דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

סיפור אמיתי על ארוס בלגימות קטנות - חלק ב' | והפעם: על חוסר דיוק בשלושה משתתפים

נגענו ונגענו עד שנרדמנו מכורבלים מול האש. בשעה קטנה ובלתי ידועה של הלילה קם דניאל חרש וכיסה אותנו בשמיכות.

לצלילי נחירות שניסרו את קרומי חלומותיי התעוררתי וראיתי אותנו, חמישה חבוקים תחת, מכוסים בפוך ובדממת הלילה, שרועים זה לצד זה כילדים בשעת מנוחת צהריים. האש שכחה בינתיים, החדר התקרר והחום נשמר בינינו ובין השמיכות. פתאום הרגשתי מבולבלת. רציתי להרגיש את הגוף שלי לבדו-לבדי, בגפו-בגופי. נחלצתי מזרועותיו של חי, קמתי, גוררת איתי את אחת השמיכות והשתרעתי בסמיכות לחבורה, ראשי אל ראשם.

בשעת בוקר התעוררתי כשחי השתרע לצדי. התקרבתי קלות כשהוא נשכב מאחורי, חובק את בטני ומצמיד אותי אליו. תוך שניות האיברים מתמקמים במקומם, בשקעים המוכרים. הוא מיטיב להניח ירכו בין רגלי. נינוחות פושטת במחזור הדם שלי כשאני מרפה אל תוך עטיפתו ואנחנו צוללים לנמנום ערני, שהופך תוך דקות לספירלה אטית של תנועת אגן. זו תנועה כמעט מיקרוסקופית, כל אחד בתוך גופו, הנאספת לגל הולך ומתרומם, מלווה בנשימה ישר לתוך האוזן.

הנשימה מעמיקה ונשמעת, מלווה את גלי תנועת האגן והבטן. התעוררות אקראית של איברים. כף רגל, ירך, שכמה. נשיפה על צוואר, ליטוף זיפים, תנועה מורגשת באחורי. את המקום הזה אנחנו כבר מכירים, בוקר טוב חי, בוקר טוב לילית.

ביד ימין חופן את שני שדי, ועוד ועוד מצמיד אותי אליו. כמה קרוב עוד אפשר, נעים כגוף אחד. אני חשה את זקפתו. שנינו בתחתונים שלא ממהרים לרדת, אין צורך להגיע לשום מקום. הים רגוע, גלים עדינים וקצף על המים, ללא התנפצויות על הסלעים. רוב תנועת הגל מתרחשת מתחת לפני המים, כמעט בלתי נראית.

הוא מטייל בשפתיו על צווארי ונושך בעדינות ולרגע גם לא בעדינות. שלהבת אש מתעוררת לרגע ומצטרפת למים שבתוכי ובגלים שבינינו. יש את הרגע הזה שבו התנועה מפסיקה להיות מחושבת ומודעת. שמשהו פתאום קורה בגוף וכל תשומת הלב בחיישנים המתעוררים, בחישה הערה.

לשונו הולכת ומתקרבת אל אזני ורטט גואה בי. הוא נושק לוקק מלחך את האוזן שלי על כל סדקיה הנסתרים, חלקות בלתי נודעות של עונג. האוזן שלי כבר רטובה לגמרי ונוטפת רוק והוא ממשיך וממשיך ואני מרגישה את הנתיב בין האוזן לפות שלי נסלל ומסתמן מצריבת הרטט החולף.

אצבעו מטיילת על שולי התחתונים שלי. מתגרה שכמוהו. אני מחזירה לו בתנועה דומה, שולחת יד מרפרפת ומגלה אשך שובב מציץ מצידי התחתונים. רטט עובר בו, רטט עובר בי, נשימה ועוד אחת, אנחה של עונג מבלבלת את תנועת לשונו באוזני.

"אני רוצה להצטרף אליכם", ליבי מתקרבת אלי.
"אי אפשר להתעלם מהקולות שעולים מכיוונכם. חמודים", היא מחייכת.

(טוב לשמוע אבל הייתי מעדיפה שנהיה רק שנינו בעולם כרגע, טרוניה ירקרקה מסננת בתוכי).

חי חוקר אותי בלשונו.
היא מביטה בעיני המתגלגלות בעונג.
אני פושטת צווארי לעברו,
היא מצמצמת עוד קצת את המרחק בינינו, שוכבת מולי.
"בטח שאת יכולה להצטרף", אני אומרת.

עד עכשיו הייתי לגמרי בגוף, ללא מחשבה. מהרגע שביקשה ליבי להצטרף החלו להישמע בתוכי קולות. הם דיברו בערבוביה עד שלא יכולתי להפריד ביניהם. ניסיתי לנכוח בגוף ולחזור לנשימה, והקשבתי לקולות בחצי אוזן.

עכשיו, בעודי כותבת, כשאני כבר מחוץ לרגע, אני מקשיבה לקהילת הקולות שבתוכי ולדברים שרצו להישמע באותו הרגע כשלא לגמרי הקשבתי. אנסה לתת להם קול, גם אם בדיעבד (בדיעבד זה לא פחות טוב). מלמול, היסוס, חרטה, חוסר דיוק, הם רק חלק מהם.

"כל עוד הוא צמוד אלי לא אכפת לי שתצטרפי" הטרוניה שבתוכי מוכנה לפשרה.

"מה שיש עכשיו כל כך מדהים מה אני צריכה יותר מהים הרוגע של גלי העונג האלה ומלשונו על צווארי?" רוך מבקש להישמע בתוכי. אני כזאתי טנטרית ולא מטרתית (האם זו ציניות?!) יש לי שפע של עונג לפזר לכולם. גם לליבי האהובה שתצטרף בברכה.

"בא לי לטרוף אותו עכשיו. כל הרכות הזאת היא רק עידון גס של מה שהגוף שלי באמת רוצה לעשות". לילית הטורפת רוצה רק אותי ואותו לסקס פרוע עכשיו ומיד. יש בתוכי מגבר של מיליון וואט שלא יודע להיות נינוח במה שיש עכשיו. תמיד צריך יותר. החלק הזה שכל הזמן רוצה להגביר ולהגביר את האנרגיה ולפרוק. למה צריך אותו בעצם? האם זה רעב? זו אש?

"כאן? ליד כולם? לא כל כך נוח", לילית הביישנית מפציעה. כן, גם היא קיימת למקרה שתהיתם.

"קשה לי לחלוק אותו" בא לי רק אני והוא. אני רכושנית, גם כלפי מה שבכלל לא שלי. ובעצם, מה כן שלי בעולם הזה? שום דבר.

"את רוצה להתענג איתנו. יש לנו עונג לתת. בא לי לחלוק" נדיבות עולה בי שוב.

פתאום שמה לב לגל המחשבות השוטף, "בעצם נעים לי בגוף עכשיו ואני לא צריכה כלום. רק בא לי להיות עם הנשימה שלי".
נשימה.
מנסה לשחרר את המחשבות לדרכן –
נשימה.
"מה בא לי בגוף?"
נשימה.

אוקיי. אז היה רגע של שנינו והוא השתנה כי ליבי הצטרפה. האמת שזה קורה כל הזמן בחיים. יש איזה רגע, הוא סופר-נעים ואני לא רוצה שהוא יגמר. ואז הרגע מתחלף במשהו אחר. כי נגמר, כי מישהו בא, כי ככה זה. כי הזמן עובר והחיים נעים ורגע נגמר כל הזמן ואחר תופס את מקומו.

חושבת בראשי שאבדה האינטימיות, על אף שהוא שקוע כל כולו בגופי. גם כשיש לי דבר, אני מפחדת לאבד. אני כבר באבדן של הרגע. קשה לי עכשיו להתרחב לשלישייה, ואני נבוכה לבטא את הכיווץ. מעניין למה.
אם הייתי אומרת "לא", מה היה קורה?
אולי היא הייתה נעלבת.
אולי חי היה חושב שאני רוצה אותו רק לעצמי.
"הרי לא כך הדבר!" מיד עולה הרציונליות שבתוכי. "הוא עם אחרות ואני לגמרי בסדר עם זה."
"ממש… הרי ברור שאני רוצה אותו לעצמי! אני שונאת את זה שהוא עם אחרות". הדקירה לא מאחרת לבוא.
אני נבוכה בדיאלוג הנכתב מתוכי. שונאת את המילים. יודעת כי הוא אוהב איתי וגם עם אחרות. וגם לא אוהב אלא פשוט משחק ונוגע ונפגש. וזה מכאיב לי. אני רוצה שהוא לא ירצה לחלוק אותי, ויודעת שלא כך הדבר, כי אין בו את הסנטימנט הזה כלפי.

ליבי יפה ומקסימה וחברה. אין ביני ובינה משיכה מינית, אך היא נעימה לי. עכשיו אנחנו חבוקים שלושתנו ואני ביניהם.
בודקת – האם נעים לי בגוף? נעים.
"זה בטוח בסדר?" היא בודקת איתי שוב. ידו כבר שלוחה לעברה מעלי.
"כן", אני אומרת, וקולטת כמה מהר יצא לי הכן.

מתלטפים ואז,
"בא לי להשפריץ" היא אומרת אחרי כמה דקות.
חי מתגייס מיד למשימה. ידו שלוחה מעלי והוא מתחיל לענג אותה באינטנסיביות.

"בחורה רוצה להשפריץ ואתה חייב למהר לתת יד, אה?" אני מקשיבה לקול השיפוטי הלוחש בתוכי. אני מתבוננת בפניה המתענגים, עיניה עצומות כשקול אחר עולה ואומר "למה לא בעצם, דווקא בא לי לנכוח פה, לראות אותה בעונג שלה", להיות ביניהם. זה מסקרן אותי.
נזכרתי באיזה רגע שבו גופי נכנע לעונג תחת מגע ידיו, ואיך שלוליות של מים זרמו ממני.

לא התחשק לי עכשיו. התכנסתי לתוך עצמי. המצב החדש הפסיק לגרות אותי והרגשתי מאחורי את זקפתו נחלשת. האנרגיה נשאבה לכיוונה, כמו נתנו לה במתנה את הרטט. לרגע אני מרגישה את גלי העונג שלה. פניה כל כך קרובים אלי, עיניה נסגרות ונפקחות לסירוגין. זה יפה ואני מרגישה מעט רחוקה. תנועת ידו מכוונת מטרה ומזיזה גם אותי. הנחתי כף ידי על ידו הנוגעת בה, מה הוא עושה שם? הרגשתי את תנועתו על הפות שלה.

באופן מפתיע לא עלתה בי קנאה. מה כן עלה בי? לא היה מדויק לי. פשוט כך. שמעתי את פכפוכי המים הנובעים מתוכה. ראיתי את הרטט שלה, את עוויתות פניה היפים, הקרובים.

היא ביקשה להשפריץ – והוא נתן לה את שרצתה.
כאשר נכנס אל ההתלטפות העדינה מימד של "השגת מטרה" שלא היה שם קודם, השתנו כל כללי המשחק. נכחתי שם בחלקי, וחלקי ריחף במחשבות אחרות, על אף שנתתי הסכמתי לכל העניין.

אולי נעצבתי מכך שלא כל תשומת לבו, גופו, כוונה אלי? אולי (ועכשיו, כאשר כותבת את המשפט וקוראת כדי לבדוק, איני חשה עצובה או מאוכזבת).

מחשבתי נדדה בינתיים לכשף (עליה תוכלו לקרוא כאן), שלא בילתה איתנו את הלילה, אך מיהרה לשלוח לי למחרת הודעה שתשמח להיפגש.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!