מכל רחבי הארץ, היה מגיע ומשם רק הולך ומתדרדר עוד יותר.

המתודה המרכזית שעליה אני לא מוותר באף הדרכה בגן החשמל היא השמעת אותו השיר שאהוד בנאי כתב לפני 20 שנה. בדיוק על המקום הזה.

הם מוצאים מקלט במרתף / במסתור השיחים שבגן 
כך כל לילה הפחד רודף / הם חיים במרחב לא מוגן 
על סף התהום / עוד אפשר לעצור 
ילדי הלילה מבקשים אור

אני משמיע לקבוצות שאני פוגש את 'ילדי הלילה', מחלק להם את מילות השיר ומבקש מהם להקשיב ממש לאהוד בנאי. לקרוא את המילים תוך כדי שהוא שר ולבחור משפט אחד מתוך השיר שנגע בהם. עשיתי את המתודה המוזיקלית הזאת אין-סוף פעמים. תמיד היא עובדת. מוזיקה נוגעת באנשים. ואין כמו אהוד בנאי בלספר סיפור ולגרום לך לעצור ולהקשיב לו.

אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם 
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם 
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים 
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים 
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם 

המילים האלו הן בעצם המילים שבראו את 'ילדי הלילה'. כתבה אותן נערה שאהוד פגש בהוסטל בת"א במהלך פעילות של עמותת על"ם אליה הוא הצטרף. הכרתי את הסיפור ורציתי לשמוע קצת יותר. לשמחתי אהוד בנאי ענה לטלפון ממני ונזכר:

"ב-98' פנו אליי מעל"ם והעלו בפניי את הרעיון לכתוב שיר על הפעילות שלהם עם ילדים ונוער ברחוב, בלילה. העמותה חיפשה איך ליצור יותר מודעות והם הגיעו אלי ולי זה היה נראה מעניין וחשוב והחלטתי להצטרף לפעילות שלהם. ככה מצאתי את עצמי מסתובב איתם באיזה לילה בגן החשמל, ופעם אחרת נוסעים בניידת ובעיקר הייתי איתם במקום שנקרא "מקום בלב". בהוסטל הזה ניגשה אליי נערה, נתנה לי דף והלכה. בדף הזה היה כתוב שיר שהיא כתבה – "אני פרפר בקופסה". דימוי כל-כך חזק. בחוברת שם מצאתי שיר נוסף שנער כתב – "רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה". ככה די מהר הבנתי שאני בעצם רוצה לתת מקום ליצירתיות של הנערים עצמם. הוספתי בתים נוספים שלי מסביב ומבחינה מוזיקלית הבדלתי בין הטקסטים שלי לטקסטים של הנער והנערה. זאת אומרת, השיר נולד מתוך היצירה שלהם ואני ניסיתי לעטוף את זה מסביב.

"עשר שנים אחר כך, רגע לפני תחילת הופעה בחיפה ניגשה אליי בחורה צעירה בשם חני וסיפרה לי שהיא הנערה מ-"מקום בלב" שהביאה לי את "אני פרפר בקופסה". זה היה מאוד מרגש. לשמחתי הרבה היא סיפרה לי שהיא לגמרי יצאה מהמצב שהיא היתה בו. כמובן שבאותה הופעה ניגנתי את "ילדי הלילה" והקדשתי לה אותו."

סיימתי את השיחה עם בנאי באותה התחושה שיש לי אחרי כל פעם שאני משמיע את השיר בסיורים – יש משהו נצחי ב-"ילדי הלילה". הוא תמיד אקטואלי ורלוונטי. תמיד נכון לדרוש מעצמנו להיות אמפטיים ורגישים למצוקה של האחר. תמיד יש מאבק של אור וחושך ותמיד השאלה היא איפה כל אחד מאיתנו ממקם את עצמו.

הם מוכרים את עצמם בזול / בעבור תשומת לב 
ובתוכם פצע גדול / פתוח וכואב 
על סף התהום / עוד אפשר לעזור 
ילדי הלילה מבקשים אור

לאחרונה חגגנו את חנוכה, חג האורים שלא סתם הוא מכונה כך – התזמון שלו בסוף כסלו, בדצמבר, מבטיח שכל שנה הוא יקרה בזמן שעון החורף, כשהימים קצרים וחשוכים. הנרות שהדלקנו בחנוכיות מסמלים את האור שתמיד יש, בתוך כל חושך.
בשבוע הבא נגיע ליום הקצר והחשוך ביותר של השנה. החל מה-21 בדצמבר הימים יתארכו אט-אט והאור יגבר. נקווה שחוק הטבע הזה יחול גם עלינו, בני האדם.

והרי גורדון אמר כבר מזמן: “לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור”.

הם חיים בשטחי ההפקר / בצד האפל של העיר
הם קשורים רק אל הצל של עצמם / המרצד על הקיר
בלילה בלי ירח / לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפה הם מסתובבים

הם מוצאים מקלט במרתף / במסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף / הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום / עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

"אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם"

הם מוכרים את עצמם בזול / בעבור תשומת לב
ובתוכם פצע גדול / פתוח וכואב
על סף התהום / עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא
שידליקו שלהבת קטנטונת שתבוא ותביס את השחור
ופתאום מראה מחזה איזה יופי אני עף ועולה מן הבור"

על סף התהום / עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור