בדו"ח הטכניון מ-2017 בנושא מצב מערך הכבאות נקבע כי לא די שמספר התחנות הקיים כיום קטן מהנדרש כדי לאפשר זמן תגובה של 7-11 דקות, אלא ש"מספר התחנות הקיימות כיום קטן בכ-27% מהדרוש לזמן תגובה של עד 15 דקות, שהוא זמן התגובה המינימלי הארוך ביותר שהוגדר בדו"ח הטכניון ושעל בסיסו גובש בניין הכוח של הרשות (הארצית לכבאות – נ.כ.) במסגרת התוכנית הרב שנתית לשנים 2013-2018".

על-פי דו"ח מחלקת המחקר והמידע של הכנסת, נכון למרץ 2017 היו חסרים בישראל למעלה מ-6,700 לוחמי אש, כשהיחס עמד על לוחם אש אחד על 4,450 אזרחים בעוד התקן מגדיר יחס נכון של אחד ל-1,000. מצבת הרכבים על-פי הדו"ח קטנה בכ-40% מהנדרש.

צוותי כיבוי מתחנת אשקלון פועלים בשריפה בבניין באשקלון בעקבות נפילת רקטה (דוברות כבאות והצלה מחוז דרום)

עם זאת, התחקיר של מערכת "עובדה" ששודר אמש (חמישי) בחר להאשים דווקא את ארגון העובדים במערך לא רק באי-מוכנותו לתפעול שריפות אלא גם במותם של אנשים לשווא. שורת טענות עולות בתחקיר כלפי ארגון הכבאים והעומד בראשו, אבי אנקורי, חלקן מעלות שאלות אמיתיות. בסופו של דבר הן מתמצות לטענה חמורה מרכזית: אנקורי דורש עבור עובדי מערך הכבאות תוספות שכר על תוספות עבודה, בייחוד עבור עבודה מסוכנת, ומונע פגיעה בתנאי העסקתם.

"שהריבון ידאג לזכויות העובדים ושהכבאים ידאגו לכבות את השריפה בבית שלי אם חס וחלילה היא תפרוץ", אמר הכתב עמרי אסנהיים בתום התחקיר בן השעה. "אנחנו לא צריכים להישען על אבי אנקורי שידאג לזכויות של כבאים שעושים עבודה חשובה". מעניין אם היה אומר זאת גם לו היה כבאי.

תחקיר 'עובדה' מבליט את עמדתו הרשמית של נציב הכבאות דדי שימחי, כי במערך הכבאות כלל לא צריך להיות ועד עובדים וכי הוא צריך לתפקד כמערך כמו-צבאי. ייתכן וזו עמדה לגיטימית, אלא שאז נשאלת השאלה, האם המדינה באמת תדאג לזכויות העובדים במקום הוועד?

כבאים חוסמים את כניסת הנציב לתחנה במחאה על הפקת תנאי העסקתם (קרדיט: יח"צ)

תשובה לכך ניתן לראות מהתנהלות המדינה כלפי השוטרים והסוהרים, שזכותם להתאגד ניטלה מהם ובמקומה התחייבה המדינה להשוות את תנאי שכרם לאלו של חיילי הקבע. משך עשור נאלצו גמלאי השירותים ובני משפחותיהם של המשרתים להיאבק להשוואת השכר בפועל. האם התקשורת התגייסה לסייע? ההסכם שהתגבש לבסוף בין ארגוני המאבק לאוצר צויר במרבית ערוצי התקשורת כ'כלכלת בחירות', ו'כניעה לקבוצת לחץ', ולא כמימוש התחייבות שלטונית והשבת כספים שנגזלו ממי שמחרפים נפשם להגנת אזרחי ישראל.

המסר הוא פשוט – עובדים המועסקים בתפקידים מצילי חיים, צריכים לוותר על זכויותיהם, ובראשן – על הזכות להתארגן ולהיאבק על תנאיהם. לא די בכך שהכבאים בחרו כולם במקצוע עתיר שליחות, פיזי ומסוכן – היה עליהם לעשות זאת גם תוך השפלת ראש. כך למשל, מצופה מהם מזה שנים לבצע תפקידים נוספים, אחראי חומרים מסוכנים, לדוגמא – בלא תקנים נוספים ובלא תגמול נוסף. לשיטת מערכת 'עובדה', היו אמורים הכבאים לבצע פעילות ייחודית של הפעלת כבאים רכובים על אופנועים, בלא חתימת הסכם קיבוצי שיבטיח את התגמול על תוספת הסיכון המגולמת ביחידה שכזו.

אלא שזכויות אלו אינן כוללות זכויות שכר בלבד. בדומה לארגון האחיות הנאבק בצדק לתוספת תקנים ואבטחה לאחר הירצחה של האחות טובה קררו ז"ל, ארגון הכבאים נאבק אף הוא על סוגיות הנוגעות לעצם שמירת חיי הכבאים עצמם – כגון אספקת ציוד תקין ומדי עבודה בתקן המתאים. בכלל, לאורך העשורים האחרונים של ייבוש המערכות הציבוריות כחלק ממדיניות הצמצומים התקציביים, ועדי הכבאים היו הגורמים המרכזיים במאבק להגדלת תקני כוח האדם ולשמירה על רמת המערך ומוכנותו לאירועי אסון.

הפגנת הכבאים נגד נציב הכבאות דדי שימחי מול בית הדין לעבודה. 4 בנובמבר 2018 (צילום: עמר כהן)

פעם אחר פעם קבעו בתי הדין לעבודה כי העיצומים המבוצעים על-ידי הכבאים נעשים במידתיות, בהתאם לתפקידו מציל החיים של המערך, ומבלי לסכן פעילות מבצעית – וזאת למול נציב שהציב לעצמו למטרה, באופן גלוי, את פירוק העבודה המאורגנת במערך.