לכל מי שתהה מי זאת לילית. הרשומה האחרונה בבלוג המספרת על חוויה של זיווג מהטינדר שזלג לחיים האמתיים, עורר תגובות רבות, ואלו הנבחרות שבהן:

"לילית הזונה גילתה שיש לה גרון עמוק"
"מסכן החבר שלך, מקווה שהוא קורא את ה"כתבה" הזאת"
יש לך מושג מיהי לילית? זו השטן!"
"הדמות בהמה אמיתית"
"מציינת שיש לה חבר ואז כל הכתבה על צייד בחורים. אז מה זה עושה אותה?" (התשובה המתבקשת… תשלימו לבד)

גם אני מקווה שהחבר שלי קורא את ה"כתבה". עוד קצת על מערכת היחסים הפתוחה והכנה בין נץ וביני ניתן לקרוא כאן. נראה שעל אף ההתנגדות ואולי דווקא בזכותה, עוררה הרשומה הדים והגיעה לאלפים רבים של קוראים. מעניין שדווקא הדבר שמעורר התנגדות הוא שגרם לכם לקרוא ולשתף. אני מודה לכם שקראתם וקראתן, ובעיקר לקוראות שתמכו בי וחיזקו את אומץ לבי בסיפור הסקסי שפרסמתי.

רוב התגובות הבוטות, בהן כוניתי זונה ובהמה, הגיעו מגברים. ואני תוהה, מה פגע בכם? מדוע אתם חשים צורך להעליב במילים אלימות אישה שמתבטאת בחופשיות ביחס למיניות שלה? האם מיניות מופגנת מאיימת עליכם? אתם רוצים אותנו צנועות וחסודות? אם כן – הרשומה הזאת מיועדת בדיוק בשבילכם, בני אנוש יקרים המפחדים מהביטוי החופשי של מיניותה של אישה.

אחת מהנשים המלומדות שהגיבו לרשומה השערורייתית (מסתבר) שכתבתי, רשמה שלילית היא השטן, ואשתו הראשונה של אדם. ובכן, תודה לך, כי את הכי קרובה לאמת מכל המגיבים והמגיבות. בוודאי יותר קרובה מההוא שכתב לי שאני זונה שגילתה שיש לה גרון עמוק (על גרון עמוק נדון ברשומה אחרת, אני מבטיחה).

אז למען הסר ספק באשר לדמותה המסתורית והשנויה במחלוקת של לילית, הרשומה השבועית מוקדשת לדיון בנושא. אולי ציפיתם לעוד סיפור סקסי. אני מבטיחה שיהיה כזה בקרוב. ובינתיים ספויילר: צפוי לנו אזכור מהמקורות לשפיכת זרע ולחלומות ארוטיים. בקיצור, יש למה לצפות.

*

החלק הבא מורכב מקטעים ערוכים מתוך הספר "מי מפחד מלילית" מאת אוהד אזרחי ומרדכי גפני, שני רבנים שערכו מחקר מקיף על דמותה של לילית.

"את לילית כמייצגת פן מסויים בדמות האשה אנו פוגשים לראשונה בספר, הנמנה על המדרשים המאוחרים, ושמו "אלפא ביתא דבן סירא". הספר מספר על שני הניסיונות שעשה אלוהים למציאת אישה הולמת לאדם הראשון. הניסיון הראשון היה לשדך בין אדם ולילית, ללא יצירת הבדלי מעמדות ביניהם. רק לאחר כישלון השידוך הזה, נעשה הניסיון השני, בו נבראה האישה מצלעו של האדם, כחלק ממנו וכמקבלת את מרותו.

בשל תפוצתו הרבה של החיבור, הצטרף הסיפור המובא בו עם קטעי רעיונות אחרים על טבעה של לילית, והפך למיתוס שלם העוסק בפן הדחוי והאפל של דמות האשה… האשה הראשונה בעולם, לפי מסורת קדומה זו, לא נבראה מצלעו של האיש הראשון, כפי שמוכרת לנו חווה מספר בראשית. חוה זו, שנבראה מן הצלע, אינה אלא אשתו השנייה של אדם. האישה הראשונה, אישה ששמה "לילית", או כפי שהמדרש מכנה אותה "חוה הראשונה", נבראה יחד עם אדם מן האדמה, בו זמנית ובשווה.

זו אכן קריאה מדויקת של סיפור הבריאה הראשון, המופיע בבראשית פרק א': "ויברא אלוהים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם". אלא שהזיווג הזה, לפי האגדה האמורה, לא עלה יפה. נישואי אדם וחוה הראשונה עלו על שרטון, כאשר תבעה האשה זכויות שוות לעצמה. לילית טענה, בהגיון רב, שהיות והם נבראו ביחד ובשווה, גם מעמדם שווה. אדם לא קיבל זאת. הם התווכחו והתווכחו עד שלבסוף ארזה לילית את המזוודות, ברחה מהבית ועזבה מיוזמתה את גן עדן. לילית מרחיקה נדוד ומוצאת לה חתן חדש – סמאל שמו, הידוע בעינוי "השד הגדול".

כולנו למדנו בבית הספר את שני סיפורי הבריאה. בראשון מוצגת האשה כשווה לאדם "זכר ונקבה ברא אותם", לעומת הסיפור בו נבראה האישה מצלעו של אדם. כילדה, אני זוכרת את אי הנוחות שעוררה בי ההנחה שאני נבראתי שניה, מצלעו של גבר. לילית, האשה הראשונה שנבראה שווה לאדם, מסרבת לשחק לפי חוקי המשחק של אדם ומבקשת להיות שווה לו.

"ואז נשאר האדם לבדו, ולא טוב לו. "ויאמר יי אלוהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". חוה השניה, זו המוכרת לנו מסיפורי הבריאה הרגילים, נבראת (כדי לא תהיינה שוב אי הבנות בנוגע למעמדה הנחות) אחרי שאדם נמצא כבר בעולם, ולא עוד אלא שהיא נלקחת מצלעו. חוה השנייה היא שנייה לכל דבר. בריאתו של הזכר קודמת לה בזמן, וקודמת לה מבחינה מערכתית (גוף שלם, לעומת איבר ממנו). עם חוה השנייה, אם כל חי, אין מריבות על שוויון מעמד האשה. כאן נוסדת למעשה ראשיתה של החברה הפטריארכלית.

אלא שחווה הראשונה, אשר שמה כאמור אינו חוה אלא לילית, לא מוותרת על אדם. מסתבר שבליבה עדיין אוהבת היא אותו, ולא את סמאל השד הגדול. לילית נישאה לשד הגדול רק כדי להוכיח לאדם את אי תלותה בו, אבל לאחר שהיא רואה שנסתמה דרכה הלגיטימית לשוב אל אדם, וכי יש לו מישהי אחרת, היא מחליטה על דרך מעניינת למצוא את מבוקשה: לילית נטפלת לאדם, ולזכרים אחרים מבניו, כאשר הם ישנים, מגרה אותן בחלומות אירוטיים, מזדווגת איתם בשנתם וסוחטת מהם זרע. מזרע אנושי זה היא מתעברת ויולדת שדונים קטנים, רוחות רעות ושאר מזיקים, המציקים לבני האדם להנאתם."

הסיפור הנ"ל אותו רשמו אוהד אזרחי ומרדכי גפני בלשון מודרנית, מופיע לראשונה במדרש מאוחר שנכתב בבבל, בסביבות המאה העשירית ומיוחס לבן סירא. לדבריהם, על אף ואולי בזכות היות החיבור גדוש בסיפורים שערורייתיים, זכה לתפוצה רבה בעולם היהודי. סיפורה של לילית הנמצא לראשונה בספר זה זכה גם הוא להתפרסם, ועל בסיסו נבנו במהלך הדורות פרשנויות רבות ופיתוחים למיתוס של לילית, שהיווה תשתית לבניית המיתוס על צידה הדחוי, האפל, המיני והזדוני של האשה, עליו כולנו משלמות מחיר עד היום, בהיותנו נאלצות להדחיק את החלק המיני שבנו.

"וזהו הסיפור בלשונו של אלפא ביתא דבן סירה:
כשברא הקב"ה אדם הראשון וראהו יחיד בעולמו, אמר הקב"ה: לא טוב היות האדם לבדו. מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו, וקרא שמה לילית, והביאה לאדם. מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומר את תשכבי למטה, וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שווים ושנינו מהאדמה, ולא היו משמיעין זה את זה.
כיוון שראתה לילית כך, זכרה את שם המפורט, ופרחה באוויר וברחה. מיד חזר האדם הראשון בתפילה לפני קונו ואמר: ריבונו של עולם! הרי האשה שנתת לי ברחה כבר!

מיד שלח הקב"ה שלשה מלאכים, ואמר להם: לכו הביאו לילית! אם רצונה תבוא, אם לאו לא תביאוה בעל-כורחה. מיד הלכו ג' מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים, במקום שעתידין המצרים למות שם. נטלו אותה ואמרו לה: אם תלכי עמנו מוטב, ואם לאו נטביע אותך בים.
אמרה להם: חביבי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהם בני שמונת ימים, ומיום שנולד עם יום שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקבה אמשול בה י"ב ימים.
אמרו לה: אם לא תחזרי (לגן עדן ולאדם) נטביעך בים!
אמרה להם: לא אוכל לחזור, על שכתוב בתורה: לא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה ולהיות לו לאשה". כאשר שכב עמה מישהו אחר, וכבר בא עלי השד הגדול.
אמרו לה: לא נניח (לך) עד שתקלי עלייך שימותו בכל יום מאה מבנייך, וקבלה. ועל כן מתים כל יום מאה שדים. ועוד אמרו לה: השבעי לנו שכל מקום שתראי שמותינו (של המלאכים) כתוב, או תמונתנו, או בדיבור פה, שלא יהיה לך רשות להיכנס באותה בית שהתינוק שם…"

זה הסיפור הקדום ביותר שנמצא, המזהה את לילית כזוגתו הראשונה והדחויה של אדם, בת הזוג שדרשה שוויון ומצאה את עצמה הופכת ליצור דמוני.
אז לילית מבקשת לשכב למעלה בעת מעשה ההתייחדות. מה הבעיה הגדולה? נראה שאדם לא שש להסכים לבקשתה. יתכן שאדם מפחד לתת לזוגתו להיות אקטיבית ומובילה, במיניות כבחיים, מפני שהוא מפחד לאבד שליטה. לילית, אם כן, מהווה איום על המודל בו הגבר הוא השולט. אשה שכזו, תקוטלג מיד בחברה הפטריארכלית כשטנית, בת זוגו של 'השד הגדול'".

אוקיי. אז לילית מציקה לתינוקות שיצאו מזרעו של אדם. אבל מתי ומדוע נהייתה לילית לסמל של מיניות זדונית ושטנית? ומדוע זקוקים בני האדם למיתוס שיחבר את המיניות של האשה עם תכונות אופי כרוע וזדון? ממשיכים וכותבים גפני ואזרחי:

"בספר הזוהר מוזכרת פעולתה הרעה של לילית כהשחתה במישור המוסר המיני, ולא רק במישור של חיים ומוות. רבי אליעזר אלזכרי אומר על דרכי פעולתה של לילית:
"עוון זרע לבטלה פגם גדול עושה למעלה… ויש בעוון זה מדריגות…
יש מהרהר בזכר או בנקבה ובא לידי קרי ביום בפועל, או בלילה בחלום על ידי לילית, שנדמית לחוטא הזה לזכר או לנקבה".

רבי אלעיזר אזכרי הולך בפירושו אחרי התובנות העולות מספר הזוהר. בזוהר לעיתים מזוהה לילית יותר עם הגורם הרוחני הגורם לתינוקות לחלות, ואילו המשחק בגברים הישנים בגפם נעשה על ידי אחת השדות האחרות שנמנות על צבאה של לילית השדה הראשית: כמו נעמה למשל:
"עד שבאה נעמה, ומתוך יופיה טעו בני האלהים אחריה… שהיא הולכת ומשוטטת בלילה, ועוברת בעולם, ומצחקת בבני אדם, וגורמת להם שישפכו קרי…"
לילית מתחפשת אם כך לדמויות שונות, דמיוניות, המגרות את הגבר בחלומו. לילית היא הדמות שמאחורי הפנטזיות המיניות של האוננות. לפי אזכרי, אין משנה אם מדובר בדמיון הטרוסקסואלי או הומוסקסואלי. לילית מתלבשת בכל לבושי התאווה האסורה.
המקובלים לדורותיהם סברו גם שלילית ובנות דמותה מתעברות מטיפות הזרע הנשפך לבטלה בשעת החלום או הדמיון האירועי, ומולידות מהן כל מיני שדים".
האם כל השדים הללו פועלים מחוץ לאדם או בתוכו? על פי הפירוש של החסידות, לילית היא סמל להתעצמותם של מאוויים פנימיים בנפש האדם, הלובשים דמויות בכוח הדמיון.

רבי צדוק פירש את נושא התאווה המתפשטת באדם בשנתו כך:
'הישן בבית יחידי אחזתו לילית – פירוש: שרואה קרי, שזה כל חשקה ותאוותה של אשת זנונים…" היינו שמתפשט חשק זה באדם בשנתו. ומצד תוקף החשק בחלומו רואה קרי כידוע, ובעת השינה אז אינו בדעתו להתגבר על היצר מצד חכמתו, ואז עושה חשק זה פעולתו."

אם כך, הופעתה של לילית, או של דמותה של אשה אחרת, בחלום ואחיזתה באדם, לעתים עד כדי שפיכה בלתי נשלטת, מהווה את הרעיון של התגשמות התשוקות האסורות. לילית מהלכת אימים על המודעות, המנסה לשלוט במחשבות ובחלומות לבל יסטו מהדרך בה חונכנו. ובעצם, מדוע אסור לחלום על נשים אחרות, ליליות סקסיות שכאלה? מדוע הפכה לילית לסמל המהווה דמות נוראית של אשה זדונית, המקעקע את התנהגותן המינית של נשים ומקשר אותן עם רוע וסכנה? מהסיפור ומהפירוש ניתן ללמוד שכאשר אנו, הנשים, מתירות לעצמנו חופש בהתנהגות המינית שלנו, מאבד הגבר את יכולתו לשלוט על הכוחות הפנימיים שבו, וכי כאשר הגבר מאבד אחיזה הוא מרגיש כאילו האישה שולטת בו ונמלא פחד ואימה. לכן, התרבות הנשלטת, בינתיים, לפי אמות המידה אותן קבע הגבר, משייכת את האישה המינית המופיעה בסיוטיו אל היצרים האפלים, הבלתי מובנים, אל עולם השדים, שהוא עולם הפחדים הבלתי מודעים, וגורמת לו לזהות אותה כהתגלמות של לילית.

בקיצור – המיתוס של לילית מגלם את הפחדים הגבריים מפני דמות האישה המינית אשר מגרה את דמיונו של הגבר. לילית מסמלת את האשה שלפני התרבות הגברית בה אנו חיים. היא יצור פראי ובלתי ניתן לשליטה ולכן היא מאיימת ומושכת באותה מידה. דמותה של לילית הינה שילוב של האשה המורדת, הדורשת שוויון, ושל השדה המסוכנת, ההורגת תינוקות, הבאה לגברים בשנתם. דמותה מנוגדת כמובן לזו של אשה השנייה, חוה, המייצגת את קבלת השליטה הגברית, את הכוח ללדת ילדים, את היציבות המשפחתית והצניעות המינית.

האם ניתן יהיה למזג בין שתי הנשים הללו, חוה ולילית? הלא שתיהן מצויות בכל אחת מאיתנו.

"כל עוד הגבר חש מאויים מן הפן "האפל" שבדמות האשה, כל עוד הוא קטן וחלש מכדי להכילה במלואה, אין תקווה אמיתית ללילית. נוצר מצב בו נכפה פיצול פסיכולוגי וחברתי על דמות האשה, והפן האירועי והעצמאי שבה נדחה אל השוליים תחת הכותרת המאיימת "לילית". האר"י רואה את התורה ככלי רוחני שמטרתו להביא לידי תמורה בדמות הגבר ובעיצוב החברה האנושית, כך שתוכל לאפשר ללילית לשוב ולהתאחד עם דמותה של חוה בנפשה של כל אשה ואשה."

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שבה אמא אמרה לי "תסגרי רגליים" כאשר ישבתי בחופשיות בשמלה וראו לי את התחתונים. אבל אני כן יודעת שנשים יושבות לרוב בשיכול רגליים כאשר גברים נוהגים לשבת בחופשיות עם רגליים פתוחות היכן שירצו (ולצערי במיוחד באוטובוסים ומשתלטים על המושב הסמוך). אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שלהיות "שרמוטה" זה רע, ואני יודעת שלבנות אסור לדבר על פלוצים ובטח שלא להפליץ בציבור, ושעד גיל 20 התביישתי לדבר עם חברות על אוננות כי חשבתי שאני היחידה שעושה את זה, כשכל הבנים דיברו בלי הפסקה על שפיך וסרטים כחולים. איכשהו הביטוי המיני היה אפשרי לגברים, עוד מילדות, ואילו אני נדרשתי להיות "צנועה". מצב עניינים זה יצר בתוכי פיצול בין חוה ולילית, בין האישה הצנועה וה'טובה' שאני, ובין האשה ה'רעה' והמינית, שחלק מקוראי קיללו בתגובות.

דמיינו לעצמכם עולם שבו היות 'חוה', אשת משפחה, 'אם כל חי', אינה עומדת בסתירה לאפשרות להיות 'לילית' חושנית ומינית העומדת במקום שווה לגבר.

נשים, תנו דרור ל'לילית' שבתוככן. לאשה הפראית והדעתנית. אין צורך להכביר כאן במילים, אני יודעת שהיא נמצאת בתוך כל אחת מאיתנו. אנחנו רק לפעמים שוכחות להקשיב לה. אפשר, מותר. אין סתירה בין היות אשה פרועה, מינית ומתענגת ובין היות אשה 'טובה'.

גברים, אל נא תשליכו עלינו את הפחד שלכם. אנחנו יודעות שכאשר אנחנו מבטאות את עצמנו בעצמה, אנחנו יכולות להטריף לכם את כל הגוף, וגם את הלב. אל נא תאשימו אותנו בכך. התמודדו עם הפחד שלכם מהמיניות הנשית ואפשרו לנו להתאחד עם לילית האבודה. תמכו בנו כשאנו מבטאות את הצד המיני והפראי שלנו, תנו לנו לחיות את הצד "אפל" שלנו באור היום. הוא לא באמת אפל, רק אנחנו הפכנו אותו לכזה, בתרבות שמנסה להכפיף את האישה למרותו של הגבר. אנחנו מיניות ופרועות ובסך הכל רוצות להתענג ולהתבטא בחופשיות. ועם יד על הלב – גם אתם אוהבים אותנו ככה.

אדם וחוה

אדם וחוה