אציע לקורא תרגיל מחשבתי בטרם יצפה בסרט "שתיקה רועמת". גם אחרי.

תארו לכם התקוממות פלסטינאים. בבית ספר בישראל, מחליטים תלמידים לעמוד בתחילת השיעור דקת דומייה לזכר הנופלים והבעת התנגדות לכיבוש. מכאן יתגלגל סיפור המעשה אל מנהל בית הספר, ממנו למפקח האזורי, ממנו אל שר החינוך. כיצד יגיב שר החינוך בישראל? כיצד תגיב התקשורת הישראלית? ואם במאי היה עושה מזה סרט קולנוע, יגיבו שרת התרבות, העם? ומה תהיה התגובה לגבי תפקידן של קרנות הקולנוע.

זה מה שקרה במזרח גרמניה תחת השלטון הבולשבקי, סיפור אמתי שעובד לסרט הגרמני המצוין "שתיקה רועמת" של הבמאי לארס קראם, יצירת מופת שקרנות קולנוע גרמניות אמיצות החליטו לתמוך בה, סיפור המספר על אירוע תמים לכאורה שהתרחש בדיקטטורת מזרח גרמניה. ואל תקל בעינכם התמיכה הגרמנית בסרט העורך חשבון נפש עם העבר במציאות, כי אזרחים רבים במזרח גרמניה לשעבר, מתגעגעים וכמהים לדיקטטורה המזרח גרמנית שקראה לעצמה "דמוקרטיה", שבמחוזותיה קמות כבר היום תנועות ניאו-נאציות שיש להניח מנאצות את "הבוגדים" יוצרי הסרט. אבל ההבדל בין גרמניה כיום לישראל הוא שלהם יש את מרקל (בינתיים) ולנו יש את ביבי, בנט ומרעיו.

השנה בה מרחשת העלילה האמתית של "שתיקה רועמת" היא 1956. הגוש המזרחי נמצא תחת שליטת הרוסים. מזרח גרמניה עדיין מדינה צעירה נתונה להשפעת בריה"מ, ומערב גרמניה תחת שליטת האמריקאים המשקמים אותה בתכנית מרשל. בפרספקטיבה של ימים אלה, מזרח גרמניה הייתה חלום שהתגשם ללוחמים גרמנים לא מעטים בנאצים. אומנים רבים כמו ברטולד ברכט המחזאי המהולל מצאו בה את מקומם. עד מהרה הפכה מזרח גרמניה לדיקטטורה בולשביקית.

'שתיקה רועמת' (באדיבות סרטי נחשון)

כשפרץ המרד ההונגרי נגד בריה"מ, שדוכא באכזריות על ידי הסובייטים, הוסתר הדבר מתושביה של מזרח גרמניה. למרות הדיקטטורה, המעבר היה חופשי עדיין בין שני חלקי ברלין, ללא חומה, ומזרח גרמנים יכלו לעבור תחת פיקוח לצד המערבי.

שני חברים מאותה כיתה בתיכון, עוברים למערב ברלין. כמעשה שובבות מתפלחים לבית קולנוע, ושם ביומני חדשות של המערב, הם מתוודעים לראשונה להתקוממות ההונגרים והדיכוי האכזרי על-ידי הסובייטים. הם חוזרים ומספרים לחברי כיתתם על המרד ודיכויו. לחברי הכיתה קשר עם פילוסוף זקן הומוסקסואל המאזין בסתר לשידורים מהמערב שמאשר לתלמידים את דבר המרד בו נהרג, לפי העיתונות המערבית, פרנץ פושקאש השחקן הטוב בעולם, כוכב "נבחרת הפלא ההונגרית" (מה שהסתבר כידיעה לא נכונה).

תלמידי הכיתה מחליטים באומץ רב, לעמוד שתי דקות דומיה בפתיחת שיעור המחנך לזכר הקורבנות ההונגרים אבל זה אסור כמובן. הם ממציאים תירוץ שובבי ומתוחכם לסיבת שתי דקות הדומייה: לזכרו של שחקן נבחרת הונגריה פושקאש הנערץ עליהם. מכאן המחנך המבוהל מעביר את דבר "שתי דקות דומיה", למנהל בית הספר המבוהל בתורו, ומשם עוברת הידיעה למפקחת האזורית , ומשם לשר החינוך המזרח הגרמני.

כל אנשי המשטר הבולשביקי מגיעים לכיתה לחקור את האירוע ומנסים לברר מי יזם את אקט המחאה "הנורא". סצנות החקירה, חושפות בהומור סרקסטי את האבסורד הנובע מהעניין הגדול שעושה המשטר ממעשה פעוט זה. מנהל בית הספר המפוחד מנסה להציג את העניין כאקט שובבי, אך החוקרים ושר החינוך רואים את במעשה אקט "קונטר- רבולוציוני" המאיים לנתץ את אושיות המשטר הבולשביקי.

העלילה בנויה כסרט מתח מרתק ומשובח שמסייעים לו קסט מצוין של שחקנים, צילום ועיצוב אמנותי-תקופתי מרשימים, עריכה למופת של אירועים רבים הנעים כמטולטלת באתרים רבים מבלי לייגע את הצופה ומעל הכול מנצח על המלאכה תסריט ובימוי לתפארת

חוקרי הנערים נוהגים בשיטות 'הפרד ומשול', מסכסכים בין התלמידים, בין ההורים לילדים, מאיימים על הכיתה שהיא לא תורשה לגשת לבחינות הבגרות, איום שפועל ביעילות על ההורים המפוחדים. אף אחד מהם לא רוצה שילדיו יסיימו את חייהם כפועלים בתעשייה.

בתבונה נוהג במאי הסרט כאשר הוא שם בפיהם של חלק מהגיבורים הצדקות הגיוניות לצורך במלחמת חורמה בכל אקט שמאיים על קודשי הקומוניזם. כך למשל שר החינוך הבולשביקי חושף לעיני תלמיד צלקות במפרק ידו, תוצאה של פעילותו נגד היטלר "לחמתי בנאצים. תלו אותי במפרקים לא כדי שתהרסו את מה שבנינו כאן למען האומה".

הפרנויות של השר נראות מגוחכות לכל שוחר דמוקרטיה וחירות המחשבה, ממש כמו שהפרנויה של שרי התרבות והחינוך שלנו המתרצים חסימת פיות בטובתה ושלומה של המדינה היהודית. מנהיגי הימין מגיעים לאבסורדים מגוחכים של רצון לסתימת פיות והנחלת ערכי הדת היהודית לכל תלמיד בולס טריפות.

כך גם נוהגים בסרט "שתיקה רועמת" מרבית האנשים המעורבים בפארסה: מלחכי פנכה עלובים, חסרי חוט שידרה שמוכנים למכור את האימא שלהם תמורת "טובתה" של המדינה הקומוניסטית, שוכחים בלהיטותם לסמן "אויבי" מדינה, שבסך הכול מדובר בנערים שובבים ותמימים. כשמגיע שר החינוך לבית הספר במכוניתו המפוארת לבצע חקירה, מתפעלים הנערים "החוטאים" בעיקר מהמכונית ומתווכחים כמה כוח סוס יש למכונית המהודרת של השר.

במהלך החקירות נחשפים סודות אמתיים של חטאי עבר. נער אחד מגלה שאביו "הגיבור" הקומוניסטי שנהרג, הואשם כמשתף פעולה עם הנאצים, ובתלייתו סייע אביו של חברו הטוב ביותר. אבא של חבר אחר הוא עסקן בכיר במפלגה, ובסצנה קורעת לב, אמו של תלמיד מעודדת את בנה לברוח למערב גרמניה למרות שהיא יודעת שלא תראה אותו לעולמים.

'שתיקה רועמת' (באדיבות סרטי נחשון)

כוחו של הסרט, מעבר למסר המרכזי, בהמחשת חייהם הקודרים של בני האדם בדיקטטורה מזרח גרמניה של הימים ההם-כמו בכל דיקטטורה, נורת אזהרה למה קורה במקום שסותמים פיות בשם אידאולוגיות-על, גורלם המר של "הסוטים" וביניהם ההומוסקסואלים, החיים המדכאים של העם המדוכא, ומנגד היחסים בתוך המשפחות שמנסות לשמר יחסים החמים וערך החברות בין חברי הכיתה הנחושים לשמור אמון אחד לשני – אלה העומדים בהנגדה גמורה לאווירת הדיכוי והחשדנות שיוצר השלטון בשם כל אידאולוגיה פשיסטית.

העלילה בנויה כסרט מתח מרתק ומשובח שמסייעים לו קסט מצוין של שחקנים, צילום ועיצוב אמנותי-תקופתי מרשימים, עריכה למופת של אירועים רבים הנעים כמטולטלת באתרים רבים מבלי לייגע את הצופה ומעל הכול מנצח על המלאכה תסריט ובימוי לתפארת.

סרט חשוב ומעולה שחובה לראותו, לא פחות אם לא טוב יותר מ"רומא" סרט עתיר יחסי הציבור שאת ביקורתו כתבתי בשבוע שעבר.