בתחילת שנות האלפיים נכחתי בהרצאה על תעשיית האופנה האיטלקית באחת האוניברסיטאות של פירנצה. זה היה רגע לפני שהאיחוד האירופי ביטל את המכסות על הייבוא מסין. המרצה טען שהאיחוד לא ייתן יד לדבר כזה ויגן על התעשייה המקומית. כמובן שזה לא קרה, ובאירופה – כמו בכל מקום אחר בכלכלות המפותחות – התחילו לזרום בגדים זולים מהמזרח.

בשנת 2005 לבדה ייבוא הבגדים וההנעלה מסין לאירופה הכפיל את עצמו בתוך שנה. המחירים ירדו, ואופנה מהירה השלימה את המהפכה שהתחילה בשנות השמונים ושלטה בשוק.

הפגנת התנועה לעידוד האופנה בישראל במחאה על מדיניות האוצר. 7 ביוני (צילום: מור הופרט)

מה הקשר בין טקסטיל ומזון? לא הרבה

מחקר חדש, נייר מדיניות מס׳ 48 של פורום קהלת, שהתפרסם בסוף השבוע, מאת ד״ר אורי כץ, השווה בין תעשיית הטקסטיל בישראל לתעשיית המזון. המחקר טוען כי בניגוד לתעשיית המזון, תעשיית הטקסטיל לא זכתה להגנות לטווח הארוך מהממשלה ולמרות שתעשיית הייצור המקומית קרסה, הציבור הרוויח ירידה במחירי האופנה: מחירים בקורלציה לשכר במשק. מהנקודה הזאת נייר העמדה קורא להעתיק את המודל לשוק המזון, כדי להילחם במחירי המזון הגבוהים.

בפורום לאופנה בת קיימא אנחנו נוגעים במגוון רחב מאד של נושאים. אחד העיקריים מבניהם הוא המחיר האמיתי של אופנה מהירה. לטעון שהורדת חסמים וייבוא זול מהמזרח (או מכלכלות ייצור אחרות) הן הסיבה היחידה לירידת המחירים בטקסטיל, היא מניפולציה שטחית במספרים. כמנהל מסחרי וכמי שבונה תקציבים בחברות אופנה, אני מורגל לזהות שימוש חד ממדי בנתונים. עולם האופנה עבר טלטלה מאז שנות התשעים, מה שנקרא בזמנו 'הדמוקרטיזציה של האופנה', שבה פריטי לבוש שונים הונגשו בצורה זולה יותר לציבור הרחב, על ידי מיקור חוץ שידע לנצל הזדמנויות עסקיות, פישוט העיצוב ושימוש בבדים זולים יותר – מה ששינה את החיים של כולנו. בארה״ב לדוגמה, בזמן שמדד המחירים לצרכן עלה בין 1995 ל-2014 ב 55% ביגוד דווקא הוזל בשלושה אחוזים.

כמובן שזה רק חלק מהעניין, קניות אונליין קצת איחרו להגיע אלינו אבל בשנים האחרונות התאהבנו בקלות ובשירות, ופתאום כבר לא צריך לנסוע לחו"ל כדי לקנות מותגים במחירים שלא נמצאים כאן, השוק נפרץ ואין הגנה לא על היצרן ולא על המשווק. הדוגמא הטובה ביותר היא עד כמה חג הרווקים הסיני משמעותי בכלכלת האופנה והקמעונאות בארץ. במזון מן הסתם אין ולא תהיה אפשרות כזאת שתתחרה במשווק הישראלי. וכאן נשאלת השאלה: מחירים גבוהים הם תולדה של ייצור ייקר יותר? של משווקים ששומרים את הרווחים אצלם? של עלויות נדל״ן גבוהות? או שהמחירים הגבוהים הם חוסר תחרותיות במשק שבו מצד אחד – חלום החנות המקוונת מכל סלון לא לגמרי אפשרי ומצד שני – שוק האופנה הרבה יותר ריכוזי ממה שהלקוח הישראלי חושב.

אז איך זה שבתחום האופנה עדיין יש מחירים נמוכים?

זאת המגמה העולמית; ובאופנה השוק פרוץ ופתוח לשוק הבינלאומי. עם כל הטוב שזה מביא ועם כל הבעיות גם. כי אין כמעט הפרדה בין לבוש רשמי יותר המיועד למקום העבודה, ובין לבוש יום יומי ובעיקר בגלל ששוכנענו שלקנות הרבה ובזול זה הדבר הנכון לעשות.

במקביל לירידת המחירים במוצרי אופנה בארה״ב מאז שנות התשעים, האמריקאים, וכמעט כל תושבי הכלכלות העשירות הכפילו את כמות הפריטים שהם קונים בשנה (ולא, חלק גדול מאותם פריטים אנחנו לא לובשים אף פעם).

אז, האם מחירים זולים טובים לנו?

האיטלקים, שלא האמינו שיאפשרו זרימה חופשית של מוצרי אופנה מסין, איבדו יותר מחצי מכח העבודה בתחום ייצור האופנה במדינה – יותר מרבע מיליון איש איבדו את מקום העבודה שלהם, וישנן הערכות שמדברות אפילו על מיליון איש. בישראל זה האיץ תהליך שהתחיל כבר לפני והשנה, עם ביטול המכסים על ייבוא אופנה, חתם את הגולל על תעשיית ייצור האופנה בארץ.

לא מדובר רק באובדן מקומות עבודה – אלא גם אובדן ידע, ומאות מעצבים שמסיימים בתי ספר לעיצוב כל שנה, ואינם מוצאים מקומות שיכולים לייצר את העיצובים שלהם. זה אובדן להם, ובעיקר לנו הצרכנים, שנשארים עם מוצרים גנריים. בזמן שתעשיית המזון והחקלאות בארץ הצליחו לפתח חברות עתירות ידע שמובילות בתחומן בעולם, יש עוד פחות קרקע פורייה בתחום יצור ועיצוב אופנה (למזלנו יש כמה שבניגוד להכל כן מצליחים לפתח טכנולוגיות בתחום, אבל הם מעטים).

במקביל, עולה השאלה, מה התמורה למחיר הזול שאותו אנחנו משלמים? האם יש שוק שהוא חופשי לגמרי ולקוח האופנה זוכה למחיר אטרקטיבי באיכות טובה? זאת שאלה עם תשובה שתמלא ספר שלם (שידון בעיקר בשאלה: "מה זה זול?"), אבל בוודאות ניתן לקבוע שאיכות המוצרים שאנחנו נחשפים אליה ברמות המחיר הזולות לכאורה, היא נחותה. האם חולצה זולה שאני צריך לזרוק אחרי כמה כביסות בודדות זולה יותר מחולצה מעט יקרה יותר? או מחולצה שעולה אפילו כפול? קשה לענות בדיוק לשאלה הזאת, אבל כן אפשר לראות שאנחנו צורכים בדים שלא מתאימים לאקלים המקומי כמו: פוליאסטר שלא נושם שהשימוש בו ביחד עם הכותנה, פשתן, המפ או וויסקוזה במבוק שמתאימות בהרבה למזרח התיכון, נפוץ יותר ויותר רק כדי להוזיל את המחיר. מה עם הכימיקלים שנמצאים בבגדים שלנו ואין על כך פיקוח אקטיבי? למה כסף רב יותר מהארנונה שאנחנו משלמים הולך לצורכי הטמנה גוברת של כל האופנה הזולה והלא איכותית הזאת שאנחנו צורכים? ואני אפילו לא מזכיר את המחיר היקר לאדם והסביבה שמשולם לאורך כל שרשרת הייצור הרחק מהלב ומהעיניים שלנו.

אני כואב ביום יום את העוני של התעשייה המקומית, שפוגעת בזכות שלי ובזכותם של אלפי אנשים לעסוק בתחום. אני כואב את האיכות הירודה של המוצרים שנגישים לי כאן, ואת המחיר של כל ה״זול״ הזה. כל זאת תוצאה של מדיניות, או חוסר מדיניות ליתר דיוק. בצרפת, המדיניות מאז שנות השישים היא של מעבר מודע של מקומות עבודה בתחום ייצור האופנה אל מחוץ למדינה, אבל עם הזרמה של כספים, לא תמיד בהצלחה כמובן, לקידום התעשייה בדרכים אחרות ושימור הערך של תחום האופנה כמקדם תרבות. כולי תקווה שלתעשיית המזון מצפה גורל אחר ושלא נמצא את עצמנו צורכים קלוריות ריקות בלי מגוון ובלי צביון מקומי.

___________________________________________________________
עתניאל גדז' הינו מומחה בהקמה וניהול של שרשראות אספקה בנות קיימא בתעשיית האופנה.