"לאף אחד אין מאלוהים חסינות, אתה הופך להיות נכה בדקה", מספר חאלד מחאמיד, תושב אום אל פחם וחבר במטה מאבק הנכים בישראל בחמש השנים האחרונות. "עד גיל עשרים הייתי אדם מתפקד רגיל. עבדתי בעתיקות. היום אני מחובר 24 שעות לחמצן ומרותק לכסא גלגלים. אם המשפחה שלי לא הייתה תומכת בי, לא הייתי בחיים עכשיו. אני מאחל לכל מי שייהפך לנכה שימצא משפחה שתתמוך בו כמו שצריך, כי אם הוא יחכה לממשלה ולמוסדותיה, הוא לא ימצא את התמיכה".
מחאמיד (55), נשוי עם חמישה ילדים וחמישה נכדים, הוא נכה כללי מעל עשרים שנה – משנת 1996. מאז הוא חווה על בשרו את האפליה הכפולה שהיא מנת חלקם של אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית בישראל. מעבר לכך שכלל הנכים במדינה מקבלים קצבת נכות שמספיקה בקושי לצרכי הקיום וסובלים מסטיגמות ומהדרה חברתית, בחברה הערבית הם נאלצים להתמודד גם עם יישובים שלמים שאינם נגישים פיזית לכיסא גלגלים, בכלל זה מבנים בהם ניתנים שירותים חיוניים עבורם. לכך מצטרפים פערים חמורים בשילובם בשוק העבודה, ביכולת לרכוש השכלה ובעיקר – בקבלתם כבני אדם שווי זכויות בחברה.
את המציאות הזו מחאמיד רוצה לשנות. מזה חמש שנים שהוא חבר הנהלה, בהתנדבות, של עמותת 'מטה מאבק הנכים בישראל', הפועלת מעל עשרים שנה במאבקים שונים למען ציבור הנכים. האחרון שבהם, בקיץ שעבר, הוביל להעלאה משמעותית של קצבאות הנכות, לאחר עשרות הפגנות וחסימות כבישים ואיום ההסתדרות בשביתה כללית. אך לצד המאבק למען כלל הנכים בישראל, מחאמיד נחוש להיאבק על הצרכים הייחודיים של הנכים במגזר הערבי. עבורו, עצם הפעולה למען האחר היא מקור לכוח ולעוצמה פנימית.
נגישות או שאתה בחוץ
"כשהפכתי להיות נכה בכסא גלגלים, ראיתי חושך גדול בעיניים. נמאס לי מהחיים, כל בוקר הייתי קם ומחכה למוות. הסיבה לזה הייתה שלא מצאתי מענה איך להנגיש את הבית שלי, לא ידעתי מהי נגישות בכלל ואיך לצאת מהבית. יש לנו עשרות עובדים סוציאליים, אבל בבניין שלהם יש ארבעים מדרגות והוא בכלל לא נגיש. לא יודע איך מוגבלים יכולים להתנהל ככה כאוכלוסייה חלשה."
"יום אחד הגיעה אליי מרתה, פיזיותרפיסטית מהיחידה להמשך טיפול מחדרה. היא, שתזכה לחיים ארוכים, ראתה שאני במצב על הפנים ובדיכאון ואמרה שהיא חייבת הוציא אותי מהשיקום לפחות ביום אחד. השתתפתי יום אח פעם בשבוע בחדרה לא במגזר הערבי. היינו 40 איש באולגה, ומשם זה התפתח. כל פעם שאני מגיע לשם משתנה אצלי המצב לטובה."
"לנכה במגזר הערבי החיים ביום יום הם קסטרופה. אין לו איפה ללכת ואיפה לבלות", אומר מחאמיד, "הדבר הכי מגוחך זה שאפילו סניף הביטוח הלאומי באום אל פחם לא מונגש. יש שביל מונגש. אין מדרכה. אין חניה. גם רוב הבניינים של קופות החולים בעיר בעייתיים מאוד מבחינת נגישות. הרופא שלי נמצא בקומה שנייה, ובדרך אליו יש 25 מדרגות."
את סיפורו של מחאמיד אני שומעת במקום מגוריו, אום אל פחם. כבר בדרך לביתו, עוד לפני שנפגשנו, לא קשה להבחין בבעייה המרכזית – לנכה, בייחוד כזה שנאלץ להתנייד בכיסא גלגלים, אין כמעט סיכוי לשרוד שם בחוץ. ברוב שטחי העיר אין כמעט מדרכות, וכשיש מדרכות הן תפוסות על ידי מכוניות חונות. אין ירידה ועליה מבנייני השירותים הציבוריים, כמו קופות החולים ובניין העירייה. העיר רחוקה שנות אור מלהיות מונגשת ולאפשר לנכים לצאת למרחב הציבורי, ואנשים כמו חאלד נותרים בחוץ.
את חוסר הנגישות הכמעט מוחלט ניתן לראות בבוטות, ובעיקר בהשוואה בין המגזר הערבי ליהודי. "כשאני יוצא לבלות, זה לחדרה או לעפולה. אפילו לקנות בגדים אני לא יכול כאן, כי אין תאי מדידה וגישה לחנויות. כשיש נגישות האדם עם הנכות יוצא מהבית, רואה חברים, מגיע לקופת חולים בכבוד. מעביר את הזמן שלו", אומר מחאמיד.
מחאמיד לוקח אותי לסיור בעירו, ומסביר כי הבעיה אינה רק מחסור בתשתיות פיזיות, אלא גם בנורמות חברתיות-תרבותיות המתעלמות ממצוקתם של נכים. "אנשים לא מתייחסים לחניית נכים, וגם לא לזקן ברחוב, או לאישה עם תינוק. אין את התרבות הזאת", הוא אומר בצער. בעודנו משוחחים בדרכנו לרכבו, אנחנו רואים שמישהו חנה על הירידה המונגשת לכביש, ומאחוריו מישהי החנתה את רכבה וחסמה את יציאת הרכב בכלל. כדי לנסוע, אנחנו נאלצים לחכות ששני בעלי המכוניות יגיעו ויזיזו את רכבם. למזלנו הם מגיעים לאחר המתנה לא ארוכה ומתנצלים, אבל מחמיד אומר לי בשקט "זה ככה כל יום, כל היום".
"פעם חניתי בכניסה לעיר בקופת חולים כללית ומישהו חנה קרוב מידי לדלת הרכב שלי ולא יכלתי להיכנס עם כסא הגלגלים. השגנו את המספר שלו הוא בכלל נסע לחדרה, הוא התנצל אבל לא חזר. חיכיתי 6 כמה שעות עד שבסוף באו שוטרים והזיזו את הרכב שלי וזה קושי כי אין להם כסא ברכב להתחבר אליו.
אם הייתי עוזב את האוטו במה אני אסע? אין לי מונית מונגשת באום אל פחם, אין לי אוטובוס מונגש באום אל פחם ואם יש אוטובוס מונגש הוא לא מאפשר בעצמו לפתוח את המעלון כי זה אסור לו לפתוח בכביש כי המעלון צריך שטח ואין את השטח הזה. אם הוא רוצה לעשות טובה ולסכן אותי או אותו או את האנשים הוא צריך לפתוח את המעלון באמצע הכביש והרבה נהגים לא רוצים לסכן את הרישיון שלהם".
מחאמיד נע בין ייאוש לתקווה. כשהוא מדבר על פעולות מטה הנכים הוא מתמלא תקווה, וכשהוא חוזר לתיאור המציאות הוא מתמלא יאוש.
"אנחנו מקווים שבשנה הזאת אנחנו נצליח לעשות מהפכה" הוא אומר. "אבל בינתיים, גם אם היום עיריית אום אל פחם מנגישה את הרחובות, זה ייקח שנים. הממשלה נותנת יד לאוזלת היד לאנשים המוגבלים, היא מעודדת את חוסר ההנגשה. הם מזיזים את התאריך כל הזמן לדוגמא ההנגשה של מוסדות החינוך עד 2021. "אני בעיקר מלא אכזבות. התקווה מאוד קטנה", אומר מחאמיד.
על השאלה איך מחנכים לתרבות הזאת משיב מחאמיד "אנחנו מתחילים לצאת לשטח ולהסתובב ולעשות הרצאות בבתי הספר ובמתנסים. לא נחכה רק לממשלה שתעשה לנו את הנגישות. אני אעשה את החינוך לחברה הערבית אבל אנחנו צריכים תמיכה מהממשלה. איפה האנשים שצועקים שיש שוויון בישראל? אני לא רואה אותם במגזר הערבי".
"נכה ערבי עובד? זה בלתי אפשרי"
לאדם הרוצה לחיות בכבוד, עבודה היא מקור ערך מרכזי. אם גם ככה החיים לא פשוטים בהיות האדם נכה אז הזהות הערבית בישראל מקשה יותר.
"נכה ערבי עובד? זה בלתי אפשרי" אומר מחאמיד ומספר בכאב על חברה קרובה שלו, אשה ערבייה עם נכות שנפטרה לאחרונה. "היא שלחה קורות חיים לכל מקום ולא התקבלה ברמת הראיון עבודה. החלטנו לעשות ניסיון שהיא הייתה בחיים והגשנו את אותם קורות חיים בלי לכתוב על הנכות והפלא ופלא היא קיבלה זימונים לראיונות. הכל בגלל כסא הגלגלים. אם היא הייתה מתקבלת לעבוד אז לא היו מקבלים אותה למגזר היהודי בגלל שהיא ערבייה. לצערי הגזענות קיימת. לנשים יש קושי גדול יותר מגברים. יש פה חוסר מודעות. אז גם נכה וגם ערבייה? זה אבוד" הוא אומר בצער מהול בכעס.
"היום אדם נכה מגיע לסופרמרקט או לאיזה מקום לבקש עבודה הוא דבר ראשון נתקל בכך שלא מקבלים אותו בגלל הנכות. לא מתייחסים אליו ולא סופרים אותו. אני מתבייש להגיד את זה אבל זאת המציאות."
"אנשים מסתכלים על נכה וחושבים שהוא צריך להיות רק בבית. להיפך אני אומר, אנחנו עובדים להוציא את הנכים מהבית, להשתתף בחתונה ובשמחות. המקום של הנכה הוא לא רק בבית במיטה.
תעסוקה במגזר הערבי לעומת היהודי הוא 55% והמגזר הערבי בכללי הוא 21% זה כולל משרות שעה שעתיים וזה יורד ל 18 17 אחוז. עדיין אני לא רואה שינוי. "
ההסכם הקיבוצי שההסתדרות חתמה שקיבל צו הרחבה מחייב מקומות עבודה פרטיים למעלה מ 100 אנשים להעסיק 3% מעובדיהם בעלי מוגבלויות ומקומות ציבוריים 5%. ההסכם שחל על כל המשק כמו חוק אמנם קיים, אך הדרך עוד ארוכה ליישומו בעיקר עבור המגזר הערבי.
"זה לא בושה לקחת אדם עם מוגבלות או נכות שיהיה בעמדת עבודה בקופת חולים או בבית ספר. החוק מחייב 3% מכמות העובדים ולצערי הרב אנחנו לא רואים את זה, ובמגזר הערבי בהרבה פחות. צריך לחשוב איך להעסיק ואיפה להעסיק. יש הרבה מקומות שאנחנו יכולים לתפקד טוב. תקבלו גם בהתנדבות. זה נותן כוח כשאתה בן אדם שווה."
התנדבות היא משהו שמחאמיד מכיר ורואה גם בשליחות. "אני מתנדב פעמיים בשבוע שלוש שעות בבית חולים העמק בעפולה. אני מצטרף לעובדת סוציאלית בשיקום ונותן לאנשים ייעוץ ראשוני איך לקבל את הזכויות שלהם, שלא יפלו בין הכיסאות. בנוסף, אני עובר קורס הכשרה של יום בשבוע בבית חולים העמק על זכויות הקשישים."
"ניקח לדוגמא אדם שעבר כריתת רגליים ויש לו 18 מדרגות בבית או בדרך לבית. אם הוא ייצא מבית החולים הביתה, הוא יהיה אבוד. אנחנו מנסים לעשות את העבודה לפני שהוא משתחרר. איך להסביר למשפחה מה לעשות כדי להנגיש את הבית, או דרך משרד הבריאות, או דרך המשפחה באופן פרטי." "כאן זה יתרון שאני ערבי ביכולת שלי להכיר את המצב האמיתי."
"אני אומר לכל נכה ערבי או יהודי שיכול, למי שלא מוצא בינתיים מקום עבודה, לפחות תצא ותתנדב. זה עוזר. אתה לא תהיה נטל על אף אחד. תהיה עצמאי. יש כסא גלגלים ממונע היום."
"פעמיים בשבוע אני מגיע לבניין ההסתדרות בתל אביב, ונותן שם ייעוץ ומענה טלפוני במטה מאבק הנכים. היתה לי הרגשה שכשאני יוצא מהבית אני אדם שונה, ואני יכול להתנדב ולתרום."
מחאמיד מתנדב גם בעיריית אום אל פחם. כדי להתמודד עם חוסר ההנגשה בבניין העירייה הוקם מחוץ לבניין מבנה נוסף ומונגש, שמעניק שירות לאנשים עם מוגבלויות. לאחרונה הוא הצטרף לשלושה צוותי פעולה שקמו בעקבות כנס לקידום מצבם של אנשים עם מוגבלויות במגזר הערבי – צוות שיעסוק ברשויות המקומיות, צוות שייפגש עם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, וצוות שיקדם הנגשה של בתי עסק במגזר
המאבק שאיחד את הנכים
מאבקם של הנכים בישראל הוא יומיומי. בנוסף לנגישות ולשילוב בעבודה, אחת הסוגיות המרכזיות במאבק היא קצבאות הנכות, שכאמור עלו בשנה האחרונה, ואת העליה בקצבה מהשנה האחרונה אך ללא הצמדה עדיין לשכר המינימום.
"אני חי רק מקצבת נכות והכלכלה שלנו היא קטסטרופלית. זה או תרופות או חימום. או תרופות או לחם. או תרופות או לצאת פעם בשנה לבלות. גם זה מגיע לנו פעם בשנה. יש הרבה נכים שמגיעים למצב הזה."
"אני מאוכזב מהמדיניות הממשלה לגבי האנשים עם המוגבלויות", אומר מחאמיד, שהיה פעיל במחאה האחרונה. "בעצמי השתתפתי ב-55 חסימות במאבק לעלות את קצבת הנכים לשכר המינימום. הייתי היחיד כמעט במגזר הערבי שנכח בכל הפגנה ואני גאה על זה. נתתי מזמני להשוואת קצבת הנכים, אבל חברי הכנסת, לצערי, לא סופרים אותנו. היו חברי כנסת שניסו לתפוס טרמפ על המאבק. במאבק שלי רציתי 120 חברי כנסת, לא רק ערבים או יהודים".
מחאמיד שמאוכזב מההסכם שנחתם למרות בערכתו הגדולה שהוא מציין ליו"ר מטה המאבק ולהסתתדרות גם פה הוא הרגיש מקופח. "ציפיתי מההסתדרות שתסגור פעם אחת את המדינה בשבילנו, שיגידו יש פה אנשים עם מוגבלות, נכים, קשישים שחיים מתחת לכל ביקורת וזה לא משנה איזה עדה הם או מוצא. הם חיים פה בארץ. מה זה לא מגיע לנו? "
על המאבק הוא מספר כי "נוצרו חברויות עם המגזר היהודי. סביב המאבק אנחנו מרגישים בני בית. מה שמייחד אותנו זה הכיסא. הנכות שלנו. אין ערבי, יהודי, דרוזי – זה לא קיים במאבק הזה. הלוואי שהשרים וחברי הכנסת יקחו את הנושא הזה, ויראו איך ערבים, יהודים מוסלמים מתאחדים."
אני שואלת את מחאמיד חזונו לבחירות הקרובות מבחינתו הוא ייצוג אנשים עם מוגבלויות גם בפוליטיקה. "אני רוצה לראות בכנסת ה-21 במדינת ישראל גם נכים חברי כנסת, יותר ויותר אנשים עם מוגבלות בכנסת שייציגו אותנו. אנחנו רוצים שמי שמייצג אותך זה מי שמבין אותך, ויודע מה זה נכה."
את כאבו של מחאמיד על המצב הוא לוקח לעשייה. הוא דורש את זכויותיו, ומחפש שותפים. "אני קורא למגזר הערבי לצאת למאבק צודק ללא אלימות על הזכויות שלכם. זה מאבק צודק וזה זכויות שלנו ומגיע לנו אותם. אנחנו לא רוצים טובות אנחנו רוצים לחיות בכבוד. אני לא רוצה להתחנן לאף אחד – לא לחברי כנסת ולא לשר, אלו הזכויות שלי והן מגיעות לי. ראשי הרשויות במגזר הערבי צריכים לקחת את נושא הנגישות, לתת לו מענה ראשון בסדרי העדיפויות ולא לחכות. אין זמן כבר."
