עברו כבר מספר ימים מאז הופעתו של ראש הממשלה נתניהו בוועידת העיתון "גלובס", אבל נראה שהלקחים הפוליטיים שניתן ללמוד מהופעה זו עדיין לא בוררו עד תום. הנה הלקח המרכזי, לדעתי, שניתן ללמוד מהופעה זו: בנימין נתניהו הולך להיות פה ראש ממשלה, גם אחרי הבחירות הקרובות, ואולי גם בבחירות שאחריהן.

איך ניתן להבין זאת? זה פשוט – אין לו יריבים. כלומר, זה לא שאין ראשי מפלגות שטוענים שהם ראויים להחליפו. יש. יאיר לפיד ואבי גבאי, לדוגמא, וגם ציפי לבני, לצערו של גבאי, נמצאת ברשימה הזו. אבל גם אלו שסבורים שהם ראויים להחליף את נתניהו בתפקידו אינם מציגים מדיניות חלופית לזו שמציע ראש הממשלה הנוכחי. אם כבר, מדובר בסה"כ בחיקויים חיוורים של אותה מדיניות, יעני ליברלית, של חנק תקציבי איטי למגזר הציבורי ולאזרחים הנסמכים על שירותיה של המערכת הציבורית. על המדיניות הזו נתניהו רשם כבר כמה פטנטים ("השמן והרזה", זוכרים?) ואין כל סיבה לחשוב שהציבור יבחר בחיקוי על פני המקור, מה גם שמקבלים באותו מחיר את אשליית "מר ביטחון".

ראש הממשלה, נתניהו, בביקור בבסיס צה"ל בגבול מצרים, 2009 (צילום: אריאל ג'רוזולימסקי / POOL / פלאש 90).

עבור נתניהו לא ניתן לדמיין מצב נוח יותר. בשעה וחצי של הופעתו בבנייני האומה בירושלים לפני מספר ימים חמקו לו גם מספר רגעי כנות נדירה. נתניהו התוודה, ולמיטב ידיעתי הייתה זו הפעם הראשונה שדיבר כך בפומבי, כי הסיבה למפלת הליכוד בראשותו בבחירות 2006, אז רשם את השפל של 12 מנדטים, הייתה הפגיעה שהסב לשכבות החלשות במדיניותו כשר האוצר.

"הרפורמות שעשינו", אמר נתניהו, 25 דקות לתוך הסוג-של-ראיון שערכה איתו הבעלים של 'גלובס' אלונה בראון, "כמו שלילת הקצבאות או דברים אחרים עלו לי בהון, קפיטל, פוליטי יקר מאד. נחתנו ל-12 מנדטים". עוד קודם לכן במהלך הרצאתו התייחס לכך נתניהו והראה גרף שהציג עליה בפערים החברתיים כלכליים במהלך כהונתו כשר אוצר בין 2003 ל-2006. שלילת הקצבאות לשיטתו של נתניהו הייתה הכרחית כיוון שלאחר ש"העניים הסתגלו הם יצאו לעבוד", מה שהביא לירידה באי-השוויון בישראל, לדבריו.

זו טענה כל כך מקוממת שהדבר המפליא באמת הוא בכך שיריביו-כביכול לא תקפו אותה מיד לאחר מכן, כאשר קיבלו את הבמה בוועידה. במקום לתקוף את התפיסה הבלתי-מוסרית, הדרוויניסטית, שהציג ראש הממשלה, כאילו יכולה להיות הצדקה כלכלית לזריקתם של מאות אלפי משקי בית לעוני, על מנת ש"יסתגלו" ו"יצאו לעבוד", עלו לפיד וגבאי והתחרו ביניהם בעקיפת נתניהו מימין.

כך נראה תהליך ההסתגלות של האזרחים לשיטת נתניהו (איור: תום ויזל)

לפיד התגאה בכך שכשהיה שר אוצר לא שעה ל"פופוליזם" וניהל כלכלה אחראית של צמצום הגרעון. לא חלילה צמצום אי השוויון, צמצום הגרעון. את משנתו הכלכלית הציג בצורה בוטחת כהרגלו: "האנשים פה בחדר הזה יודעים שהכלכלה פורחת במקומות שבהם הממשלה לא מתערבת", אמר וכמעט הוסיף "לסי פייר, לסיי אלונס", תנו לעשות, תנו ללכת כסיסמאת הליברלים הצרפתים. העובדה שההייטק הישראלי צמח על בסיס תמיכה ממשלתית נרחבת ובתוך חממות ציבוריות למהדרין כדוגמאת האוניברסיטאות לא מצליחה ליטול את קורת הליברליזם מעיני נבחרי הציבור וסיסמאותיהם.

רק אופטימיים חסרי תקנה יכולים עוד לצפות שגבאי, מי שאמור לייצג תפישת עולם שמאלית, יאמר אמירה מסוג אחר. גם הוא התיימר בדבריו בוועידת גלובס להיות יותר נתניהו מנתניהו. "אנחנו נייעל את המגזר הציבורי" אמר והבטיח יותר רופאים ויותר אחיות, אבל תוך התייעלות, כלומר שזה יעלה פחות כסף. איך יתכן שמנהיג השמאל-כביכול מציע להרעיב עוד יותר את המגזר הציבורי המורעב והתשוש שלנו? במדינה ששיעור ההוצאה הציבורית בה על צרכים אזרחיים הוא מהנמוכים שבמדינות המפותחות. במדינה שבה קוצצו למעלה מ-130 מיליארד שקלים בשנה מההוצאה הציבורית. האם זה יותר מדי לצפות שמנהיג השמאל יקרא לשינוי המגמה? להחזרת היכולת של המדינה לתפעל את עצמה ואת השירותים שהיא אמורה להעניק לאזרחיה? ועוד בשבוע שבו שוחררו 1,000 אסירים כיוון שלמדינה אין אפילו כסף לממן בניית בתי כלא ראויים, בתי כלא שמאוכלסים מן הסתם באנשים שנפלו דרך רשתות ההגנה המחוררות של החינוך והרווחה בישראל.

גבאי ניסה לשחק על הקלף החזק שלו והזכיר שהוא היחיד שהתנגד למתווה הגז. זה נכון, אבל בואו נדבר על מה היה קורה אילו הייתה מתקבלת עמדתו ביחס למתווה הגז: יתכן שהיו נחסכים לכל משק בית 7 שקלים בחודש, ביחס להתייקרות הקרובה (אם אכן תצא לפועל כפי שהיא תוכננה בתחילת השבוע האחרון). יתכן, כיוון שלא ברור בדיוק איזה מתווה היה נכנס לפועל תחת ההתניות של גבאי – שלא היו מאד רחוקות מהמתווה שהתקבל בסופו של דבר.

ח"כ עמיר פרץ ואבי גבאי (צילום: פלאש 90(

כך שההבטחה של מפלגת העבודה (או המחנה הציוני או איך שהם לא יקראו לזה) היא 7 שקלים פחות בחודש בחשבון החשמל ו"התייעלות" של המגזר הציבורי, כלומר עוד ועוד קיצוצים במערכת הציבורית שיעמיסו הוצאות על משקי הבית הפרטיים. נו, עם זה הולכים לקלפי?

נתניהו חש כל כך בטוח בעצמו שהוא כמעט ונופף מול יריביו בנקודת התורפה שלו – החיבור שלו, האישי, למצוקת השכבות החלשות. החיבור הזה הוא כל כך מוחלט וחזק, ונתניהו עושה מאמצים גדולים להרחיק עצמו משם, כלקח מבחירות 2006. לא בכדי הוא מעביר את תיק האוצר בשתי הממשלות האחרונות לשר שאינו ממפלגתו. לא בכדי הוא ממצב עצמו כמר ביטחון, ורק לעתים נדירות – בעיקר בהופעתיו בחו"ל – עוטה את גלימת המרצה לכלכלה.

אבל נתניהו יכול להמשיך להרגיש את הביטחון העצמי הזה, ממילא אין מי שינסה לתקוף אותו. מעניין לחשוב מה היה קורה אילו הבחירות המקדימות שהתקיימו רק לפני כשנה בשתי מפלגות השמאל החברתי – מרצ והעבודה – היו מסתיימות בתוצאה אחרת. תארו לכם שבראש מפלגת העבודה היה עומד עמיר פרץ, ובראש מרצ היה עומד אילן גילאון. ניתן לדמיין ששני האנשים האלו היו עשויים לרתום את האנרגיה החברתית, את האכזבה מנתניהו בקרב אלו שאינם נהנים מהצמיחה הכלכלית של ישראל, לטובתם ולהביא תוצאות גם בקלפי.

אורנה פרץ (תמונה באדיבות המצולמת)

היה זה עמיר פרץ שניצח את נתניהו בערי הפיתוח ב-2006. תארו לכם שתקרית ה"משעממת" מקרית שמונה, אורנה פרץ, הייתה קורית כאשר עמיר פרץ היה יו"ר האופוזיציה לנתניהו. יתכן שהיה קורה מה שקרה בישראל בעקבות צעדת ויקי קנפו – סחף פוליטי, שיגרום לנתניהו לשלם מחיר פוליטי על הפגיעה בשכבות החלשות.

אבל השמאל הישראלי הוא פריך כל כך, פגיע כל כך, שהגורל הוא שקבע את מהלכו. אילן גילאון חווה אירוע בריאותי במהלך הבחירות במרצ ופרש מעמדת המוביל במירוץ. במקומו הועמדה תמר זנדברג, שמסמלת הרבה דברים שעשויים להיחשב חיוביים, אבל חיבור עם הפריפריה החברתית הוא לא אחד מהם.

עמיר פרץ חשף שלקה בסרטן לפני כשנה ונרפא, ויש יסוד סביר להניח שלמחלתו הייתה השפעה על הקמפיין שלו – שחסר את המאפיינים הידועים שלו כקמפיינר משופשף. וכך, שני אירועים מקריים, של פגיעה בבריאותם של שני האנשים המובילים, הביאו לכך שמפלגות השמאל הציבו בראשן אנשים שאינם עשויים לאתגר את נתניהו בנקודת התורפה המרכזית שלו.

תמר זנדברג ואילן גילאון (פלאש90)

חלק מראשי המפלגות לא נשארו לראיון בן עשר הדקות שהציעה להם ועידת גלובס. חלקם עזבו במחאה על הופעתו הארוכה של נתניהו. הם לא לגמרי טועים: הועידה הייתה מין שיחזור תיאטרלי של המסך המוגדל של נתניהו מול בוז'י הרצוג המוקטן באולפן, אותו תרגיל שעשו להרצוג ב"פגוש את העיתונות" בבחירות 2015 והשפיעה לרעה על תדמיתו של יו"ר העבודה בזמנו. בתנאים האלו נתניהו נדמה כגוליבר בארץ ליליפוט.

השאלה הגדולה של הבחירות המתקרבות היא האם יקום יריב אידיאולגי לנתניהו, כזה שעשוי לרתום סביבו את האנרגיות של המפסידים מהשיטה הכלכלית המתקיימת כאן, האנרגיות של המוחים כנגד אי הצדק שבה, לכדי כוח פוליטי. בלעדי יריב או יריבה שכאלה, ראש הממשלה נתניהו יפתח גם את מהדורות החדשות של 2023.