לפני כמה ימים התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס שכותרתו "סוגיות טיפול בפוליאמוריה". הכנס, שהתקיים במסגרת המחלקה לעבודה סוציאלית המפעילה מסלול הכשרה למטפלים מיניים, עורר פולמוס סוער באוניברסיטת בר אילן ובקרב גורמים בציבור הדתי.

הכנס, העוסק בסוגיות בטיפול במערכות יחסים שאינן מונוגמיות, היה אמור להתקיים בהיקף רחב, אך לפני שבועות מספר, בשל התגובות לנושא השנוי במחלוקת, קיבלה האוניברסיטה החלטה לצמצם את מספר המשתתפים.

קיום הכנס עורר מחאה שהגיעה לתקשורת במהלך שבועות האחרונים, וביום הכנס אף התקיימה הפגנה מחוץ לאולם. המפגינים, שלפי התמונות שראיתי רובם ככולם גברים, ניסו להתפרץ לאולם וכינו את מארגני הכנס ומשתתפיו "סוטים", "נואפים" ו"הורסי מוסד המשפחה". בראיון ששודר בתכנית "הצנרת", אמר פרופסור וייס מאוניברסיטת בר אילן כי קיום הכנס חמור בעיניו יותר מ"פרשת יגאל עמיר" (!!!!).

העימות שיצא משליטה

לקראת כנס הפוליאמוריה מחר, צפו בעימות שיצא משליטה

Posted by ‎הצינור‎ on Monday, 4 February 2019

מעבר לדיון המרתק על חופש אקדמי, דיון במחקר ואיך זה מסתדר עם "אוניברסיטה בעלת צביון דתי", פולמוס על מדע או "מדע", באיזה מחקרים מותר ואסור לדון ולקיים בשם ה"דת" (כי יש המון סוגיות בחיים האלה שלא עולות בקנה אחד עם התורה ועדיין כדאי לדון בהן. נגיד… פמיניזם), מעניינת אותי הסערה שהנושא הזה מעלה בקרב הציבור – ובואו נודה על האמת, לא מדובר רק בציבור הדתי שמוחה כנגד פוליאמוריה.

איני מכירה את ההלכה היהודית היטב ואיני בוחרת לחיות לפיה, על אף שאני מגדירה את עצמי יהודיה. אינני יודעת מה פסק הרב ההוא וההוא בנוגע לקיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד, אבל יש לי הרגשה שלאורך ההיסטוריה וגם עכשיו אין הדין זהה עבור גבר ואשה.

הדיון על הלגיטימיות של אורח החיים הפוליאמורי וקיום יחסים פתוחים הולך ותופס מקום בציבור. הכנס בבר אילן הוא רק דוגמה לכך שיותר ויותר אנשים בוחרים לחיות בצורות חיים שונות. ולחברה הנורמטבית… איך נאמר… קשה לאכול את זה. בלשון המעטה. אני חושבת שלרוב האנשים יש בעיה עם הרעיון של ריבוי בני זוג.

אם אצטרך לשלוף בזריזות אדם אחד שעונה להגדרה של "מישהו שיש לו בעיה עם זה" היי! זה די קל. האדם הזה הוא אמא שלי!
בגדול, לא אכפת לי שידעו שנץ ואני במערכת יחסים פתוחה. אך מול ההורים שלי, ומול אנשים מבוגרים אחרים, גם במקום העבודה, לא תמיד נוח לי שכל אחד ידע שאני חיה אורח חיים פוליאמורי. כלומר, אני בעצם לא לגמרי מחוץ לארון.

יחסים פתוחים הוא נושא שעלה לא אחת ביני ובין אמא. רמזתי קלות על העניין… וכאשר ציינתי אותו בצורה ברורה – שאני ביחסים לא רק עם פרטנר אחד – אוזניה נאטמו והיא ביקשה שלא נדבר על זה יותר. מאז, אני מסתובבת מסביב לנושא, לפעמים אומרת איזו אמירה עדינה ומרמזת, אך נזהרת שלא להיכנס לטריטוריה שמכאיבה לה. אני, כמובן, נפגעתי. מפני שזה חלק בתוכי ובחיי שעליו היא לא רוצה שנשוחח.

אני מבינה למה קשה לה לשמוע את זה. אבא שלי הוא האדם היחידי שהיא היתה אתו במיניות, היא נישאה בגיל צעיר, והם בינם לבין עצמם מעולם לא שקלו את פתיחת הקשר. היחסים המונוגמיים הם הסביבה שבתוכה היא חיה והיא מעולם לא שקלה לשנות את הסטטוס הזה. לכן, המחשבה על היות ביחסים אינטימיים ובמיניות עם פרטנרים נוספים נראית לה הזויה ומסוכנת. פייר – אני מבינה. כמו שאומרים – "זה דור אחר". אני לא שופטת את זה, אבל החיים שלי אחרים.

אי אפשר שלא לשאול – איפה הבעיה בזה שאנשים בוגרים יהיו בקשר עם יותר מפרטנר אחד, בהסכמה וממה אנחנו כל כך מפחדים?

ראשית, לדעתי, החברה מפחדת יותר מכל מביטוי מיני של נשים (על כך כתבתי בהרחבה כאן). כוח אדיר מופעל עלינו (הן על ידי גברים והן בין נשים לבין עצמן) על מנת שנהיה חסודות, כאלה שהמיניות שלהן מופנית להולדת ילדים. הרעיון הפוליאמורי טומן בחובו פוטנציאל אדיר לשחרור מיני של נשים. וכל מי שנלחם בו נלחם באפשרות של נשים לחיות בחופש מיני.

בואו נודה על האמת – המונוגמיה תמיד יועדה לנשים בלבד. לגברים היה מותר יותר מאחת. וככל שהם זיינו יותר הם נחשבו ליותר גברים, אז והיום. הרעיון של מונוגמיה נוצר על מנת להגביל אותנו, הנשים, ולא את הגברים. לגברים היה מותר להחזיק כמה נשים (בלא מעט מקומות עדיין מותר להם). גם בתורה, שבשם כבודה ביקשו בכירים בבר אילן שלא לקיים את הכנס, קיימו אבותינו יחסי אהבה והעמידו צאצאים עם יותר מאשה אחת.

ואיך אפשר בלי לדבר על בגידות? זה עניין ידוע שגברים שוכבים עם נשים אחרות בלי ידיעת הנשים שלהם, אז כהיום. (נכון, לא כולם. אולי אתם באופן ספציפי לא). אני מכירה המון סיפורים כאלה ממקור ראשון.
יש מוסד אחד עתיק מאוד, שמסדיר כבר שנים מיניות בין גברים ונשים שאינן רעיותיהן: זנות. הזנות מאז ומעולם אפשרה לגברים לבטא את המיניות שלהם מחוץ למונוגמיה (תוך רמיסת כבודן של נשותיהן החוקיות והן של אלה שאינן חוקיות). לקיומו ארוך השנים של מוסד הזנות, המשמש בעיקר גברים, יש גורמים רבים, חברתיים וכלכליים, שלא אפרט כאן. רק אכתוב רמז קטן… עד לפני מאה שנה בערך אשה לא יכלה להחזיק חשבון בנק. האם פרט המידע הזה נותן לכם קצה חוט? מקווה שכן.

בקיצור, הנאבקים נגד פוליאמוריה שונאים נשים, ומפחדים מהביטוי המיני שלהן. הרעיון של אשה ששוכבת עם כמה גברים עשוי להיות בלתי נסבל, גם בעולמנו המתקדם והליברלי.

מעבר לשנאת נשים ופחד מהחופש המיני שלהן, יש פחד. פחד נקודה. פחד להישאר לבד. כולנו מפחדים שהאדם שאתו בחרנו לקשור את חיינו ילך עם אהוב או אהובה אחרים. זה באמת מפחיד! אבל לא יותר מפחיד שמישהו יישאר איתי רק כי אין לו ברירה? גם מי שבוחר במונוגמיה, אני מציעה לכם לבדוק ששני הצדדים נשארים בתוך ההסכם מתוך רצון להיות ביחד, ולא רק מתוך הפחד להיות לבד.

כלפי הפחד דווקא יש לי אמפתיה. אני יכולה להבין את זה. גם אני מפחדת, ועדיין כך בוחרת.

מעל כל הדיון הזה עומד פרט חשוב שכדאי לשים לב אליו. והוא שסקס ומיניות מנהלים את עולמנו, את מערכות היחסים, הקשרים, הכלכלה, במיליון צורות.
למעשה, סקס כל כך מנהל אותנו עד כדי כך שיש על זה הסדרה וחקיקה והלכה. כמו על כסף, כמו על אדמה.

אז אני מבינה את הפחד. אבל ואללה, יש לי רעיון. בואו פשוט נגיד ממה אנחנו מפחדים, במקום להשליך את הפחדים שלנו על מי שבוחר לחיות אחרת! זה טריק עתיק יומין בפסיכולוגיה. ממש בסיסי. במקום להשליך (ובמקום להגיד שקיום כנס על פוליאמורה יותר חמור מפרשת יגאל עמיר!), אולי כדאי שכל אחד יתמודד עם העניינים שלו.

כל המלעיזים על אלה שבוחרים בפוליאמוריה: מה כואב לכם? מפחדים להיות לבד? מפחדים שהאשה שלכם תעזוב אתכם? מפחדת שיחשבו עליך שאת שרמוטה? מפחדת לקנא כי בעלך יהיה ביחסי אהבה עם מישהי נוספת? מפחדת להרגיש לא אהובה?
זה ממש בסדר! כל הרגשות האלה. גם אנחנו, הפוליאמורים מרגישים ומפחדים ומקנאים. אתם מבינים? כולנו אותו דבר, לא משנה עם מי וכמה אנחנו שוכבים. אותם פחדים, אותן כמיהות. רק שאנחנו בוחרים לממש את זה ככה.

יש המון אהבה בעולם, ואנשים בוחרים לבטא אותה כפי שירצו. ובכל מקרה – אנחנו נמצאים במהפכה של חופש מיני. אי אפשר לעצור את זה, זה כבר כאן בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא.
אם צורת חיים של מישהו אחר מכאיבה לכם כל כך, תבדקו מה הבעיה שלכם. כי יש לי השערה שהולכת ככה: אם אתם ממש מתנגדים לפוליאמוריה –אתם משתוקקים לאהוב ולהיות במיניות עם מישהו שהוא לא האדם שמותר לכם באופן חוקי, וחסרים במיניות מספקת בחייכם. אני מנחשת שכמידת החסר בחייכם כך תהיה מידת ההתנגדות, ולהיפך: ככל שתהיו אתם מסופקים מהאינטימיות ומהחופש המיני המתאפשר לכם בחייכם, ככה תקבלו את כל מי שבוחר לחיות אחרת מכם.

כתבה יפה יונה וולך את המילים המתוקות-מרירות-ציניות והכל כך אמיתיות האלה

רומזים לנו שיש סקס אחר.
טוב שמישהו יודע על זה.
אם יש סקס אחר
הביאוהו לכאן
ונדעהו נדבר גלויות,
יש או אין.

שכבר אנחנו עייפים מאוד
מנשינו הבתולות
וכל הזמן מראים לנו בתמונות
יש משהו אחר
אנחנו מרגישים שזה לא סתם.

ואם יש סקס אחר
בעולם אחר
נשים חדשות ויודעות
למה לא יביאו כמה
ללמד את נשינו היגעות

אז יש סקס אחר. והמפתח אליו טמון באפשרות שכל אחד יוכל לחיות כמו שהוא רוצה, וגם לשכב עם מי שהוא רוצה, בהסכמה כמובן.
דומה הדבר לתהליך שמתרחש בעשורים האחרונים כתוצאה ממאבקם של הלהטב"קים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואלים, קווירים) לשוויון ולהכרה. הומופוביה היא תופעה שלצערי, רחוקה מלחלוף, אך עם הזמן יותר ויותר יוצאים מהארון וחיים בגאווה. זוהי מהפכה לא רק עבורם, אלא עבור כולנו! שכן הם מספרים לנו שיכולה להיות מיניות אחרת, ושאין דרך אחת לחיות.

אולי בעתיד גם קיום קשרי אהבה ואינטימיות עם יותר מאדם אחד, בהסכמה ושקיפות, יחשב לאורח חיים לגיטימי? הלוואי.

הם מפחדים

הם מפחדים