בשבוע שעבר שמעו תושבי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מילים אופטימיות מהנשיא החדש שלהם. בנאום ההשבעה שלו לנשיאות הכריז ליקס טשיסקדי, שבעשור האחרון עמד בראש מפלגת האופוזיציה UDPS, כי קונגו "לא תהיה מדינה למודת שנאה, שסעים או שבטיות". טשיסקדי, בנו מנהיג האופוזיציה המנוח אטיין טשיסקדי, ניצח במפתיע בבחירות שנערכו ב-30 בדצמבר האחרון כשזכה ב-38.6% מהקולות. הוא הבטיח שיילחם בשחיתות הפושה במדינה, שלדבריו גרמה לאובדן הכנסות בסך מיליארדי דולרים בשנה, וכן שישחרר את כל האסירים הפוליטיים – מהלכים המסמלים את רצונו לבסס את הדמוקרטיה ולהשכין שלום במדינה השסועה.

אך האופטימיות הזו עומדת בצילם של מספר אירועים החושפים את עומק המשבר בקונגו, שמהווה היום את אחת החצרות האחוריות של העולם, מדינה שמתקשה להתאושש ממלחמות מתמשכות בין שבטים וניצול כלכלי בן מאות שנים על ידי מדינות המערב. ראשית, יש מי שאינו מקבל את ניצחונו של טשיסקדי בבחירות. מועמד האופוזיציה שהגיע למקום השני, מרטין פיולו, הכריז בתגובה על עצמו כנשיא הנבחר. פיולו האשים את טשיסקדי ואת מפלגת השלטון בזיוף התוצאות, ואמר כי מדובר בעסקה חשאית שנרקמה בין טשיסקדי לנשיא היוצא ג'וזף קבילה.

נשיא קונגו החדש, פליקס טשיסקדי (צילום: shutterstock).

בנוסף, מערכת הבחירות במדינה הציתה אלימות קשה בין שבטים שונים החיים בה. בחודשים דצמבר וינואר, בהם נערכו הבחירות והליכי הערעור על תוצאותיהן, נרצחו לפי האו"ם לפחות 1,000 בני אדם במהומות אלימות. באתר אחד בו נערך סכסוך אתני בצל הבחירות התגלו לפני שבוע על ידי האו"ם חמישה עשר קברי אחים ועוד 43 קברים נוספים. לטענת חוקרי האו"ם, בעיר יומבי שבצפון-מערב קונגו ובסביבתה נרצחו כמעט 900 בני אדם משבטי הבונונו והבטנדה. נציגי האו"ם מסרו שלא נמצא סימן המעיד כי האלימות היתה קשורה ישירות לבחירות. עם זאת, האלימות פרצה על רקע מתיחות גבוהה במדינה, בשל החלטת ממשלתו של הנשיא לשעבר ג'וזף קבילה לדחות שוב ושוב את הבחירות.

דוברת מטעם צוות החקירה שנשלח על ידי האו"ם, פלורנס מרשל, אמרה כי נראה שהאלימות החלה בשל חילוקי דעות על קבורתו של מנהיג מקומי. למנהל לשכת זכויות האדם של האו"ם בקינשאסה, עבדול עזיז תיאויה, לא היה ספק שהיה "ארגון כלשהו" מאחורי הרצח. דיווחים על התקרית החלו להתקבל לפני כמה שבועות, אז האו"ם דיווח מפי "גורמים מהימנים" כי בין התאריכים 16 עד 18 בדצמבר נהרגו באזור 890 בני אדם. לפי מרשל, אחת מחברי המשלחת שהאו"ם שלח לאזור, ניתן לראות את הקברים כשהולכים בדרכים הראשיות בסביבת העיר. כחלק מהאלימות ביומבי נשרפו בתים רבים ומאות תושביהם נאלצו להימלט. כמו כן, מכונות הצבעה וציוד נוסף שהוצבו באזור לקראת הבחירות נהרסו. כל אלו תרמו להחלטה של הרשויות בבירה קינשאסה לא לאפשר לתושבי המחוז להשתתף בבחירות.

בנוסף, במזרח קונגו התפרצה לפני כחצי שנה מגיפת אבולה. ארגון הבריאות העולמי דיווח השבוע כי לפחות 66,000 קונגולזים נדבקו באבולה. הרשויות בקונגו אסרו את ההשתתפות בבחירות בכמה מחוזות מחשש להגברת תפוצת האבולה. לפי ארגון הבריאות העולמי, למעלה מ-460 בני אדם נהרגו מהמגפה בחודשים האחרונים.

מעל 500 שנים של ניצול

הביטו במפה, במרכז אפריקה תמצאו שתי מדינות בעלות אותו השם – קונגו. שמה הרשמי של  הגדולה מבין השתיים הוא 'הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו' ושמה של הקטנה 'הרפובליקה של קונגו'. שמות מבלבלים. נהוג לקרוא להן על שם ערי הבירה שלהן, שלמעשה מחוברות זו לזו ברצף עירוני מלבד נהר הקונגו שעובר ביניהן. בירתה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נקראת קינסאשה ובירתה של הרפובליקה של קונגו קרויה ברזוויל. למה קונגו-קינשאסה וקונגו-ברזוויל מחזיקות באותו שם? כי הן ירשו אותו מהקולוניזטורים שלהם. קונגו-קינסאשה היא למעשה קונגו הבלגית בעוד קונגו ברזוויל היא קונגו הצרפתית. שתיהן קרויות על שם נהר הקונגו המפריד ביניהן והוא קרוי על שמה של ממלכת קונגו הקדומה ששלטה בשפך הנהר לאוקיאנוס האטלנטי. בכתבה הבאה נדון אך ורק בקונגו-ברזאוויל, כלומר: ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. רק למען נוחיות הקוראים נקרא לה בשמה הנפוץ – קונגו.

בשנת 1482 הציע רב החובל הפורטוגזי דיוגו קאו למלכו ז'ואאו השני הצעה, שעשויה להישמע די אופיינית לימאים בני תקופתו, אולם הייתה זו הצעה ייחודית ונועזת. הוא הציע למלכו כי יפליג דרומה לחופי אפריקה עד שיגיע לסופה. כל מבוקשו – להיות הזכיין שיביא למלך את כל המחצבים והמשאבים שיגלה באפריקה. כלומר – ימצא זהב? יהיה זה הוא שאחראי לחצוב ולהשיט את הזהב לבעלו הטבעי הלא הוא מלך פורטוגל. מפות לא היו לו, אבל מצפן כן. ואם תביטו במפה תוכלו להבחין שכשיוצאים מפורטוגל דרומה לחופי אפריקה, בשלב מסוים פונים קצת מערבה ועוד דרומה, ואחרי הפלגה ממשוכת בכיוון כללי של דרום מערב  הכיוון חוזר להיות דרומה ולאחר מכן הופך לדרום מזרח  ומזרח. בקיצור, דייגו קאו חשב שהצליח להקיף את אפריקה והיה די בטוח שאוטוטו הוא מגיע להודו – שם כללי לכל מה שמצוי במזרח ואיננו סין. קאו נחשב לאירופאי שגילה את נהר הקונגו – נהר רחב כל כך שקאו יכל להפליג בו מבלי להבחין שהוא לא מקיף את אפריקה אלא נכנס לתוכה.

הנכס המיידי והחשוב ביותר באזור הנהר היה הברית שמיהר לכרות עם מלך הקונגו. המלך נזינגה קוו ובנו נזינגה מבמבה הפכו במהרה לחסידים נלהבים של התרבות האירופית. הם התנצרו, ולאחר שהומלך הנסיך מבמבה הוא שינה את שמו ל'אפונסו הראשון' ואימץ את מנהגי בית המלוכה הפורטוגלי. ממלכת קונגו שישבה על עורק תחבורה אזורי ראשי – הנהר הרחב ביותר ביבשת – הפכה במהרה לשותפת סחר חשובה עבור פורטוגל. אניות עמוסות כלים מתוצרת אירופה היו מגיעות לשפך הקונגו, פורקות את הסחורה היוקרתית ששימשה אך ורק את האליטות של הממלכה, ומועמסות בנחושת, שנהב ועבדים. בדומה לסיפורן של ממלכות מערב אפריקאיות אחרות באותה התקופה, גם בקונגו האירופאים לא היו צריכים לעבוד קשה בשביל לרכוש עבדים. העבדים שהיו נתינים עניים בממלכה או בני שבטים לקטים ציידים שיו באזור, ניצודו בידי צבאה של ממלכת קונגו ונמכרו לאירופאים בעבור אותם כלים שיוצרו באירופה – בעיקר כלי נשק.

קונגו (צילום: shutterstock).

הסחר בין ממלכת קונגו לפורטוגל, ובהמשך לסוחרים אירופאים נוספים פרח. עם הזמן הסחורה המבוקשת ביותר בעבור האירופאים, והקלה ביותר להשגה עבור האליטות הקונגולזיות, היו העבדים. זה הגיע עד לרמה שאחוז ניכר מהאוכלוסייה של הממלכה נמכרו כעבדים לאירופאים. נתיני הממלכה התמרדו וכך היא התפרקה ונפלה מגדולתה. במהלך המאות הבאות ימלאו האירופאים תפקיד מרכזי בהמלכת מלכים והפלתם לפי האינטרסים המסחריים שלהם. מלכים אירופאים שונים חימשו אליטות כאלה ואחרות – שתפסו את השלטון ונפלו ממנו לפי קצב המלחמות הפנים-אירופאיות. עד שבסוף המאה ה-19 שכנע מלך בלגיה לאופולד השני את עמיתיו האירופאים כי הדבר הטוב ביותר לקונגו הוא להפוך אותה למדינה פרטית שלו. הוא טען שרק הוא יוכל להציל את הקונגולזים מהמצב המחריד אליו הגיעו.

מעל 500 שנה נרדפו הקונגולזים על ידי הקללה האיומה ביותר – הם חיו במקום העשיר ביותר בכדור הארץ מבלי שתהיה להם היכולת ליהנות מעושר זה. הם נידונו להיות משועבדים לאירופאים שחשקו במה שהיה לארץ שלהם להציע, ובמקרה של קונגו תמיד היה מה להציע.

הארץ בעלת אינסוף המשאבים

הלוח עליו יושבת יבשת אפריקה הוא משטח היבשה העתיק ביותר בכוכב שלנו. כמות הגשם היורד באזור קונגו שבמרכז היבשת (אזור קו המשווה) היא מהגדולות ביותר בעולם. הגשמים הבלתי פוסקים לאורך עשרות מיליוני השנים האחרונות חשפו באזור זה שכבות גאולוגיות עמוקות באופן שאין דומה לו בעולם. זוהי הסיבה שקונגו, ששטחה 2,344,858 קמ"ר (פי 113 מישראל), עשירה במחצבים יותר מכל מדינה אחרת בעולם. זה לא שהזהב והיהלומים התרכזו באופן טבעי באזור אחד של כדור הארץ אלא שתהליכים איטיים של תנודת יבשות ותנועה מהירה ורציפה של מים (גשמים) ואוויר (רוחות) חשפו אזור את המחצבים באזור זה יותר מבכל אזור אחר. נהר הקונגו, השני בשפעתו רק לאמזונס, הוא ליבו של יער הגשם השני בעולם בגדלו ובמגוון החיים המצוי בו. הנהר מפרנס נוף עשיר של יובלים, יערות עד, סוואנות וביצות – משכן למאות ואלפי מינים של יונקים עופות, דגים, פטריות וצמחים. החל מהיונקים הגדולים של אפריקה (ג'ירפות, נמרים, אריות, זברות, אנטילופות, יעלים, קרנפים, היפופוטמים ועוד), עבור במגוון אדיר של קופים ועד לרבבות מני חרקים ואינספור מני צמחים. גידולים חקלאיים אינם אפשריים באזור זה של הארץ מפאת עודף הגשמים, ולכן לא התרחש בו תהליך היסטורי של בירוא יערות ומהפכה חקלאית מלאה שבה הלקטים-ציידים הופכים לאיכרים.

שילוב התנאים הנדיר הזה הביא לכובש האירופאי ארצות ג'ונגל נרחבות, בהן פזורים בדלילות ילידים "פרמיטיבים" לצד אינסוף משאבים קלים להשגה. במהלך המאה ה-19 סוחרים אירופים ממדינות שונות נהגו לפקוד את נהר הקונגו והם לעולם לא שבו הביתה בידיים ריקות. אולם, במקום להמשיך להילחם על האדמה העשירה הזו החליטו המעצמות האירופאיות להקים שם אזור סחר בינלאומי שישרת את כולם. לאופולד ה-2 מלך בלגיה הציע שהוא יופקד על ניהול "קונגו החפשית" בה יורשו לפעול כל האירופאים ללא תשלום מיסים. בקונגרס ברלין שנערך בנובמבר 1884 הוסכם על הקמתה של "קונגו החפשית" – ללא מיסים, ללא סחר בעבדים, ללא מלחמות. פורטוגל תרמה את השטח עליו יושבת קונגו-קינסאשה המודרנית, צרפת הוסיפה לכך שטח נוסף שהווה כ-30% מהקרקע (קונגו-ברזאוויל והרפובליקה של מרכז אפריקה בימינו). ממשלת בלגיה סרבה להחזיק קולוניות מחוץ למדינה אולם המלך לאופולד ה-2 דילג על מסוכה זו באמצעות הרעיון של "מדינה בינלאומית חפשית" בה הוא ישלוט. הוא ערך מסע תעמולה בקרב מנהיגי המעצמות בו התהדר בפעלו ההומניטארי ברחבי העולם וביקש את אמונן להיות זה שינהל את "קונגו החפשית".  תפקידו של המלך בקולוניה שזכתה לשם הציני "קונגו החופשית" הוגדר כך: "להכשיר את השטח למסחר, לבער את העבדות, לתרבת ולנצר את עובדי האלילים". קונגו על 30 מיליון תושביה, הפכה לקולוניה ה"פרטית" הראשונה בעולם.

הר הגעש בקונגו (צילום: shutterstock).

לשם מה הרחיק ליאופולד לתוככי אפריקה? בשביל הגומי. באותה העת החל השימוש התעשייתי בחומר שקיומו נראה לנו כיום מובן מאליו, אך למעשה התגלה רק במאה ה-19. לא מדובר בחומר המוכר לנו היום, שכן הגומי של ימינו מיוצר באמצעות עיבוד נפט ובמאה ה-19 היה זה "גומי טבעי" שהופק מנוזל לבן ודביק שיצא מעץ הגומי (שגדל במעבה הג'ונגל). ליאופולד היה שחקן מרכזי בסחר הגומי עוד בטרם הוצע הרעיון להפוך את קונגו לאזור סחר חפשי, ולכן היה לו חשוב כל כך לנהל את קונגו. הבהלה לגומי הייתה גורם מרכזי לכך שהמעצמות תמכו ברעיון ונתנו לליאופולד לנהל שטח עצום כל כך. לצד הגומי הטבעי, שהוצאתו מהג'ונגל הביאה הרס רב לג'ונגלים של קונגו, גם השנהב, שמרביתו עשוי חתי פילים, זרם בכמויות אדירות מקונגו לאירופה. לאופולד לא בקונגו כמפעל אינסופי לגומי ושנהב ותו לו ולכן לא חיפש בקונגו משאבים אחרים. הוא החזיק בבעלותו מספר חברות לאיסוף גומי, הובלתו בנהרות, אחסונו, ומכירתו לסוחרים אירופאים. החברות שלו מן הסתם היו אלה שזכו בכל המכרזים והורשו לפעול ב"קונגו החפשית."

האיסוף של הגומי דרש עובדים רבים כל כך שלאופולד אסר על אזרחי קונגו לעבוד בשום עבודה שתוצרתה איננו שנהב או גומי – מה שהוביל לרעב ומגיפות. השיטה הייתה פשוטה: המעבידים האירופאים היו פונים לשבטים מקומיים, שרבים מהם היו אנאלפביתים, ומחתימים אותם על חוזים הכתובים בצרפתית, שגם דוברי צרפתית לא יכלו להבין. בתוקף החוזים הועברו כל האדמות והרכוש של הילידים לידי החברות הפרטיות. כמו כן החוזים חייבו אותם לעבוד בתנאי רעב בעבור אותן חברות אירופאיות. המלך הבלגי התיר לאנשיו לרצוח את כל מי שסירב לעבוד, ולחסל כפרים שלמים על כל יושביהם במידה ויפרו הסכמים עם האירופאים. לאחר שהחלו באיסוף הגומי המעבידים קבעו לילידים מכסות שבועיות אותן עליהם למלא. העונש למי שלא עמד במכסה: כריתת יד ימין. עדויות של מיסיונרים נוצרים שפעלו בקונגו מלמדות כי באחד המקרים נכרתו יותר מ-1,000 כפות ידיים ביום אחד בלבד. אך כריתת הידיים לא הייתה הגורם העיקרי למוות: מיליוני קונגולזים מתו מרעב, ממחלת השינה, וממגפות נוספות שנפוצו כתוצאה מהדיכוי שכפו עליהם האירופאים. על פי הערכות החוקרים ב-24 שנותיה של "קונגו החופשית", תחת שלטונו של לאופולד השני, נהרגו 15-10 מיליון קונגולזים.

באותה העת, נהוג היה להציג ילידים מיבשות שונות בתערוכות וב"גני חיות אנושיים" בערים הגדולות באירופה ובארה"ב. הקונגולזים היו אטרקטיביים בתערוכות מאין אלה ולאופולד בעצמו הפעיל סוחרי אדם שמכרו ילידים אפריקאים לגני חיות.

בתערוכה אחת שנערכה בבריסל 1897 נהרגו 267 "מוצגים" קונגולזים. בני אדם שהוצגו בכלובים כמו חיות, ומתו בתאונה. הקרבנות הוטמנו בקבר אחים מחוץ לעיר. הבלגים לא ראו בכך כישלון ולאור ההצלחה האדירה של אותה התערוכה, הקימו בבריסל עוד באותה שנה את "המוזיאון המלכותי של אפריקה". באדריכלות "ארט-נובו" המשלבת עץ אפריקאי ובטון נוסד מבנה גדול מימדים שיכיל את האוצרות ששדדו מהיבשת, וחלקם מוצגים בעיר עד היום. בתחילת הדרך הוצגו שם גם בני אדם אפריקאים חיים.

אוטה בנגה היה ילד קונגולזי, שיובא לארה"ב על ידי סמואל פיליפס ורנר, הישר מקונגו של לאופולד השני, להיות "מוצג" בתערוכת הקיץ בלואיזיאנה. המבקרים בתערוכה טענו כי שיניו החדות של בנגה הן עדות לכך שהגיע משבט קניבלי. השמועה פרשה כנפיים והגיעה לתקשורת וכך הפך בנגה ללהיט של התערוכה. לאחר התערוכה חזר לקונגו אך לא הצליח להשתלב בשבטו. הוא נדד באפריקה יחד עם ורנר, עד שהלה הציעה שיחזור לעבוד בגני חיות בארה"ב. בנגה הוצג בגן החיות בברונקס בכלוב של האורנגוטאן, כשהוא משחק עם קופים. לאחר מחאה של פעילי זכויות אדם הוחלט להפסיק את "העסקתו" בגן החיות. הוא עבר לבית יתומים בו למד קרוא וכתוב. עם השנים, התפקח והבין את גורלו, נכנס לדיכאון והתאבד בגיל 32.

עיתונאים, סופרים ומיסיונרים אירופאים שביקרו ב"קונגו החפשית" לא יכלו לשתוק נוכח הזוועות שראו. פרסומים בתקשורת אודות הזוועות, כמו גם ספרים שפורסמו בנושא ובראשם הרומן "לב הַמַּאְפֵּלְיָה" מאת  ג'וזף קונרד הביאו להפסקת שלטונו של לאופולד בקונגו. אולם קונגו לא זכתה לעצמאות אלא הפכה לקולוניה בלגית.

השלטון הבלגי היטיב, באופן יחסי, עם הקונגולזים. הבלגים הבינו את הצורך בתיקון לאחר שלטון האימים של המלך לאופולד – אולם שמה של העיר הבירה שבנה נשאר לאופולדוויל ופסליו המשיכו לאתר את הכיכרות המרכזיות של כל הערים. תנאיהם של התושבים הילידים השתפרו משמעותית, ועל מנת לכפר על העוולות, הקים הממשל הבלגי מוסדות חינוך ואפילו אוניברסיטה – שהייתה מהראשונות באפריקה. אולם בשונה מלאופולד, הבלגים לא הסתפקו בשנהב פילים ובגומי – הם החלו לכרות מחצבים מבטן האדמה. ב-1911 סיימו להניח מסילות ברזל מנהר הקונגו למזרח קונגו – שם הוקמו אינספור מחצבות. בזכות מכרות אלה הפכה בלגיה במהרה לספקית הנחושת הגדולה בעולם. מחירי הנחושת, ממנה מיוצרים קליעים, צנחו ערב מלחמת העולם הראשונה. בכמה מחקרים נטען כי 75% מהקליעים שנורו במלחמת העולם ה-1 מקורם בקונגו – קליעים שפגעו בכ-40 מיליון בני אדם.

כמעט כל מה שהבלגים בנו בקונגו יועד להטיב עם חברות הכרייה הבלגיות שפעלו בה. חקלאות ותעשיה למשל לא פותחו במדינה. מהחינה זו הבלגים לא היו שונים ממלכם האכזר – הם ראו בקונגו אך ורק מקור למחצבים שיעשירו אותם. הבלגים לא הסתפקו בנחושת, באזור מכרות הנחושת התגלו עתודות עצומות של ברזל, כסף, זהב, מגנזיום, יהלומים, פלטיניום, טין, פחם, פלטיניום, ומתכת כבדה נוספת שהשימוש המסחרי בה יתחיל רק בסוף מלחמת העולם השניה – אורניום. עפרת אורניום מופיעה במסלעים שונים בעולם (גם בנגב הישראלי) בצפיפות של 30% אולם בקונגו התגלו המרבצם הראשונים של אורניום נקי. האורניום הנקי שנחצב בקונגו בשנות ה-30 הגיע ל"פרויקט מנהטן" ובסופו של דבר הופל על הירושימה כפצצת אטום.

עצמאות רדופת מלחמות

לאחר מאבק עממי בלתי אלים במהותו, זכתה קונגו ב-30 ביוני 1960 בעצמאות. לפני יציאת הבלגים מקונגו נערכה במדינה מערכת הבחירות הראשונה שלה. מפלגתו של פטריס לומומבה, שהיה אחד ממנהיגי המאבק לעצמאות, ניצחה בבחירות. שתי מפלגות אחרות –שבניגוד לתנועתו של לומומבה היו מפלגות שבטיות – זכו אף הן בעשרות אחוזים מהקולות. לומומבה היה מנהיג עממי שדבר שפות רבות וייצג בני שבטים שונים. בנאומיו הוא חזר והדגיש כי יש לאחד את קונגו למדינה אחת אף על פי שהיא מורכבת ממאות קבוצות אתניות. לשיטתו הכובש האירופאי סכסך בין השבטים על מנת לשלוט בהם ולנצל אותם, וכעת הגיע השעה לשים בצד מאות שנות מלחמה שבטית ולהקים את קונגו המאוחדת. לומומבה היה מעין מהאטמה גנדי אפריקאי המתנגד בכל תוקף לאלימות ומתנגד לכל קריעה בין שבטית. המפלגות האחרות, שהיו מפלגות שבטיות מובהקות, ביקשו להפוך את קונגו לפדרציה של מדינות שבכל אחת מהן ישלוט השבט החזק ביותר. לומומבה בקושי הצליח להקים קואליציה ואחד ממתחריו שיצג את השבט הגדול ביותר בקונגו, ז'וזף קסא וובו, נבחר כנשיא בהצבעה משותפת של בית הנבחרים והסנאט.

פטריק לומומבה, ראש הממשלה הראשון בקונגו (צילום: AP Photo/H. Babout).

ימים ספורים לאחר עזיבת הבלגים החלה המדינה החדשה להתפורר. בין השבטים השסועים שהרכיבו את קונגו מעולם לא נוצרה ברית, ואפילו הכריזמה האדירה של פטריס לומומבה לא יכלה למנוע את הכאוס. החלטתו הראשונה של לומומבה כראש הממשלה הייתה להעלות את משכורותיהם של כל עובדי המדינה, מלבד הצבא. החיילים והקצינים, שזעמו על החלטה זו, החלו בוזזים, רוצחים ואונסים מספר רב של קרבנות באופן ספורדי במקומות שונים ברחבי המדינה– תחילה בעיקר את הלבנים שרובם היו בלגים – ובהמשך, לאחר שכל הלבנים נמלטו מקונגו, האלימות הופנתה נגד בני שבטים שונים. המרד הצבאי נבע מגורם משמעותי נוסף – כל התפקידים הבכירים בצבא מולאו בידי בלגים ומפקד צבא קונגו הבלגי, הגנרל יאנסנס הודיע לפקודיו כי העצמאות לא תחולל שינוי בפיקוד הצבאי. החיילים הפשוטים שהיו אפריקאים מרדו נגד מפקדיהם הבלגים מה שהגביר את הכאוס במדינה. ידיעות תקשורתיות מקונגו הצעירה, הקורסת לכדי אלימות ברחובות, הובילו את קהיליית האו"ם לשלוח כוח שלום של 20,000 חיילים למדינה על מנת להשלטי בה סדר. המרד דעך לאחר שהגנרל יאנסנס וקציניו הודחו ובמקומם מונו קצינים אפריקאים.

הקצינים הבלגיים שהודחו התרכזו במחוז קטנגה במזרח קונגו – האזור העשיר ביותר במחצבים בו פעלו החברות הבלגיות. בהנהגתו של מואיז צ'ומבה ובתמיכת שכירי חרב, כוחות צבא בלגיים וחברות כרייה בלגיות, ששאפו לשמור על השקעותיהן ושליטתן במחוז העשיר במחצבים, הוכרז על פרישת המחוז מהרפובליקה של קונגו ב-11 ביולי 1960. תושבי המחוז העדיפו את הברית עם הבלגים, שימשיכו לכרות את המחצבים ולשלם להם משכורות, על פני חלוקת העושר עם יתר אזרחי קונגו. תוך כמה שבועות הכריז גם מחוז קסאי, המחוז השני בעושרו במדינה שגם בו פעלו חברות כרייה בלגיות, על פרישתו. עקב סירובם של כוחות האו"ם לסייע בדיכוי המרד בקטנגה ובקסאי, ביקש לומומבה מברית המועצות סיוע בצורת נשק, מזון, ציוד רפואי, משאיות ומטוסים במטרה לחזור ולשלוט במחוז המורד.

הסיוע שניתן ללומומבה לא הצליח לדכא את המרד, אך הדאגה מהתגברות השפעתה של ברית המועצות באזור הביאה ללחץ של ה-CIA על הנשיא קסא וובו, שתמך מלכתחילה בפדרטיביות. בספטמבר, הדיח הנשיא קסא וובו את לומומבה מתפקידו כראש הממשלה. לומומבה מחה על חוקיות המהלך ובתגובה הדיח את קסא וובו מתפקידו כנשיא וזכה להצבעת אמון מצד הסנאט, בעוד ראש הממשלה שמינה הנשיא נכשל בהצבעת האמון שלו. המדינה נקרעה בין שתי הקבוצות היריבות שכל אחת מהן טוענת לשליטה החוקית במדינה.

ב-14 בספטמבר 1961 התחוללה הפיכה צבאית בהנהגתו של קולונל ג'וזף מובוטו ובתמיכת ה-CIA האמריקני. ארה"ב שלחה נשק ואנשי CIA על מנת שיסייעו לכוחותיו של מובוטו – בן בריתן של ארה"ב ובלגיה להשתלט על המדינה. לומומבה הושם במעצר בית, אולם כוחות של האו"ם הוצבו סביב הבית כדי להגן עליו, תוך הבטחת שלומו כל עוד יישאר במתחם אך ללא גישה לאמצעי תקשורת, דבר שניתק את לומומבה מתומכיו ולמעשה ניטרל אותו פוליטית. עקב זאת, החליט לומומבה להמלט ולעורר את תומכיו במחוז האוט-קונגו בצפון מזרח המדינה. לאחר שהוברח מן הבית, ניסה לומומבה להגיע לסטנליוויל במטרה להקים שם צבא וממשלה משלו. בהמשך הועבר לומומבה לבסיס צבאי, כ-150 ק"מ מלאופולדוויל. לאחר מעצרו נערכו דיונים במועצת הביטחון של האו"ם בהם בריה"מ דרשה את שחרורו והחזרתו לתפקיד בעוד ארה"ב ובלגיה מתנגדות בתוקף.

הבלגים דאגו שדינו של לומומבה יהיה מוות. ב-17 לינואר לומומבה הוסע ליער שבו המתינו שלוש כיתות יורים בפיקוד בלגי. לומומבה ושניים מתומכיו נקשרו לעצים והוצאו להורג ביריות בזה אחר זה, בנוכחות מנהיג המרד בקטנגה מואיז צ'ומבה, ארבעה משריו וקציני משטרה בלגיים שעבדו עבור הממשלה הקטנגית. ההוצאה להורג ארכה פחות מחמש עשרה דקות ולאחריה נקברו הגופות בסמוך, בקברים שנחפרו מראש. שמועות טענו כי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר עצמו הורה על חיסולו של לומומבה אם כי שמועות אלו לא אושרו מעולם. בעזרת הסיוע האמריקני הצליחה הממשלה החדשה להשתלט על שני המחוזות הפורשים, אך עד שנת 1965 המשיכה האנדרלמוסיה המדינה.

מובוטו, ששלט בקונגו בשנים 1965-1994 (צילום: shutterstock).

מובוטו: 30 שנות רודנות

בשנת 1965 השלים מפקד הצבא מובוטו את השתלטותו המוחלטת על המדינה. בארבעת העשורים הבאים, עד לשנת 1997 החזיק מבוטו בשלטון רודני ואכזרי בקונגו. מבוטו שינה את שם המדינה ל"רפובליקה של זאיר" ואת שם בירתה לקיסאשה על מנת למחוק כל זכר לימי שלטון הבלגים. הוא הכריח את נתיניו לאמץ שמות אפריקאים. מבוטו, שנהג להתלבש בלבוש אפריקאי מסורתי ולנאום על השבת הכבוד ליבשת השחורה, התנהג די דומה למלך לאופולד ה-2. אמנם תחת שלטונו לא קוצצו איבריהם של רבבות קונגולזים, אך האלימות והדיכוי פרחו בתקופתו, והעוני שרר במדינה נותר כשהיה. מבוטו הינדס את כל המערכות בקונגו כך שהכסף מהמחצבים הרבים שנחצבו בידי חברות אמריקאיות ואירופאיות יגיעו לכיסו הפרטי בלבד. ככל שעברו השנים הן שחיתותו והן המחצבים רק התרבו ונחשפו: עתודת נפט וגז טבעי מהגדולות בעולם, זהב ויהלומים שהכמות שלהם רק גדלה ככל שהמחצבות התפתחו, ובנוסף לאלה גם מתכות נדירות כגון קובלט וקולטן שהשימוש בהן החל רק במחצית השניה של המאה ה-20.

מבוטו, שנחשב לאחד המנהיגים המושחתים ביותר בהיסטוריה, גנב בין 5-15 מיליארד דולר מכל העושר הזה, ודאג להשאיר את קונגו שסועה ונכשלת. בימי שלטונו הארוכים אוכלוסיית קונגו הכפילה את  עצמה אך למרבית האזרחים לא הייתה פרוטה – ובטח שלא משכורת חודשית או חשבון בנק. ככל שהביקורת נגדו הצליחה להישמע כך גבר לחץ בינלאומי לשנות את מבנה שלטונו, מה שהחליש את כוחו. היחלשותו לצד מצבו הרפואי המדרדר יכלו לסמל את סופו של עידן הרודנות בקונגו, אולם לא כך היה.

מלחמת העולם של אפריקה

באביב 1994 פרץ ברואנדה, שכנתה הזעירה של קונגו ממזרח, רצח עם מחריד. בתוך 100 ימים נרצחו ברואנדה הקטנה כמיליון בני אדם, רבים מהם במאצ'טות ובגרזנים. שלטון בני ההוטו הקיצוני ניסה להשמיד את כל בני הטוטסי. מיליציה של רואנדים בני טוטסי שגלו זה מכבר לבורונדי פלשו למדינה על מנת להגן על אחיהם הנטבחים. בני ההוטו, שהיו שיכורים מהרצח ההמוני שביצעו, לא הצליחו להדוף את המיליציה של בני הטוטסי שכבשה את המדינה. בקיץ 1994 נמלטו למחוז קיוו שבמזרח קונגו מאות אלפי בני הוטו, ביניהם רבבות ואולי אף מאות אלפי רוצחים, לצד נשים וילדים. המיליציה של בני הטוטסי, שזה עתה השתלטה על רואנדה, רדפה אחרי פושעי רצח העם לתוך קונגו. במהרה נכרתה ברית בין הטוטסי של רואנדה לטוטסי שבקונגו ולמספר מיליציות שבטיות נוספות, אחת מהן היתה המיליציה של לורן קבילה. יחד הם החלו לכבוש את קונגו הענקית והשסועה, שלא החזיקה מעמד. צבא קונגו התפרק לגורמים על רקע שסעים שבטיים, ועשרות מיליציות הוקמו במהרה. המיליציות וגדודים שונים מהצבא מיהרו להשתלט על מכרות ברחבי המדינה.

מדינות אחרות השוכנות על גבולותיה של קונגו מיהרו לפלוש אליה גם הן, על מנת לבזוז מהמרבצים הרבים הנמצאים בשטחה. כל מדינה טענה שהיא מגנה על שבט כזה או אחר שקשור בה ופלשה לקונגו. 'מלחמת קונגו' כונתה אז בתקשורת המערבית 'מלחמת העולם של אפריקה'. מלחמה זו כללה מעשי טבח המוני שאפילו קונגו לא ידעה מאז ימיו של לאופולד ה-2. בני הטוטסי שפלשו מרואנדה נכנסו לתוך מחנות פליטים של בני ההוטו וטבחו ברבבות ואולי אף מאות אלפים. מיליציות של ההוטו טבחו בקונגולזים בני טוטסי ובני שבטים אחרים שלחמו לצד הטוטסי. חיילים אוגנדים ורואנדים ביצעו אף הם מעשי טבח ואונס המוניים.

הסכמי הפסקת אש נחתמו מספר פעמים, אולם המלחמה נמשכה לתוך המאה ה-21 ובמובנים רבים עד ימינו. במאי 1997 נראה היה כאילו המלחמה נגמרה, לאחר שצבאו של לורן קבילה השתלט על הבירה קינסאשה ועל המדינה כולה לאחר 37 שנות שלטונו של מבוטו. קבילה מיהר לשנות את שמה מ'זאיר' ל'רפובליקה הדמוקרטית של קונגו', אולם שלטונו היה דומה במהותו לשלטון מבוטו. בשום שלב הוא לא הצליח למשול במדינה, והמלחמות על המרבצים במזרח קונגו נמשכו ללא הפסקה.

מהפכת הסלולאר והמחשבים הניידים שהגיעה עם המאה ה-21 הקפיצה את הביקוש לכמה מתכות אשר מרכיבות את המסכים השטוחים: קובלט – מתכת שלפחות 60% מהכרייה שלה כיום, ויותר מזה בראשית המאה ה-21, נעשית במזרח קונגו. לצידה גם הקולטן, שכ-45% ממנו נכרה במזרח קונגו וברואנדה הסמוכה, הנוהגת לבזוז את המכרות הקונגולזים. כריית המתכות האלה, בדומה לכריית הזהב והיהלומים, נערכת באינספור מכרות קטנים הנשלטים בידי מיליציות רצחניות, ובהם מועסקים ילדים קטנים בתנאי רעב. המלחמות בין המיליציות על השליטה במרבצי המתכות נמשכות לבלי סוף. לפי הערכות שונות של חוקרים, מאז תחילת מלחמת קונגו ב-1996 ועד היום נרצחו לפחות 6 מיליון בני אדם, נשים וטף, ומיליוני נשים נאנסו.

ג'וזף קבילה יורש את השלטון

בשנת 2001 נרצח הרודן לורן קבילה, שמעולם לא הצליח לשלוט בכל קונגו אולם נחשב כנשיאה מאז שכבש את קינסאשה והדיח את מבוטו. את מקומו תפס בנו, ג'וזף קבילה, שהמשיך בדרך עתיקת היומין של בזיזת אוצרות המדינה לכיסו הפרטי. הוא עשה זאת בדרכים מתוחכמות יותר מאביו וממבוטו, ודאג שרווחי העתק מכריית המחצבים יפוזרו בחשבונות בנקים שונים של מקורבים אליו, באופן שיקשה על המעקב אחר הכסף.

ב-2002 חתם קבילה על הסכם שלום עם מספר מיליציות ועם ממשלות רואנדה ואוגנדה, מה שהביא שוב לתחושה שמלחמת קונגו הסתיימה. תחת חסותו הוקם ממשל ביניים, הכולל את ראשי שתי קבוצות המורדים העיקריות כסגני נשיא. הוא טרח לשלב כמה מיליציות בצבא הקונגולזי, שגם לפני כן היה צבא שסוע שלעולם לא הצליח להתלכד נגד אויב חיצוני. בכל מקום בו הוצבו כוחות הצבא או המשטרה הקונגולזית תועדו אירועים בהם חיילים בוזזים את תושבי המקום, ודווח על מעשי אונס המוניים. פעם אחר פעם עלתה הטענה שחיילי הצבא אינם מקבלים משכורות, ושהוראת המפקדים היא להשתמש בנשקם על מנת להשיג לעצמם מזון ובגדים.

ג'וזף קבילה ערך שתי מערכות בחירות בלחץ מדינות המערב, ב-2006 וב-2011. שתיהן הובילו למהומות אלימות המוניות, ולטענות כי הבחירות זויפו. ב-19 בספטמבר 2016 יצאו אזרחים למחאות מסיביות וקראו לקבילה להתפטר, שכן על פי החוקה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נשיא אינו רשאי לשרת יותר משתי קדנציות. המחאות דוכאו בירי במפגינים שהוביל לכחמישים הרוגים. אולם גל המחאות ולחץ אמריקני הובילו לתחילת סופו של קבילה, והוא נאלץ להתחייב כי יוותר על השלטון תוך שנתיים.

גורל אכזר שטמון באדמה

במאה ה-21 התפתחה בארצות המערב מחאה הדומה באופייה לזו שבעקבותיה סולק לאופולד ה-2 מקונגו. "לגעת ביהלום" (2006), "דם בסלולאר" (2010), "מכשפת המלחמה" (2012), וירונגה (2014), "City of Joy " (2016), "זוהי קונגו" (2017), הם כולם סרטים עטורי פרסים שהוקרנו בכל העולם ועוסקים בקרבנות הקונגולזים של בנאליות של הרוע שבתאוות הבצע המערבית.

גורלם האכזר של הקונגולזים טמון באדמה. האירופאים מצאו בקונגו מאגר עצום של עבדים במאה ה-16. עם הזמן הסחר בעבדים דעך והוחלף ברצח המוני של פילים עבור שנהב. במאה ה-19 היה זה הגומי שהביא את האירופאים להרוס את קונגו. לאחר מכן הנחושת שלעולם לא נדע אם הרגה יותר קונגולזים או אירופאים בשתי מלחמות העולם. בהמשך היו אלה האורניום, הזהב והיהלומים. לאחר מכן הנפט, ובסופו של דבר הקובלט והקולטן. אולם יש לציין כי חברות אמריקאיות ואירופאיות ממשיכות כל העת הזו לכרות בקונגו גם פחם, ברזל, מגנזיום, טין ויותר מכל אלה זהב ויהלומים. השבטים העוינים הרבים החיים בקונגו מפנים את מירב משאביהם לנשק ותחמושת ומונעים כל פיתוח של המדינה. הקרבנות הגדולים ביותר של המצב הן הנשים והילדים. קונגו שרויה במעגל בלתי נגמר של אלימות ודיכוי, וכל זה בשביל שאנשי המערב יוכלו ליהנות ממשאביה.