ביקורת זו, אינה יכולה להימנע משרטוט תופעה מדהימה ורבת שנים בקולנוע הישראלי, תופעת יחסי הבמאי הוותיק ורב המעללים עמוס גיתאי והממסד הקולנועי הישראלי. ההשקעה במוצר משמים (עוד יכול להיות נסלח) יומרני ונפוח כ"רכבת קלה" שעלה אתמול למסכים, חושף אותנו לתופעה קולנועית-קרתנית-ישראלית, כשל מתמשך של קרנות הקולנוע מעוטות התקציבים: מין יחס מוזר ונדיב שמקבלים סרטיו של עמוס גיתאי מקרנות הקולנוע, כזה שיש צורך לבדוק אותו.

בדיקת ההליכים להשקעה בסרט ב"רכבת קלה" וסרטי גיתאי יכולים להיות "קייס סטאדי" לו מחויבת הקרן לעידוד הסרט הישראלי כלפי עשרות יוצרי קולנוע ישראלים המתדפקים על דלתותיה בבקשות סיוע עם תסריטים טובים לאין ערוך מתסריטי גיתאי (כיוצר ותיק ולקטור קראתי הרבה תסריטים). ודעתי זו אינה נחלת הזיותיי הפרועות, אלא נחלת רבים וטובים.

"רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי)

הציבור ראוי לקבל תשובה.

אני מודה שמעולם לא אהבתי את סרטיו של עמוס גיתאי. "כיפור" היה שונה מאופי סרטיו החובבני והיומרני אולי משום שגיתאי חווה מלחמה זו על בשרו. ואולם אם הפעם קיוויתי מ"רכבת קלה" לבשורה חדשה כתוצאה מצפייה של טריילר מבטיח שנוטע בך תקווה כוזבת שיש כאן בכל זאת סרט, הרי שיצאתי מהצפייה מעוצבן. ולא בגלל השעה וחצי שבזבזתי, אלא בגלל איך לומר?… מין תחושה שגיתאי מצליח למכור לי בכל פעם סחורה פגומה, ובכל פעם מחדש, חשתי שוב פעם מרומה, כמו ישראלים רבים בתעשיית הקולנוע ששומרים על קשר שתיקה תמוה לכאורה, ייתכן שמשהו אחר מסתתר במוחם של שועי הקולנוע, בבחינת אולי עוד נזדקק לקשריו המצוינים של גיתאי ברחבי אירופה, בדומה לאלופי צה"ל שכל עוד הם מועמדים לרמטכ"לות חלילה להם לפתוח את הפה.

התחושה הלא נעימה היא שגיתאי עובד על כולם וכל הזמן, ביצירה יומרנית שהתוצאה שלה רעה לתפארת, קולנוע שמוכר את עצמו כיצירה עם ניחוח חוצלארצי, כביכול, של במאי שכל שועי הקולנוע בעולם קדים-חולקים לו כבוד השמור לאבירי האקדמיה הצרפתית, יעני אנגלופולוס הישראלי.

"רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי)

הנה מגיע אלינו בכל פעם מחדש – אנחנו הפרובינציאלים מישראל – איש הגות, פילוסוף קולנועי משכמו ומעלה היישר ממרומי עיר האורות, בירת אינטלקטואליי העולם, למכור לנו רעיונות חדשניים על עצמנו – היישר מגדות הסיינה יביא אלינו נצורות על המציאות שלנו (שלנו???) – כי הרי קומץ האינטלקטואלים והמבקרים הספורים הישראלים שעוד מכתתים את רגלנו לראות את סרטי עמוס גיתאי – הם אידיוטים מהפרובינציה שלא מבינים דבר וחצי דבר ממה שהולך כאן בארצנו הסבוכה והמסובכת – אלא שהוא, עמוס, הנביא המודרני יפקח את עינינו, 'דלת הארץ'.

התוצאה של החירטוט הפסבדו אינטלקטואלי על גבי המסך – אינו אלא נפיחות עצמית של "הנביא" אודות מצבו הקיומי של הישראלי, שמאלצת אותנו לקמט את מצחנו במאמץ עילאי להעמיק בתהומות המסרים המסתתרים בסרט, אלה שטחו עינינו מראות. הבעיה היא שארצנו הקטנה מלאה בהוגי דעות ברוך השם. אבל אותם אנשים אינם מתיימרים להיות קולנוענים. ואם אפשר לכנות את "רכבת קלה" כראוי לתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי כסרט קולנוע, הרי שממסד הקולנוע הישראלי על יועציו בבעיה.

כנראה שגיתאי אינו צריך לעבוד קשה כמו מרבית הקולנוענים כאן, עניי קולנוענינו, ששוברים את הראש על תסריט מהודק, לשכנע את לקטוריי קרנות הקולנוע בטיבם. בשנה שאני כותב מדור זה נראו על המסך סרטים ישראלים מצוינים. כיצד אם כך, סרט זה מקבל תקציב מקרן לעידוד הסרט הישראלי ו-yes, הזהירים עד כדי צייקנות. על סמך מה? על סמך תסריט תלוש שזה זמן לא נראה על מסכינו? זה מחייב ועדת בדיקה של התהליכים של קבלת ההחלטות באשר לגיתאי.

"רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי)

אם יש משהו גאוני בגיתאי, הוא גאונות של איש יחסי ציבור ויכולת תמרון מעוררת השתאות שאפילו ליחצ"ני המלך של "בגדי המלך החדשים" יש עוד מה ללמוד. אי אפשר להאשים את גיתאי, האשמה היא של הממסד הקולנועי הישראלי, הרוטן בלחשושים מאחורי גבו של גיתאי – אבל נראה כממלא את היומרות האומנותיות שלו כאילו כפאו השד.

"רכבת קלה" מייצג את דרכו של גיתאי הפסבדו אומנותית בשנים האחרונות. הרעיון הראשוני של הסרט נחמד כמו הרבה רעיונות בסיסיים של סרטיו. אבל מהרעיון הבסיסי ועד לתוצר הקולנועי המוגמר צריך הרבה מאוד עבודה וכשרון גדול. הבעיה שנראה שגיתאי מגיע לקרנות הקולנוע עם הרעיון הבסיסי ולא הרבה מעבר מזה, אחרת – מועלית התהייה – מה הבסיס למתנה שקיבל מקרן הקולנוע? ואם קיבל תקציב "רק" לתקציב השלמה בהגישו טיוטת עריכה לפי תקנוני הקרנות – (גם כן כסף לא קטן) כי הלקטורים ראו מוצר כמעט מוגמר – הרי שהדבר מוזר כפליים.

הסרט שרובו משוחק על ידי שחקנים וניצבים שגיתאי מביא לרכבת הקלה בירושלים כקהל הנוסעים המתיימרים לספר את סיפור העיר והמדינה, בז'אנר מוקומנטרי. כעשר אפיזודות בסרט, בהן נשלפים ה"גיבורים", נוסעי הרכבת, כל אחד לאפיזודה הנמשכת מארבע לעשר דקות. מעטים מהם מופיעים יותר מפעם אחת – וזה הסטאר הצרפתי מתיו אלמריק ('וונוס בפרווה' הנפלא של פולנסקי). כל אחד מהגיבורים מרצה למצלמה תובנות, ברצינות אקזיסטנציאליסטית תהומית, לפעמים לגיבור מסוים יש אינטראקציה מסוימת עם מישהו, באופן נדיר יש התרחשות, תחילתו של אולי משהו יותר מעניין אך מיד הוא נמוג אל הערפל הירושלמי הגשום. דרמה נדירה מתרחשת כאשר פקח אלים עם מגן דויד על שרוולו, נוהג באלימות בערביה משום שלא הראתה לו תעודת זהות.

"רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי)

שיטתו היח"צנית של גיתאי: הב לי שיק צרפתי בצורת צלם קולנוע צרפתי, איזה כוכב צרפתי, כמה כוכבים ישראלים שמניבים תסריטאות נבובה, ובימוי מביך, סרט ללא דמויות אמתיות במקרה הטוב סטריאוטיפיות, ושימצא חן בעיני ה'לה-מונד'.

אני, כמי שלא אכפת לו שיוציאו את דיבת ישראל רעה, ולעתים רבות בצדק (ראו כיצד מוציא במאי הסרט הטורקי הנהדר 'עץ האגס הפראי' את דיבת טורקיה של ארדואן) מה שמעניין אותי שזה לא ייעשה באופן חובבני, מניפולטיבי וציני. השחקנים נראים כמי שעושים אימפרוביזציה למצלמה יוצרים תחושה של חוג דרמה. ללא תסריט טוב נדיר שיהיה משחק טוב. פנינה אחת ב"רכבת קלה" היא חנה לסלאו המבליחה למספר דקות עם יידיש עסיסית אותה הביאה מהבית בתפקיד מזווגת זיווגים לצעירים חרדים. אם תעשה לסלאו הצגה של מונולוגים נפלאים של גיבורות שכתב שלום עליכם ביידיש, נשים עניות המועצמות בכוח המציאות הקשה, ארוץ לראות. היא הכי מתאימה לז'אנר זה.

בסצנה הראשונה מופיעה אחינועם ניני (נועה) סופרסטרית עולמית, בצילום תקריב ללא הפסקה, ללא קאט, של ארבע דקות בוהה בחלון הרכבת! היא אמנם שרה קטע קצר וזהו. בראבו יש לנו את Noa צרפתים יקרים. אחר-כך עוברת המצלמה לשוט תקריב כאורך הגלות של נגן עוד ערבי בו משתתף הסטאר המפורסם מתיו אלמריק שוכב על הרצפה (למה? יעני "מיוחד"? "מתוחכם"?) מאזינים לנגן כארבע דקות תמימות, אחר כך עוברת המצלמה לחמש דקות רצופות ללא קאט (הלו זה קולנוע זה?) אל צילום ארוך של חרדים שרים "גשר צר מאוד" של הרבי מקוצק (כמה צפוי ובאנלי) ודנים דקות אחרות על הסוגיה האנושית של מצוות שילוח ציפור מהקן.

המגמה ברורה: אם יש חרדי בסרט, צריך ערבייה- וערבי לתוספת, שתספר לנו במשך דקות ארוכות בערך – ש"אתם" כלומר אנחנו הישראלים בבעיה גדולה מאוד, עוד סצנה אירונית יעני על עוזר המאמן הישראלי של בית"ר ירושלים שמשכנעים את המאמן האנגלי החדש כמה ירושלים טובה, ראפר ערבי, ויש סצנה שנראית כקודמתה – משוחקת כאימפרוביזציה גרועה, דומה לרפליקה לא מוצלחת שלקוחה מהחמישייה הקמרית, על ישראלים שמספרים לתייר המסכן מתיו אלמריק כמה הישראלים הם החיילים הכי טובים, הצוללנים הכי טובים, הטייסים הכי טובים, קלישאה חבוטה שעבר מזמן זמנה, הומור דלוח עם קריצה המיועדת לאלה שמחפשים את המיליטריזם הישראלי תחת כל פנס. מילא אם הדבר היה נעשה בכישרון, היה אפילו רצוי בעיני. באותו רגע של שעמום נזכרתי בערגה במערכון הנהדר של החמישייה הקמרית, בו מבקש מאמן ישראלי בתחרות, דמוי הרצל (מנשה נוי) מהשופט הגרמני שייתן פור לרץ המסכן הישראלי, דב נבון –רק חמישה מטרים וכשהשופט אינו מתרצה מנשה מכנה אותו אנטישמי.

לקראת הסיום מופיעה גרמניה פרועת שיער בלונדיני מדקלמת שיר (ניאונאצית או מה, האם יש כאן חזון גיתאי על גרמניה?) ניחוחות של ה"חמישיה הקאמרית" נקבל בדמותם של קרן מור ורמי הויברגר, וכמובן קמצוץ של הישראלי מטרידן-דוחה, ויש כומר מטרידן כמובן (גיתאי רב הפנים הזייליגי מוביל מהפכה האנטי קלרליסטית הקתולית שקורץ לחילוניות הצרפתית). הכומר מקריא דקות ארוכות פרשה ארוכה כאורך עמוד התלייה של ישו, את הברית החדשה.

ויש גם הקראה ארוכה מאוד מאוד מאוד של מתיו אמרליק על פלובר (שיק צרפתי מאוד) שמצטט אם זכרוני אינו מטעני, את תיאורו של נוסע מהמאה ה-19 על העיר העתיקה עד שמרוב שיממון בא לך לקפוץ מתחנת שער שכם אל העיר העתיקה, להתאוורר, לנגב חומוס ולקנח בתיאוריו הנפלאים של מארק טוויין על ירושלים במאה ה-19. (הלו זה קולנוע?- שימוש בהרצאה משמימה כאשר מציאות העיר העתיקה מטר ממך?), וערן סבג הנפלא מגלי צה"ל שמעביר תכנית על מוסיקה ופוליטיקה, מתבזה לטעמי, כשמטריד זוג צעיר דתי, מקריא להם הרצאה על הגותו של טרוצקי, לדבריו 'הפילוסוף היהודי החשוב ביותר בעת החדשה' לדבריו (האומנם?…), הרצאה מייגעת (שיק על אינטרנציונליזם טרוצקיסטי שנחשק על-ידי המרכסיסטים הצרפתיים בוגרי הסורבון) ובקפיצה אקרובטית להפליא עובר אותו טרוצקי, ליוקר המחייה הקורץ לישראלים, פליקלק אולימפי מזהיר…

הסרטים הישראלים העלילתיים ובוודאי הסרטים הדוקומנטריים מעלים והעלו בכישרון רב בהרבה את כל הנושאים שהעלה גיתאי ב"רכבת קלה". מוטב להשאיר את סרטו של גיתאי לאירופאים ולהעביר תקציבים לבנינו ובנותינו הקולנוענים הצעירים.

"רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי)

ב"גל החדש" הצרפתי שפרץ כמהפכה בפסטיבל קאן ב-1959 עם כשישים סרטים, היו מעבר לטריפו המגניב גם הרבה הרבה סרטים שהיו בעצם הרצאות מצולמות משמימות לקהל מפמפמיי הפייפים, מתוחכמי התקופה יעני, כך גם בפסטיבלים רבים עד עצם ימים אלה. העובדה שהסרט של גיתאי הופיע בפסטיבל וונציה היא המלצה יחצנית. הייתי שופט בתחרות פסטיבל ברומא לא היה קץ לסבלי בצפייה בחלק מהסרטים, מעוררי פיהוק וסבל למרות מלון חמשת הכוכבים שמקבל כל שופט ואינסוף מסיבות.

עוד לא אבדה תקוותנו.

*

תיקון טעות: בגרסה המקורית של הכתבה נכתב בטעות כי בסרט השקיעה קרן הקולנוע הישראלי. אלף סליחות מגיעות להם, התנצלות לכתרי שחורי ודויד ליפקינד מנהלי הקרן וצוות הקרן. מדובר, כאמור, בטעות סופר בלבד.